נעמדנו כולנו. קשה לי להגיד שגאווה או התרגשות אחזו בי, והייתי רחוק מלהכיל את המתרחש, אבל התבוננתי בהם, ב-51 בוגרים ובוגרת אחת, ניצבים דום על רחבת האמפיתיאטרון בלטרון, שמסדריה פיארו דורות של חיילים וקצינים, ואף לא אחד מהם היה על רצף האוטיזם.
הייתה זו שעתם היפה ביותר, הייתה זו שעתו היפה ביותר של צה"ל שהוכיח עד כמה הוא מסוגל לקחת חלום אחד, לא מובן מאליו, של אוטיסט חלש ולברוא ממנו עולם חזק ומובן לעשרות אלפי צעירים, הורים ואחים, מהם החלום נשלל.
ארשה לעצמי להפליג מנאומו המכונן של ווינסטון צ'רצ'יל בפני בית הנבחרים באוגוסט של 1940, "כי מעולם בהיסטוריה האנושית, לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך". והנה, 81 שנה ולא יום אחד מאוחר יותר, מקבל משפט זה משמעות, שאז כמו תמיד, ממלאת כל חלל בתקווה.
לטקס לא רציתי ללכת. התעקשתי גם כאשר סגן שי עילם, מפקדת הפלוגה, התקשרה וסיפרה ש"ההורים קנו לך מתנה". הייתה זו סופה של תקופה שבה חשתי מאוכזב וריק משפנים בכומתה.
אני יכול לספר לעצמי שבעצם זה האירוע שלהם, לא שלי. לא חשתי שזה המקום שלי, חשתי מנותק מהאירוע. קשה לי להסביר ואולי אין הסבר אחד שאפשר לפשט אותו לקורא, איך המוח של אוטיסט עובד. גם זה בסדר. לצד תחושת ההישג המרשים כל כך עלו בי גם כעס ואכזבה מכך שעל כל דבר היה צריך להילחם, גם על המובן מאליו.
חוץ מזה אני לא בחור שמתחבר כל כך לאירועים כאלו. אני לא אוהב מסיבות סיום, חש שזה יותר מדי עומס עלי. לבסוף התקשר אליי תת-אלוף דן גולדפוס, השוהה בלימודיו בבוסטון והצטער שהוא לא בארץ כדי לתת לי בעיטה.
שגרת חיילות חדשה
השבוע שלפני התחיל בבסיס חיל הים שבחיפה, כאשר מחלקה אחרי מחלקה כבשו החיילים את ספינת הטילים אח"י חנית, עד גשר הפיקוד.
בבוקר מוקדם עוד אספתי מאיכילוב את גל, חייל בפלוגה, אחרי שהקדמתי לו את התור לטיפול כדי שלא יפספס את הביקור. ביום שלמחרת כבר היינו באימון שדאות בבסיס צלמון וכל החיילים מרחו על פניהם צבעי הסוואה, פרט לאלו ששובצו לתורנות מטבח. ככה זה בצבא, החיילים אוכלים בחדר אוכל והקצינים מזמינים המבורגר מהכפר הסמוך.
פסגת הטירונות הגיעה בשש בבוקר של יום רביעי, שבו כולנו ירדנו במורדות ההר לעבר המטווח, רונה מפקדת הבסיס פיקחה כיצד הסגל ובראשם המ"מ עדי (שבאישיותה יכלה להיות מדריכה בבית הספר ללוחמה בטרור), מעבירים את הנחיות הבטיחות. הנשקים הוכנו בטור וכך בקבוצות (או בבודדים שחששו מחמישה כדורים עם אחרים), הם נשכבו מול המטרות לצד מדריכים.
כרמל, חייל מחונן שלמד לבגרות בהיסטוריה כבר בכיתה ה', בחר להישאר בבסיס. יש לי איתו קשר מיוחד ובביקור בבסיס חיל האוויר תל נוף לקחתי אותו לשיחה. ידעתי שהוא מסוגל להרבה יותר. לבסיס חזרנו ביום ראשון אחרי שבמועד המקורי, שבועיים קודם, אחר מהחיילים דיווח שהוא חיובי לנגיף הקורונה. כך נשלחו כולם למסע דילוגים בין בדיקות כדי לקבל תשובה שלילית ואני למסע שכנועים כדי לקבל תשובה חיובית לביקור נוסף.
3 צפייה בגלריה
מ"מ סגן עדי שדמי דקות ספורות לפני שחרור הנצרה. דגש רב על בטיחות וליווי צמוד של הסגל לכל חניך
"לא תמיד אנחנו האוטיסטים מסוגלים לעמוד בציפיות של אלו שאינם"
את הביקור בתל נוף התחלנו בטייסת מסוקי תובלה והמשכנו לטייסת מטוסי קרב, אבל ההמראה לא הייתה חלקה. א' מצא עצמו מתגונן בלהט מול המפקדים רק כי העירו לו על נטייתו להתבטא בצורה שאינה הולמת נורמה צבאית, בטלפון הנייד ובנוכחות אחרים. מצופה מהצד למעורב פעיל, עובר קו דק שלא רציתי לחצות מתוך הערכה למאמצי הסגל.
לבסוף ניגשתי לא', אמרתי לו שאני מבין את תסכולו ושנדבר על כך מאוחר יותר, כרגע אנו אורחים וחשוב שיהיה חלק מהביקור. ביציאה מהטייסת א' יצא ממבנה המסדר רק כדי להגיד לי תודה. לא תמיד אנחנו האוטיסטים מסוגלים לעמוד בציפיות של אלו שאינם, זה לא שוויון.
א' מתקשה לעבור תהליכי מיון סדורים הכוללים ראיונות משום חוסר ההרמוניה, אותו דיסוננס, בין הכישרון האדיר שלו בתחום מאוד מסוים והצטיינותו בלימודיו, לבין אתגרים חברתיים החוסמים אותו בפני תפקידים מתאימים. מאוחר יותר העליתי את המקרה בפני תת-אלוף אמיר ודמני וסגן-אלוף דן שנדרוביץ, הם הבינו את החשיבות בגמישות אופן המיון, והוא שובץ בחטיבה מטכ"לית שבה כישוריו נדרשים.
הקרב על גבעת התחמושת
יום הסיור בירושלים, חלק מכל קורס צבאי שעל תכנונו הופקד צוות יצירתי במיוחד שהורכב מחיילי הפלוגה, התחיל בגבעת התחמושת. הגעתי באיחור ומצאתי את הפלוגה יושבת מחוץ למתחם על הדשא, אך לא הייתה שם ערמה וגם לא אגדה, כי אם בטלה, כך אמרה לי מפקדת הפלוגה, בהיעדר שובר תקף לכניסה.
ניסיתי לברר האם אני יכול לשלם והרמתי טלפון לראש החטיבה שלי, תת-אלוף אמיר ודמני, בבקשה שיעזור. הקצינה הממונה מיד התקשרה לגעור בי, כיצד אני מעז, למען השם, להתערב? ואני לא היססתי להרים קול עבור כל אותם כוכבים שצפו במתרחש. ואז ודמני התקשר שוב, "חכה חמש דקות שההוראה תגיע לעובדות הקבלה".
הפלוגה כולה צעדה לעבר המבואה רחבת הידיים, והסתערה על התעלות, משחק מלחמה שתוכנן מראש והובל בידי צוות חיילים בעוד הסגל מתבונן. הביקור כלל גם הרצאה שמ"מ סגן הילה שויער העבירה בסמוך לאנדרטה. כולנו יצאנו מנצחים.
3 צפייה בגלריה
בגבעת התחמושת. גל ויוסף, שני חיילים בפלוגה, ארגנו ופיקדו על משחק המלחמה בין שתי המחלקות.
הסיור המוצלח בירושלים הסתיים בצילום של כל החניכים והסגל. חלק מהחניכים הפגין ידענות מפליגה ולימדו את כולם, כולל את סגל ההדרכה המקומי, על העיר וצפונותיה.
"התגייסתי, ואני משרת ככל החיילים"
לטקס ההשבעה הגעתי היישר מטקס מצטיינים שקדם לו. שקד, שנבחר להיות מצטיין הפלוגה, הקריא: "אדם לא צריך להימדד לפי הקלפים שחילקו לו, אלא לפי הדרך שבה הוא בוחר להשתמש בהם. הרצון המשותף שלי, של החברים שלי לפלוגה, הוא שנזכה לשרת בצה"ל לפי הדרך בה אנו משתמשים בכל חבילת הקלפים שלנו, וזה בדיוק מה שהתוכנית הזו עושה. כחייל בתוכנית אני יכול להעיד שהתחושה האישית שלי והאווירה בטירונות היא שהתגייסתי ואני משרת ככל החיילים".
מאוחר יותר למדתי שלשקד היה קשה מאוד לקבל את האבחנה שלו כאוטיסט, ורק בשנת המכינה הצליח לבנות לעצמו זהות עמה הוא שלם וממנה צמח להיות בחור טמיר שצלח משוכות כדי להגיע לאחד מהמקצועות המאתגרים שיש.
אחרי שתמו כל הנאומים, ניגש אליי אב וסיפר כיצד בגיל צעיר בנו אובחן עם ליקויים משמעותיים תוך שנאמר לו כי המצב לא ישתנה. האב לא ויתר, לקח את בנו יום אחר יום לטיפולים והשקיע בו את המיטב, איש לא האמין שאותו ילד יצליח לסיים עם תעודת בגרות ורישיון נהיגה, וכיום הוא עומד כאחד החיילים בצבא בטקס סיום טירונות מלאה.
דרישתו מהצבא הייתה פשוטה – שבנו יצא מהצבא גאה ועם מקצוע ביד שיאפשר לו עצמאות בלא תלות בקצבה מהביטוח הלאומי. דרישה כל כך מובנת מאליה שאינה מתכתבת תמיד עם מציאות הדורשת להגדיר מחדש את הסולידריות שבה ביטחון הוא קודם כל דאגה לאלו שקל כל כך להשאיר מאחור.
צפו בטוראי אופיר גרינפלד נואם בטקס סיום הטירונות:
סיום טירונות ראשונה בעולם לאוטיסטים
עתיד שבו אין מגבלה שהיא מגבלה ואין אדם פחות מאדם
אם יש מדידה אחת שאני מסכים איתה, היא זו בה אנו נבחן את עצמנו כצבא וכאזרחים - נלמד מהניסיון של התוכנית החדשה, וניקח אותו לרמה לאומית באמת ולא רק של "ביטוח", עתיד שבו אין מגבלה שהיא מגבלה ואין אדם פחות מאדם.
"חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים בחוץ עם המפקדים", הצהיר סגן מתניה צנוירט ז"ל, סמ"פ בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, שהעדיף את הצעידה "אל בורות המים בדרכי מדבר בארץ לא זרועה", כמילותיה של נעמי שמר, על-פני תלם הדרשנות כהד-יחיד ומֵחֲטֹא. "עגל הזהב", "כדור הכסף" ואם תרצו, אפשר להוסיף את "מרבד הקסמים", על כל אלה אין אני משלה עצמי. המאבק לשוויון רק בראשיתו ואין דין שילוב אוכלוסייה הנתפסת כבעלת מוגבלות בידי הממסד והציבור, כדין שילוב חיילים מן המניין.
המעבר מגרסה הזוכה לאינקובטור בתנאי אקלים זכים ומבוקרים, למערכת הפקה מלאה, ידרוש חשיבה רבה כדי שהאילן ימשיך לרשרש ברוח. אני משוכנע שהתמיכה הרחבה לה אנו זוכים, מצוינות המפקדים ואיכות המתגייסים, ייתנו לנו את כל הנחוץ להמשיך קדימה.
- בתאריך 28 ספטמבר 2021, צאת סוכות ב', תשודר כתבתה של עידית בן שימול בערוץ כאן 11, שליוותה את חיילי המחזור הראשון, מלשכת הגיוס ועד לטרון.
- הכותב הוא קצין בחטיבת התכנון ומנהל כוח-האדם בצה"ל, המשמש כיועץ וכעוזר לראש החטיבה. אוטיסט בתפקוד גבוה, יוזם וממובילי "תתקדמו", התוכנית הלאומית לקידום אוטיסטים בצה"ל.
