בשיתוף שופרסל
חקלאים שופרסל ליהו פיין
(צילום: ירון שרון, סאונד: טוני טויטו)
כשאתה דור שישי לחקלאים, אתה כנראה שלא יכול שאהבת האדמה לא תזרום בכל נימי גופך. שני בניו של ליהו פיין (57) בחרו, למרות האתגרים, להמשיך את העסק המשפחתי ולגדל עבור אלפי ישראלים תוצרת חקלאית משובחת.
אופק (23) ונטע (21) לומדים את העבודה, לומדים את הניהול, מספר ליהו. "ואני בטוח שהם יגיעו להישגים עוד הרבה יותר גבוהים מאשר מה שאנחנו הגענו", הוא מתגאה. "מי שלא נולד לזה כנראה לא יצליח באמת לאהוב את זה מהשורשים", משתף נטע מה גרם לו להמשיך את עבודת החקלאות: "אנחנו נולדנו לזה, התחנכנו על זה, כל הערכים שמוטמעים בנו בזכות העבודה ובזכות המשק והמשפחה. לקום בבוקר וכשסבא שלך עובד עם אבא שלך ואתה מצטרף ועובד איתם זה לא משהו שהוא מובן מאליו ובטח גם עם אחי אופק".
נטע משתף שהוא עובד בחקלאות מאז שהוא זוכר את עצמו. "יש לנו תמונה של כל האחים, אני הייתי בערך בן שלוש, עומד על עגלת בציר של ענבים עם משקפיים של ספיידרמן וכובע של באטמן ואנחנו מועכים את הענבים על העגלה ומתלהבים מזה כילדים קטנים - ומשם הכל התחיל כזה".
במשק פיין מגדלים כ-2,000 דונם של פירות וירקות – והיד עוד נטויה. "אני מגדל פירות נשירים כמו שזיפים, נקטרינות ואפרסקים וגם מלונים, אבטיחים, ארטישוקים, תות שדה ועוד", מפרט ליהו.
גם אופק, שעבורו החקלאות היא ערך עליון של ציונות, מספר מדוע בחר להיות דור ההמשך של עבודת החקלאות ולא ללכת להנדסה או להייטק כמו שאיפות רבות של בחורים בני גילו: "דבר ראשון עבודת האדמה. זו אדמה שלנו, אדמת ארץ ישראל וחשוב מאוד להמשיך ולעבוד אותה ולאחוז בה בצורה אקטיבית", הוא אומר. אופק, כדבריו, מאמין שחשוב להיות אזרח ישראלי פרודוקטיבי. "אנחנו מייצרים תוצרת מקומית שבסופו של דבר צריכה להאכיל את תושבי ישראל. זו תחושת שליחות אדירה וזה ממלא אותי בכל בוקר כשאני קם לעבוד. אני פשוט לא רואה את עצמי עושה שום דבר אחר. ציונות. ציונות. ציונות".
"זו המדינה שלנו ואם אנחנו לא נעבוד אותה אף אחד אחר לא יעשה את זה", מוסיף אופק, "זה מה שמחזיק אותי גם באתגרים, גם ברגעים הקשים, גם כשצריך לקום בבוקר חורפי ב-4 בבוקר והמעלות בחוץ נמוכות מאוד והדבר האחרון שאתה רוצה זה לצאת משמיכת הפוך, אבל אתה יוצא כשאתה יודע שיש לך שליחות, שאתה ציוני, יהודי וישראלי".
מ-60 עובדים הם נשארו עם 10 בלבד
השבעה באוקטובר השפיע בצורה קשה על החקלאים הישראלים, כאשר ביום אחד איבדו הרבה מעובדיהם. "כל יום פה זה אתגר מחדש, אין יום שקמים בבוקר ואין בו בעיות", מסביר ליהו, "כמובן שעכשיו הבעיות המרכזיות הן נושא העבודה. זה לא רק העובדים עצמם, אלא זה גם לדעת להפעיל את הציוד, לתקן תקלות, לדאוג שהכל יארז וישלח בזמן".
העובדים התאילנדים ששבו לארצם ועובדי השטחים שלא מגיעים גרמו לכך שמ-60 עובדים מקצועיים שעובדים יום יום בשדות ובמטעים במשק פיין נשארו עם עשרה עובדים תאילנדים בלבד. המתנדבים שמגיעים אמנם עוזרים מאוד, אך הם לא כוח עבודה מקצועי ולא מהווים פתרון לטווח הארוך.
"חייב להגיד שהמתנדבים מדהימים, כל אחד נרתם והגיע – משפחות, ילדים, מבוגרים, צעירים, באמת באו באהבה והיה כיף לראות את זה והעם שלנו מדהים. אפשר להגיד שברימונים 70 דונם פשוט נזרקו לנו על הרצפה ובזכותם זה נשאר רק בגדר ה-70 דונם ולא כל ה-200", משתף נטע.
"שופרסל עזרו ופתרו את הדברים מיד – לא מחר ולא מחרתיים"
ליהו פיין משווק את התוצרת שאותה הוא מגדל כבר 18 שנים לרשת שופרסל. ברגע שהתחילה המלחמה, היה ברור שהם יהיו הראשונים לתת יד.
"עובדי שופרסל התנדבו אצלנו במשך שלושה ימים, כל יום מעל 20 חבר'ה באו ועבדו", מספר ליהו על השבועות הקשים בתחילת המלחמה, "גם כשהיה צריך עניינים כלכליים לפתור, הם פתרו אותם - לא מחר ולא מחרתיים".
הקשר עם שופרסל, כדבריו, הוא מיוחד ושופרסל שותפים להתמודדות עם האתגרים באופן יום-יומי. "יש שם באמת אנשים אחרים. החל מהאדם שמלקט את ההזמנות שיש בנינו קשר אישי ואני יודע שזה בן אדם שאכפת לי ממנו. וגם הקניין שיכול להתקשר ב-5 וחצי בבוקר ולשאול מה הסידור היום ואם יש שינויים – אלו אנשים שאכפת להם. גם בצמרת, שמגיע המנכ"ל והיו"ר לישיבה כדי לשאול מה קורה ובמה אפשר לעזור זה לא דבר שעבורי הוא ברור מאליו".
לצד הסיורים של בכירי הרשת ברחבי הארץ, במהלכם נפגשו עם חקלאים וחקלאיות ופעלו כדי לסייע להם - רשת ״שופרסל״ השיקה תוכנית סיוע מיידית עבור המגדלים בקווי העימות בצפון ובדרום. הרשת סיפקה אשראי והקדימה את התשלומים לחקלאים כדי לעזור עם בעיות התזרים והחליטה לרכוש מחקלאי העוטף את כל סחורת הפירות והירקות - ללא בקרת איכות, ותוך עידוד רכישת תוצרת כחול לבן.
יש גידול שאתה אוהב במיוחד?
"אני אוהב את כל הגידולים, אבל אין כמו לגדל אבטיחים", מספר נטע האח הצעיר. "אתה קם בבוקר, פותח את היום עם הזריחה ודבר ראשון שאתה עושה זה פשוט חוצה אבטיח, טועם אותו, בודק את הסוכר, בודק שהוא קריספי ושהוא טעים – חולק עם העובדים בשטח וזה אחלה פתיחה של הבוקר עם חיוכים".
מה עוזר לכם לצלוח את התקופה הנוכחית?
"אהבת האדמה, לא מוותרים על זה. אי אפשר בלי זה, זה הסיפוק הכי גדול שיש", מדגיש ליהו ומסביר: "את שותלת עץ, זה כמו לגדל ילד קטן. זה צריך לשתול, לטפח אותו, להשקות, לטפל במזיקים, לתת לו את הדשן שהוא רוצה ובסוף הסיפוק כשאת קוטפת אותו וגם כמובן כשיש מי שקולט את הסחורה הזאת – אין סיפוק יותר מזה".
אתה גאה בדור ההמשך?
"איך לא?" עונה ליהו בחיוך מלא גאווה. "הם המעולים של המעולים של ילדים שיכולים להיות. גם סבא שלהם היה גאה בהם. הם גדלו אצלו וכל רגע הוא היה מאושר בהם".
לסיכום, ליהו מדגיש שהמדינה, שהיום מרוכזת במלחמה, חייבת לחשוב על היום שאחרי. "צריכים לחשוב שיש עוד עשייה חוץ מהמלחמה, כי אם נסיים את המלחמה ולא נטפל בבעיות השוטפות לאנשים לא יהיה לאן לחזור. בין גדרה לנהריה יש עוד אוכלוסייה שמתקיימת ומנהלת עסקים וחקלאות ואם לא יהיו פה עובדים נקום בבוקר ולא תהיה תוצרת על המדפים. לא יהיה ירקות ולא יהיה פירות. שאף אחד לא יתבלבל".
בשיתוף שופרסל
