מעט אחרי שמצלמות הטלוויזיה התקפלו מרחובות לוד, והפסיקו לשדר בלייב מכוניות בוערות, המון מתפרע ושוטרים משליכים רימוני עשן – נרתמו תושבי העיר לאחות את הקרעים בין המגזרים השונים בכוחות עצמם. הם עושים זאת בשקט, מתחת לרדאר התקשורת, בלי התערבות של הרשויות ובלי לחכות ליוזמות של מוסדות המדינה, בידיעה שהמציאות לא תשתנה אם הם לא ישנו אותה בעצמם.
בחסות המוטיבציה הזאת יוזמים תושבי העיר מהלכי דו-קיום וחיבורים בין השכונות ובתוך הקהילות. אחד האירועים המרתקים התקיים בסוף השבוע האחרון, כאשר תושבי לוד, יהודים ומוסלמים בני המגזרים השונים, קיימו סיור משותף להיכרות עומק עם שכונת הרכבת ושכונת פרדס שניר. אי אפשר לזלזל במושג "סיור היכרות" בנסיבות האלה, שכן לרבים מהמשתתפים היה זה הביקור הראשון בשכונות ששמן כה טעון ומעורר מחלוקת. מטבע הדברים, היה זה גם סיור מורכב, אבל אט-אט גילו משתתפיו שהם מסכימים בעניינים רבים, ואפילו יכולים להזדהות אלה עם אלה.
נקודת ההתכנסות נקבעה בצל עץ התות, מול המתנ"ס החדש של שכונת הרכבת, שרק במקרה לא נשרף כליל מבקבוקי התבערה שהושלכו אליו בימי המהומות. החבורה המעורבת משכה תשומת לב רבה, נוכח הנדירות של קבוצות כאלה במרחב, ונראה שגם המשתתפים עצמם הכירו במעמד, שכן התרגשותם הייתה ניכרת.
4 צפייה בגלריה
"בין המתחמים, בכל מ"ר שאינו פרטי, העזובה מורגשת והפסולת נערמת". השטחים הציבוריים בשכונת הרכבת
(צילום: יותם יעקבסון)
רכבת בלי שכונה
שכונת הרכבת בלוד היא לא באמת "שכונה" במובן הנוסטלגי, עם גן פתוח במרכזה, שאליו יורדים הילדים שחוזרים מבית הספר לשחק עד הערב, ומסביב מפוזרות מכולת, מספרה וטמבוריה. מדובר במקבץ של מתחמי מגורים מגודרים, עם שערים אטומים שמסתירים את הבתים והחצרות הפנימיות. בין המתחמים, בכל מ"ר שאינו פרטי, העזובה מורגשת והפסולת נערמת. המראות האלה מגיעים על רקע כתובות גרפיטי אירוניות למדי, שמכריזות "העצמה" או "סובלנות", מסרים כה הפוכים מהדימוי שנוצר לשכונה.
את השכונה הקימו הבריטים, בשנות ה-30 של המאה הקודמת, לטובת שיכונם של עובדי רשת מסילות הברזל שהם פיתחו בארץ. זה גם ההסבר לכך שהשכונה מתוחה עד היום לאורך מסילת הרכבת. 500 התושבים המקוריים נותרו לגור בה גם אחרי כיבוש לוד ב-1948, אולם עם השנים הדמוגרפיה המקומית השתנתה מאוד. פועלי הרכבת, האמידים יחסית, עזבו, ואת מקומם תפסו משפחות בדואיות, שנדדו לכאן כבר בשנות ה-70, עוד לפני השלום עם מצרים ופינוי השטחים בנגב לטובת שדות התעופה הצבאיים. היום נשאר רק השם, ואיש מתושבי השכונה אינו עובד הרכבת. בשנות ה-90, במסגרת מהלך לפינוי-בינוי, הוקמו כמה שיכונים למען תושבי השכונה, אולם אלה לא תאמו את אורח החיים הבדואי. הבנייה הרב-קומתית, הדיור המשותף, גודל הדירות הזעיר, וגרמי המדרגות החיצוניים - לא התאימו למשפחות מרובות ילדים, או למנהגים מסורתיים הקשורים בצניעות נשים. בהמשך, חברת הבנייה פשטה רגל וכל תוכניות הפיתוח נגנזו.
סוללה רחבה של מסילות ברזל מפרידה בין שכונת הרכבת לבין שכונות ערביות אחרות, במרכז ובמערב העיר. מדי יום חולפות כאן יותר מ-250 רכבות, והמשמעות היא - מעבר למפגע הרעש הקבוע - מחיר כבד בחיי אדם. ההבטחה בת 22 השנים להתקין במקום מנהרה למעבר בטוח להולכי רגל מעולם לא מומשה, ולא אחת מסתיימת החצייה המסוכנת בפציעות ובמוות של תושבים מהאזור.
שכונת הרכבת נתפסת בידי רבים מתושבי לוד מעוז פשע מסוכן. "צלמו תמונות ושלחו לחברים ולשכנים שלכם, תראו שלא יקרה לכם כלום ושאתם בחיים", ספק מתלוצצים אתך המשתתפים המוסלמים בסיור. אחת המשתתפות היהודיות, גם היא תושבת לוד, השיבה בכנות שבגלל הביקור בשכונה בחרה להגיע בטרנטה של בעלה, כי הוא ממילא ישן וחבוט ולא יכאב לה מדי אם יפגעו בו כאן.
הגננת נכנסה אל בית הספר מלווה מאבטחים, והודיעה למנהלת על הפקעת רצועת אדמה, הגובלת בשטח המכינה הקדם צבאית ומוסדות הגרעין התורני, כדי ליצור "חיץ בטיחות". התרעומת סביב המהלך גדלה עוד יותר כשהתברר שבתוך התחום הזה נמצא גם מקאם, מבנה מוסלמי מקודש
המאבק בין הגן היהודי לביה"ס הערבי
לסיור הזה נרשמו מלכתחילה תושבים רבים, אך רבים מהם ביטלו השתתפותם ברגע האחרון, או נמנעו מלבוא, ככל הנראה על רקע שיח קשה שהתקיים יום קודם בקבוצות הווטסאפ המשותפות. הדיון נגע לוויכוח בין מנהלת בית הספר הערבי היסודי אל-ראזי, הפועל בסמוך למכינה הקדם צבאית בשכונת רמת אשכול, לבין גננת מהגרעין התורני. הגננת נכנסה אל בית הספר מלווה מאבטחים, והודיעה למנהלת על הפקעת רצועת אדמה, הגובלת בשטח המכינה הקדם צבאית ומוסדות הגרעין התורני, כדי ליצור "חיץ בטיחות". התרעומת סביב המהלך גדלה עוד יותר כשהתברר שבתוך התחום הזה נמצא גם מקאם, מבנה מוסלמי מקודש.
בתגובה לפנייתי בעניין זה נמסר מעיריית לוד כי בעקבות הוויכוח הגיע למקום ראש העירייה יאיר רביבו, והסביר שעל פי תוכניות המדינה, השטח שבין בית-הספר הערבי לבין המעון היהודי הוא ציבורי, ועל כן שייך לציבור כולו - יהודים וערבים. שטח זה נועד לשמש מעבר מהרחוב אל הפארק הארכיאולוגי. רביבו הציע לפתח בשיתוף הוואקף את השטח סביב המקאם, ולהתקין שם ריצוף ותאורה. הפשרה שהתווה הייתה שעד סיום העבודות במתחם תוקם במקום גדר, והשימוש בשטח הציבורי יהיה בנוכחות איש חינוך, כדי למנוע כל ויכוח מיותר.
90 אחוז בנייה בלתי חוקית
מוחמד דסוקי, פיזיותרפיסט ותושב השכונה, ופידא שחאדה, חברת מועצת העיר, פתחו את הסיור. שחאדה עלתה באחרונה לכותרות, כאשר פרסמה שראש העיר איים עליה שיעביר את פרטיה לשב"כ "אם לא תחדל להסית".
דסוקי סיפר את תולדות השכונה והרכב התושבים כיום, תיאר את הניסיונות הכושלים לפנותם לשיכונים, שמהם נמלטו, ואת ההזנחה מאז. הוא הדגיש כי כ-90 אחוז מכל הבנייה בשכונה בלתי חוקי, אבל סיפר גם על קנסות כספיים לא מידתיים שמטילות הרשויות על עניינים פעוטים יחסית, כמו גידול תרנגולות, או מצבר שמושלך בחצר.
שחאדה הובילה את המשתתפים אל גן משחקים ציבורי קטן, מלוכלך ועתיר אשפה, שהוקם בצומת כבישים מסוכן. זאת, כאשר בשטח אחר, בטוח יותר, שנועד לשמש גן משחקים, לא נבנה בינתיים דבר. היא גם הציגה את מגרש הכדורגל הגדול, שהקימו תושבי השכונה מכספם על השטח שפונה לטובת פרויקט הבינוי שנעצר.
"אבל למה ניסו לשרוף את המתנ"ס?" שאלה אחת המשתתפות.
שחאדה ייחסה זאת לנערים וצעירים שאינם חושבים על ההשלכות. מבחינתם, אמרה, המתנ"ס הוא שלוחה של העירייה ועל כן הוא מסמל את האפליה שהעירייה עושה בין המגזרים.
שמירה יהודית-ערבית על כלי הרכב
ימי המהומות של חודש מאי היו הנושא המדובר בין כל המשתתפים בעת ההליכה מאתר לאתר. מוחמד חדאד, פעיל חברתי ודמות בולטת בשיח הציבורי בעיר, סיפר כיצד הוא ושכנו עשו תורנות שמירה על רכביהם. כשהגיעו לשם הפורעים המוסלמים, דאג להרחיק אותם גם מכל שאר כלי הרכב באזור, וטען שהבעלים מוסלמים. אחרי דין ודברים הם ביקשו ממנו רשות להצית לפחות את הפח. "אותו אני מרשה לכם לשרוף" אמר להם.
למחרת, הגיעו למקום פורעי לה-פמיליה היהודים וחדאד שלח את שכנו היהודי להרחיק אותם בטיעונים דומים. הסיפור, נורא ככל שהיה, מעורר פרצי צחוק בין המשתתפים, והיהודים הדתיים שביניהם מגיבים בסיפור משלהם על הפורעים מלה-פמיליה, שחתכו את כל הצמיגים גם ברכביהם.
מגורים במצב מחריד
בתחנה הבאה, לצד השיכונים שנבנו למען תושבי השכונה הבדואים (שאליהם הם סירבו לעבור), שמענו על משפחות משתפי הפעולה הפלסטינים מהגדה המערבית ששוכנו בהם, ועדיין שורדות שם כיום במצב סוציו-אקונומי מחריד. דסוקי סיפר לנו על חולה משותק, שחי באחת הדירות האלה וסבל מפצעי לחץ. הוא פנה כמה פעמים לאגף הרווחה בעירייה בבקשה לסיוע דחוף ולא נענה. כעבור כמה ימים הוא מת במיטתו. עניין הפניות החוזרות שלא נענות בידי העירייה והתסכול הרב שהוא מעורר חזר על עצמו בהזדמנויות שונות בסיור ורוב המשתתפים הסכימו עליו.
אם לא די במצב השיכונים עצמם, גם מכלי הדלק העצומים של חברת דלקול, הניצבים ממש בסמוך, מהווים סוגיה. שחאדה מספרת כי התקבלה כבר החלטה לפנות את המפעלים, אך היא לא מיושמת (פניתי לתגובת העירייה בעניין, אולם עד כה היא טרם התקבלה). לא אחת סובלים תושבי השכונה מענני צחנה. בעבר הייתה כאן שריפה ואפילו הצפה של דלק שנשפך. "מה עוד צריך לקרות, אסון?" הם שואלים.
"בס"ד" ועברית בפתח גן ערבי
אחת ההפתעות בסיור הייתה הכעס הרב שהביעו משתתפים יהודים דתיים בקבוצה, כאשר גילו שהשלטים בגני הילדים בשכונה כתובים בעברית בלבד, אף שהיא אינה שפתם של הילדים הלומדים שם. הפער בין מבני הגנים החדישים והנאים לבין סביבתם המוזנחת - עצום. המשתתף היהודי-דתי ששם לב לשילוט האבסורדי הבחין גם בתוספת ראשי התיבות בס"ד. בגני ילדים ערביים.
4 צפייה בגלריה
השיכונים שנבנו במקור למען הבדואים שפונו אך סירבו לעבור אליהם. כיום מתגוררות כאן משפחות משת"פים פלסטינים
(צילום: יותם יעקבסון)
4 צפייה בגלריה
חומת ההפרדה בין פרדס שניר למושב ניר צבי "מסיימת" את השכונה בבת אחת ומגבירה את תחושת חוסר המוצא
(צילום: יותם יעקבסון)
לא פרדס ולא שוקת
שכונת פרדס שניר, התחנה הבאה בסיור, שוכנת בקצה המערבי של העיר, סמוך למושב ניר צבי. מצבם הכלכלי של התושבים כאן שונה משל דיירי שכונת הרכבת. "זוהי שכונה אמידה למדי", אומרת שחאדה, "כאן משלמים הרבה ארנונה". גם כאן מתחמי המגורים מוקפים חומות גבוהות, באופן שיוצר תחושה שהרחוב כלוא והמרחב סמוי מהעין.
תושבי פרדס שניר הם פליטים מ-1948, שנאספו וקובצו לכאן ממקומות שונים. במקור, האדמות השתייכו לכפר סרפנד אל-עמר (לימים צריפין) ונרשמו בטאבו על שמם, אולם כקרקע חקלאית. זו הסיבה שכל הבנייה במקום נחשבת בלתי חוקית. זולת ביוב, אין בשכונה חיבור לתשתיות, על כן כל החיבורים למים ולחשמל בשכונה הם פיראטיים. השבוע הודיעה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בלוד על אישור תוכנית תשתיות מפורטת לאחד המתחמים בשכונה, אולם בפרדס שניר מפקפקים בכוונות היישום של התוכנית. תושבי השכונה הציעו בעבר לעירייה תוכנית שעשו על חשבונם, אולם היא לא זכתה להתייחסות.
שינוי הייעוד של הקרקע מחקלאית למגורים, נעשה בחלק מהאדמות של מושב ניר צבי הסמוך, וגם בשכונת גני אביב היהודית (ובני רגב, מי שהיה ראש העיר לוד עד שנת 2007, הורשע בקבלת שוחד סביב המהלך הזה), אולם בשכונת פרדס שניר, התושבים הערבים, בעלי האדמות, מנועים חוקית מבנייה ופיתוח.
חומת ההפרדה
שכונת פרדס שניר "מסתיימת" במפתיע בחומת בטון גבוהה וארוכה, מעוטרת גרפיטי מרושל. החומה הוקמה ב-2008, בעקבות תלונות רבות של חברי ניר צבי על שריפת גידולים, גניבות ופגיעה ברכוש, ולאחר דחיית ערעורם של תושבי השכונה. החומה, במובנה הפיזי והסמלי, מבטאת אולי יותר מכל את תחושת חוסר המוצא שאיתה מתמודדים תושבי השכונה.
כתבות נוספות בסדרה:
יותם יעקבסון הוא חוקר תרבות, מרצה, מורה דרך בישראל ומדריך באסיה, כותב ומצלם. יזם של פרויקט תיירות חברתית בלוד ומוביל סיורים בעיר.
