כשהייתי בת 15 המחנך ביקש מהתלמידים לסכם מאמר לפי בחירתם. אני סיכמתי מאמר בנושא "התאבדות". אני לא יודעת למה בחרתי לסכם את המאמר הזה דווקא. לא היו לי שום מחשבות אובדניות באותה תקופה. הייתי נערה שמחה ותלמידה טובה. אבל בבית היה סיפור אחר. היה לי אבא חורג קשה.
המחנך ראה את סיכום המאמר, נבהל והתקשר לאמא שלי. אני עדיין זוכרת את התמונה. את המיקום בסלון. אמא ואני יושבות על הספה והיא מנסה לברר איתי למה סיכמתי מאמר כזה. אמרתי לה שלא קל לי עם האבא החורג ופתאום הוא נכנס לחדר והתחיל לצעוק: 'מה פתאום את מוציאה את הכביסה המלוכלכת החוצה'.
אבא שלי נפטר כשהייתי בת תשע ונשאר קבור בארה"ב. היה לי אבא חם ואוהב. מסור לגמרי לשתי בנותיו. חזרנו לארץ. אמא, שהייתה אישה מאד מחוזרת, נישאה בסופו של דבר למי שהפך להיות אבי החורג. מעבר להיותו קפדן ונוקשה מאד הוא היה גם מרביץ.
בפנים בעבעו הרבה דברים
כשסיכמתי את אותו מאמר לא הבנתי בדיוק למה עשיתי את זה (מעבר לזה שהוא היה קצר וזה התאים לי...) לא הרגשתי כמו ילדה מוכה. הוא היה מרביץ רק לעתים וזו הייתה כמעט תמיד רק סטירה חזקה לפנים. בבית הספר הייתי נערה חייכנית ופעילה.
לכאורה לא הייתה סיבה לחשוב בכלל על נושא כזה. אבל כנראה שבפנים בעבעו הרבה דברים אחרים, כולל דברים שלא זכרתי. בגיל 16 מצאתי את עצמי באשפוז פסיכיאטרי, מצב שאמא שלי הייתה יכולה למנוע אם הייתה לה איזושהי מודעות או איזושהי עזרה.
המצב האקוטי התחיל בגלל התקררות ואז היה מקובל לתת אנטיביוטיקה לכל דבר, מה שהחליש אותי ויצר מתח ועצבנות והיה לי מאד קשה להירדם. כשקמתי בלילה לשירותים, ראיתי שני זוגות עיניים בוהות בי בבהלה.
אחרי האשפוז הזה חזרתי ללימודים, אף אחד לא ידע שום דבר ואני המשכתי כביכול כרגיל, עם קשיים, שלא כ"כ נראו לעין, כמו ירידה בלימודים. לא הלכתי לצבא. אמא דאגה לזה.
מהתיכון המשכתי מיד לאוניברסיטה ומשם להוראה. נישאתי בגיל 20 והייתי אמא בגיל 21. בהריון הייתי בדיכאון שרופא הנשים הגדיר כבעיה בחילוף חומרים. כפי שלא הבנתי למה סיכמתי מאמר על התאבדות כך גם לא הבנתי את פשר הדיכאון הזה. לא הייתי מודעת למצוקות הקשות שהיו בתוכי.
תחושות גוף, פלאשבקים וסיוטים
20 שנה אחרי האשפוז התחילו תנודות במצב הרוח. מאז אני מתמודדת עם הפרעה דו-קוטבית שמוכרת יותר בשם: מאניה דיפרסיה. היו לי דיכאונות קשים וארוכים. חצי שנה בכל פעם במשך שנים. הדיכאונות היו בלתי נסבלים. היו לי מחשבות אובדניות קשות. פעמים רבות רציתי למות. חשבתי על סכינים. לא העזתי לעשות שום דבר משום שהייתי אמא ואח"כ גם סבתא. לא רציתי לפגוע באנשים שיקרים לי.
עם השנים הבנתי שעברתי טראומות בילדות גם כאלה שאני לא ממש זוכרת. הדברים עלו בטיפול ובכתיבה. הכתיבה הניבה ספר שעזר לי מאד בתהליך ההחלמה. שם הספר: "את מדממת אני בוכה". יש בספר גם ציורים שלי. הכתיבה והציור היו כלי ריפוי חשוב בשבילי.
בטיפול עם פסיכולוג, ששילב בעבודתו תנועה ומגע, התחילו לעלות זיכרונות טראומתיים לא מעובדים מהילדות המוקדמת. זיכרונות על פגיעות, שהן בבסיס הדיכאון. הזיכרונות עלו בתחושות גוף, פלאשבקים וסיוטים. כל זה המון שנים אחרי שהדברים קרו.
ב-1993 התחלתי להיות פעילה בתחום בריאות הנפש. תחילה בקבוצת תמיכה, שיחד עם קבוצות נוספות הפכה לעמותה לה קראנו: "התמודדות". הקבוצה וקבוצות נוספות בעמותה שנקראת ייעוץ הדדי מאד עזרו לי בהתמודדות עם הרגעים הקשים.
ב-1997 הקמנו תוכנית בשם "בנפשנו" שבה עזרנו למתמודדים ובני משפחה. עבדתי שם 10 שנים ואף ניהלתי את התוכנית בחלק מהשנים. שנים אחר כך הצטרפתי לעמותת לשמ"ה שפעילה למען אנשים שמתמודדים עם קשיים נפשיים. הפעילות שלי למען אחרים עזרה לי לצאת מהמצבים הקשים שהייתי בהם.
היום אני במקום אחר לגמרי. כבר לא מוצפת ברגשות שליליים. הטיפול, הספר והפעילות שלי הם הדברים העיקריים שעזרו לי. מה שחשוב בעיני כדי לעזור לבני נוער וצעירים הוא לשים לב ולראות אותם. לראות את הצרכים שלהם. אם הם נפגעים בתוך הבית על-ידי אחד ההורים זה קשה יותר. חשוב שיהיה מי שמקשיב להם.
בלי ביקורת, בלי לומר להם משפטים כמו: "עזוב, הכל בראש שלך", או "יהיה בסדר, זה יעבור", אלו משפטים שלא עוזרים בדיכאון. להיפך. רשת תמיכה, חברים קשובים וכמובן פתיחות יותר גדולה וקבלה.
הכותבת מלווה על ידי ארגון "יוזמה דרך הלב" המסייע למתמודדי נפש.
ארגון 'יוזמה דרך הלב'
הארגון הוקם בשנת 2006, במטרה להוביל מהפכה חברתית וכלכלית במעמדם של המתמודדים עם מגבלה נפשית, באמצעות שיקום תעסוקתי ושילובם בשוק העבודה כמשתתפים פעילים, מתפרנסים ותורמים.
30% מעובדי הארגון מתמודדים בעצמם עם מגבלה נפשית. הארגון משלב בתוכו מספר מתמודדים גבוה ביותר בתחום בריאות הנפש, כעובדים בעמדות בכירות.
ב-2016 נבחר ע"י ynet כאחד מארבעת הארגונים החברתיים המובילים בישראל. פעילות הארגון היא בשיתוף ובמימון מחלקת השיקום באגף בריאות הנפש של משרד הבריאות.
תוכנית 'יוזמה' שמפעיל הארגון היא התוכנית הראשונה והמובילה בישראל, לפיתוח יזמות עסקית ועצמאות תעסוקתית, עבור מתמודדים עם מגבלה נפשית, המעוניינים לבחון אופקים תעסוקתיים חדשים ואפשרויות למימוש יכולות, כישורים ושאיפות. היא מיועדת לאלו הבוחרים להתפתח ולהתקדם כעצמאיים בעולם העבודה כמשתתפים פעילים, מתפרנסים ותורמים.
התוכנית מספקת שירותי הדרכה, תמיכה, ליווי אישי, אימון שיקומי וייעוץ עסקי, במספר מסלולים: מסלול להעסקה עצמית (יזמות עסקית), מסלול להתפתחות תעסוקתית (פיתוח קריירה) ומסלול קבוצות (לפיתוח מיזמים קבוצתיים). התכנית משלבת ליווי ואימון שיקומי פרטני ליזמות ולהקמת עסק, ומלווה את המשתקם יד ביד לאורך כל שלבי תהליך הקמת העסק או מימוש המיזם ואחריו.
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:
ער"ן - עזרה ראשונה נפשית או בטלפון 1201
סה״ר - סיוע והקשבה ברשת
