"אנחנו המאושרים באדם", מכריז ירון וקסמן (36), מנכ"ל עמותת "הגל שלי", שעוזרת לבני נוער במצבי סיכון לחשוף את הכוחות הפנימיים שלהם ולעלות חזרה על הגל. "אנחנו עובדים על הים – גולשים, מחנכים, עושים דברים כיפיים וגדלים כל הזמן".
"אני ילד ים. גדלתי בים וכל הסיפור הזה של חינוך וגלישה וים הוא חלק מאוד משמעותי מהחיים שלי. זה עזר לי בהרבה מאוד שלבים בחיים – לבחור טוב יותר, להשקיע, להתמיד. זה מציב המון שאלות מול עצמך – עולמות של פחד, של אומץ, של התמדה. ליפול ולקום. להיסחף. זו הזירה החינוכית האולטימטיבית לכל אחד בעיניי, וזה גם כיף לא נורמלי", מוסיף וקסמן בחיוך.
את העמותה הקים וקסמן ביחד עם חבר ללימודים, עומר טולצ'ינסקי, שמשמש גם כמנהל הפדגוגי, לפני כתשע שנים. "עשיתי תואר ראשון ושני בחינוך ובניהול מערכות חינוך, ועומר, שהקים איתי את העמותה, מאוד דומה לי. ביום הראשון של התואר נפגשנו, גילינו צ'יק צ'ק, מהבלונד בשיער, ששנינו גולשים. ככה התחלנו ללמוד חינוך ולגלוש, לגלוש וללמוד חינוך. ככה בעצם עלה הרעיון – בואו נעשה משהו טוב".
6 צפייה בגלריה
"הדיל היה מאוד פשוט – אתה תחזור לבית הספר ואני אלמד אותך לגלוש".
(צילום: עמותת "הגל שלי")
וקסמן וטולצ'ינסקי, שניהם בוגרי תנועות נוער, שנות שירות ויחידות קרביות, ונראה שערכי הנתינה, העזרה לזולת והסיוע החברתי זורמים בדמם. כך, לאחר שסיפר להם אחד המרצים שלהם שבתיכון שבו הוא מלמד, תיכון "הזדמנות אחרונה" בדרום תל אביב, יש אחוז גבוה של נשירה מהלימודים, במטרה להחזיר את הנושרים חזרה אל ספסל הלימודים, החליטו השניים להרים את כפפה ולהציע להם הצעה שיהיה להם קשה לסרב לה. "התקשרנו לכל החבר'ה - אחד,אחד - והדיל היה מאוד פשוט – אתה תחזור לבית הספר ואני אלמד אותך לגלוש. ככה ליכדנו עשרה חבר'ה, פעם בשבוע באופן קבוע, ובנינו מודל חינוכי שנקרא 'ראש, גוף, ראש'. זאת אומרת, מתחילים עם הראש – לומדים משהו חדש על הים, מתנסים עם הגוף, ואז מעבדים את החוויה ומדברים על החיים האמיתיים".
"בים אין גבולות. אתה שם את הגבולות לעצמך. לימים גילינו שזה קצת מקביל לחיים. הים יכול להיות שקט ורגוע ומפתיע ומאכזב ומתסכל ומעצבן, ובעצם הוא יכול להיות פלטפורמה מאוד חזקה בהקבלה לחיים עצמם. הרעיון זה לחבר בין הדברים האלה ולנסות לייצר את האנלוגיות האלה לחיים האמיתיים. לחיים עצמם", הוא מסביר.
6 צפייה בגלריה
" זו פשוט חוויה מדהימה והיא אינסופית. היא ספירלית. כל הזמן אפשר ללמוד ולהשתפר ולהתמקצע".
(צילום: עמותת "הגל שלי")
"בסוף השנה הראשונה כל העשירייה חזרו לבית הספר", מתגאה וקסמן. "זה היה מטורף לראות את החבר'ה האלה – איך הדימוי העצמי עולה, ואיך מזדקפים. להבין שאתה אחראי על החיים שלך ואף אחד לא יעשה בשבילך. הדבר הזה פשוט עבד וזאת הייתה הנקודה ששנינו החלטנו שזה מה שאנחנו רוצים לעשות בחיים – עזבנו את העבודות, לקחנו הלוואות, קנינו גלשנים, חליפות, ציוד, ביטוח. ככה הקמנו את העמותה".
"האתגר הכי משמעותי שלנו זה מימון. לימים רתמנו רשויות ואנשים ובכירים, ואני גאה לומר שמאז אותם עשרה ילדים יש כבר מעל ל-5,000 בוגרים של העמותה. זה ענק היום – יש לנו חמישה מרכזים פרושים על פני חופי ישראל. יש לנו צוות של 300 איש – 50 שכירים ו-250 מתנדבים. יש לנו סילבוס מאוד מתוחכם ומתודולוגיות מאוד טובות, אבל בסוף, בקצה, זה הצוות. אנשים מדהימים – יוצאי תנועות נוער ויוצאי יחידות מובחרות", הוא מתגאה.
"זה ספורט מטורף. אתה רוכב על גלים. אתה יכול לבחור איך אתה גולש עליהם. אתה לא שולט בים, אתה לא שולט בתנאים. יכולים להיות גלים מושלמים ויפים והים יכול להיות שטוח פלטה, ובתוך הדבר הזה אתה יכול לבחור מה אתה עושה. איך אתה עושה. זו פשוט חוויה מדהימה והיא אינסופית. היא ספירלית. כל הזמן אפשר ללמוד ולהשתפר ולהתמקצע. במהלך הדרך הם לומדים לגלוש, מגבשים את הדימוי העצמי וחוזרים לבית הספר. לומדים להכיר את האחר. את האחרת. אז אנחנו אומרים להם – 'לקחתם? קיבלתם? זה הזמן להחזיר לקהילה'. הם הולכים להתנדב בתוכניות והופכים להיות מדריכים. תוך כדי התהליך הם מוסמכים במכון וינגייט ומקבלים תעודת הדרכת גלישה ומשמשים דוגמה לחבר'ה הצעירים יותר. זה ממש להעביר את זה הלאה".
"בונים עתיד"
אחד מסיפורי ההצלחה של העמותה הוא נריה בן הרוש (24), שלוקח חלק בפעילויות כבר שבע שנים. "הייתי בכל מיני מסגרות, זה התחיל כשהייתי קטן וההורים שלי התגרשו. היה חסר לי את הקטע של האבא, אז הייתי 'עושה שטויות' מה שנקרא. נשרתי מהרבה מסגרות עד שהגעתי לפרויקט 'הילה' ובאחת מהפעמים שהגעתי הציעו לי להגיע לגלישה. זה נשמע לי מעניין – חלום כזה", מתאר בן הרוש את הדרך שעבר. "לפני שנים זה היה לריב עם כל דבר שזז. לחפש איפה לעשות צרות. היום אני הכי רחוק מזה ומנסה לברוח מהדברים האלה. בגלל זה הגעתי לפה למטרת המשך – ניסיתי להפוך מחניך למדריך ולתת את מה שהם נתנו לי", מסביר בן הרוש.
"ברגע שהגעתי לפה השתניתי מקצה לקצה. מה שנכנסתי ומה שיצאתי זה משהו שונה לגמרי. הם החדירו לי את המודעות שאני יכול להיות עצמאי. נתנו לי מלא כלים. הם עוטפים אותך. כל שיעור שאתה נכנס אליו מלמדים אותך. כל פעם שהייתי עצבני הייתי בא לכאן והייתי מרגיש כאילו זה הבית השני שלי. לא סיימתי בגרות מלאה. לא סיימתי כלום. זה אפילו לא עניין אותי. אבל מאז שנכנסתי לפה הבנתי מה זו מחויבות ומה זה אמון. לדעת איך להתנהג. היום אני כבר תכף מסיים תואר של הנדסאי תוכנה", משתף בן הרוש, ומוסיף - "היום אני עובד גם ב'גל שלי' וגם ב'על הגל' – מדריך קבוצות בהתנדבות והתחלתי גם להיכנס ללוגיסטיקה עצמה. התחתנתי לפני שנתיים ויש לי כבר ילדה בת חצי שנה. זה הכי מרגש בארץ", סיכם.
6 צפייה בגלריה
"יש לנו סילבוס מאוד מתוחכם ומתודולוגיות מאוד טובות, אבל בסוף, בקצה, זה הצוות. אנשים מדהימים – יוצאי תנועות נוער ויוצאי יחידות מובחרות". ירון וקסמן
(צילום: עמותת "הגל שלי")
"במים כולנו שווים"
מי שרוצה לטבול את הרגליים במים ולהצטרף לפעילויות "הגל שלי" מוזמן לקחת חלק ללא עלות, למעט תשלום סמלי בסך 50 שקלים לשנה. "דמי רצינות", קורא לזה וקסמן. "מגיעים חבר'ה מכל הקשת", מוסיף וקסמן להתגאות בפועלו, ובצדק. "זה לא משנה מאיפה באת וזה לא משנה אם אתה יהודי או ערבי או נוצרי או דתי או חרדי או בדואי - במים כולנו שווים".
"המצטיינים גם הולכים לעבוד בעסק חברתי שהקמנו שנקרא 'על הגל – פוגשים את הים אחרת', שזה בעצם דור המשך. אלה החבר'ה היותר בוגרים, בני 18-17, שכבר עשו את הדרך והם מדריכים ומתנדבים וגם מספקים להם תעסוקה ופרנסה. 'על הגל' זה עסק חברתי שתומך בעצמו ועושה ימי כיף לחברות ולארגונים על הים, לרבות התנסות בגלישת גלים. אנחנו עושים כ-130 אירועים בעונה, כשמי שמוביל את האירועים האלה ומתפרנס מהם זה הבוגרים של העמותה. בונים להם עתיד עם אופק ועם משמעות ועם יכולת להתפרנס בכבוד, והחבר'ה האלה אחרי זה גם מתגייסים לצבא והולכים למכינות".
"רק בשנה האחרונה הצטרפו 1,850 בני נוער", משתף וקסמן. "היינו פעילים פה ברצף – סגרים, הידוקים, הכול.. והצלחנו לשמש כעוגן לאותם נערות ונערים בתקופות מאוד-מאוד מאתגרות. קיבלנו החלטות מאוד אמיצות והצלחנו לשמור על כל החניכים לאורך כל התקופה. הקורונה השפיעה מאוד – אנחנו תלויים בלא מעט גורמים שיעזרו לנו לעשות את הדבר הזה ולצערנו חלקם נפגע, והקורונה גם העמיקה את הפערים בחברה שלנו. אז היכולת שלנו כארגון קטנה, אבל מצד שני הצורך בפעילות שלנו רק עלה".
6 צפייה בגלריה
"ברגע שהגעתי לפה השתניתי מקצה לקצה. מה שנכנסתי ומה שיצאתי זה משהו שונה לגמרי".
(צילום: עמותת "הגל שלי")
כדי להתמיד בפעילות המבורכת, משתפת "הגל שלי" פעילות עם גורמים נוספים שאמונים על רווחת בני הנוער, לצד משרד החינוך. "הגוף מוכר ומאושר על ידי כמעט כל המוסדות שפועלים עם נוער במצבי סיכון", מוסיף וקסמן. "'אל-סם', 'עיר ללא אלימות', 'על"ם', משרד הרווחה, פנימיות, כפרי נוער, 'מסילה', 'צופיה', שב"ס, 'נוער בסיכוי', חינוך מיוחד – כל המוסדות שקיימים. זה בעצם 92 אחוז מהפעילות שלנו". יתר שמונת האחוזים, אגב, מוקדשים לאוכלוסיות נוספות כמו נפגעי פוסט-טראומה, אנשים עם מוגבלויות, קטועי גפיים וכדומה.
בנוסף לעובדה שהם קיבלו אישור להמשיך ולפעול בזמן הקורונה כמוסד חיוני מטעם משרד החינוך, לפני כשנתיים זכתה העמותה בפרס יו"ר הכנסת על שינוי משמעותי בחברה הישראלית והם נחשבים לעמותת השנה של ארגון Salesforce.
6 צפייה בגלריה
"יש מחשבה לייצא את הידע הזה ולהעניק את המתנה הזאת לעוד חבר'ה ברחבי העולם"
(צילום: עמותת "הגל שלי")
מאחורי הפיתוח הפדגוגי של העמותה עומד עומר טולצ'ינסקי, שותפו של וקסמן להקמת העמותה. "עשו עלינו מחקר בקרימינולוגיה בבר-אילן, וגם דוקטורט באוניברסיטת חיפה שיפורסם בקרוב. היכולת להפוך את זה ממילים למעשים ולראות שאנחנו בעצם עומדים ביעדים והכול קורה – זה עומר", מפרגן וקסמן לשותפו לדרך ומסכם: "אנחנו רוצים להרים עוד מרכזים בישראל ולהעניק את המתנה הזאת לעוד בני נוער שמצפים לנו. יש מחשבה לייצא את הידע הזה ולהעניק את המתנה הזאת לעוד חבר'ה ברחבי העולם. מסתבר שאין כאלה, וזו רק ההתחלה".
