בשיתוף מפעל הפיס ועמותת שווים
"את המוגבלות שלי לא קיבלתי בתחילת החיים אלא איפשהו באמצע, שם על הגדר בין עזה לבין ישראל והחיים שלי השתנו."
זיו שילון (33) הוא אדם אקטיבי ומוכר מאד, כפעיל חברתי וציבורי, איש שנוהג להביע את דעתו ברהיטות, אורח שמוזמן תדיר לאולפנים ומתארח על מסך הטלוויזיה. בעת שירותו כקצין בחטיבת גבעתי, נפצע במהלך הלחימה ברצועת עזה ב-2012 ואיבד את ידו השמאלית.
"אחרי שהבנתי שהמסלול הצבאי, בו כל כך אהבתי להיות, כבר לא רלוונטי, לבטח לא בפיקוד צבאי קרבי כמו שתכננתי כל חיי, ובעיצומה של השנה השלישית שלי בלימודי המשפטים, הייתי מעורב בפרויקט עם עו"ד פלילי ובמשך כחצי שנה נברתי בתיקים. הבנתי שעו"ד אני לא הולך להיות.
"בעולם היזמות צריך לדפדף ולדפדף, להעביר הרבה דפים, לבדוק הרבה חומרים וידעתי, שבבית המשפט אין שום דרך לעשות את זה בצורה ממחושבת וטובה מספיק, כזו שתאפשר לי לעמוד בקצב של החברים שלי. ידעתי שאם אבוא ואדרוש שכל הדפים לא יהיו מודפסים אלא בתוך מחשב, מה שיאפשר לי לעבוד כמו שאני רוצה לעבוד או כזה שימצה את סך היכולות שלי בצורה אופטימלית, המעסיק שלי, אותו עו"ד שעבדתי איתו, יראה את זה בעין קצת לא טובה.
"לאחרונה ניגש אלי חבר, שמנהל חברה מאד גדולה במשק ואמר לי: 'זיו, רציתי לשתף אותך, עשינו בדיקה ואנחנו מעסיקים בחברה 15% אנשים עם מוגבלויות'. מה הוא ציפה
שאני אגיד לו? 'כל הכבוד, איזה יופי איך אתה תורם לחברה, תודה לך'. לא הגבתי לו.
"מעסיקים לא מבינים, שהיום בו יתחיל השינוי, יהיה היום שבו יבינו מעסיקים, שהעסקת אנשים עם מוגבלויות אינה פריבילגיה שאנחנו נותנים או תרומה שלנו לחברה.
"אחד המאפיינים של הדור הנוכחי הוא התזוזה והמעבר בין עבודות, תזוזה בין מקום למקום וחוסר היכולת להחזיק יותר משנתיים בתוך חברה אחת או בתוך מסגרת אחת, בוודאי כשאנחנו מדברים על הקטר של התעשייה הישראלית - עולם ההייטק.
"הסיבה הראשונה היא די הגיונית - המפתחים הצעירים לא רוצים להישאר בטכנולוגיות שתקועות בעבר ולכן הם רוצים כל הזמן לגוון על שיוכלו להדביק את הטכנולוגיה ברמת היכולות שלהם", הוא אומר ומסביר: "מי שנשאר במשרה הרבה זמן, יידע טכנולוגיה מסוג אחד ולא תהיה לו היכולת להתקדם ולהדביק את הפער. אחרי 15 שנים של עבודה, ממש כמו שהיה בדור הישן, הוא ימצא את עצמו בלי משהו שמאפשר לו בסיס ידע מספיק בשביל להשתלב בחברות חדשות.
"ה-DNA של הדור הזה. הם לא יכולים להישאר במקום אחד לאורך זמן. זה לא בר שינוי, זה רק יתעצם עם הזמן. היכולת לייצר לא רק מחויבות אלא גם עקביות בתחום אחד לא פשוטה בכלל.
"אנחנו צריכים לחשוב – מי הם האנשים שיש לנו בחברה?, האם יש לנו מספיק גיוון בחברות שלנו? האם הזוויות שבהם אנחנו תוקפים בעיות הן רחבות מספיק? מה אנשים עם מוגבלויות יכולים להכניס לעולם הזה?
"מחקרים מראים שאנשים עם מוגבלויות מחויבים פי 300 יותר למקומות העבודה שלהם ומחזיקים פי 300 יותר זמן מאנשים ללא מוגבלות, ברמת העקביות. לאנשים עם מוגבלויות, בגלל החיים שהיו להם, יש את היכולת לקחת משימות ולבנות תהליך ארוך טווח בלי להתייאש אחרי שעתיים שלוש.
"כששכבתי בבית החולים, הדבר היחיד שרציתי לעשות זה לשחק באקס בוקס, כי היה לי המון זמן מת והרבה זמן לחשוב, אבל לא יכולתי לשחק כי לא היו לי ידיים.
"עשיתי מחקר קצר וגיליתי שיש 1.5 מיליארד אנשים עם מוגבלויות ועוד 2 מיליארד גיימרים, בעולם בעל שיעור חדירה עצום. אבל גם גיליתי שאין פלטפורמה של חומרת משחקים לאנשים עם מוגבלויות, כזו שתאפשר להם לשחק בפלטפורמות הגדולות. גייסתי עוד אנשים ויחד יצרנו את השלט הראשון בעולם לאנשים עם מוגבלויות. כמובן שזה לא רק אני אלא הרבה אנשים מדהימים במייקרוסופט, שגרמו לדבר הזה לצאת לאור - שלט ייעודי לאנשים עם מוגבלויות.
"איך זה קשור לשוק העבודה? שכבתי במיטה 5 וחצי חודשים, עברתי 7 ניתוחים, וכל מה שחלמתי זה להזיז את האצבע וכשהזזתי את האצבע, מבחינתי כבשתי את האוורסט.
"העולם היום הוא כל כך מהיר, בלתי פוסק, ואנשים לא יודעים להכיל תהליכים. אנשים עם מוגבלות כל חייהם, משיגים את הדברים יותר לאט מאנשים ללא מוגבלויות. כל הפרמטרים הללו הם רק חלק מאותם מרכיבים שמהווים עבור מעסיקים זכות להעסיק אנשים עם מוגבלות ולא חובה, אז בפעם הבאה שאני פוגש חבר טוב או פחות טוב, מכר עם חברה גדולה או חבר שרק הקים סטראטאפ, אני רוצה לשמוע ממנו: 'יש לי בחברה 20 עובדים, 20 עובדים שהם שונים האחד מהשני, יכול מאוד להיות שלחלקם יש מוגבלות והעובדים הכי טובים שלי כנראה יושבים על כיסא גלגלים'.
"כשהדעה הזאת תתקבע, וברגע שאנחנו נפסיק לראות את זה כעול אלא כזכות, וברגע שנבין שהזירה הטכנולוגית היום והיכולות שהטכנולוגיה מאפשרת, היא נותנת לכל בן אדם לעלות על נס את היתרון היחסי שלו. כך, נבנה חברה טובה יותר וחברות עסקיות יעילות יותר. בריאיון העבודה הבא שלכם עם מישהו שנכנס עם מכשיר שמיעה, או עם מקל הליכה או על כיסא גלגלים או עם יד מברזל, נסו להתעלם מזה ולחדור פנימה לגילוי מי בן אדם. כך, בטוח ננצח".
"תמיד הרגשתי שקוף ליד החברים שלי"
"בגיל שנה אמא שלי שמה לב שאני לא מבצע את הפעולות שתינוק צריך לעשות. אחרי שנה של בדיקות הרופא הסביר להורים שלי שיש לי מחלה נוירולוגית, שנקראית 'שארקו-מארי-טות', אמא שלי הייתה בשוק, מסתכלת עליו: 'תגיד זו מחלה או קינוח? אתה רופא או מלצר?' ואבא שלי אמר: 'נשמע טוב המארי טות הזה, עם איזו גלידה זה מגיע?' והרופא הסביר: 'חברים, זו מחלה רצינית, זה מגיע עם נוירופתיה מוסקולרית ועם ניוון שרירים'.
כך נפתח המונולוג של אופיר דהן, סטנדאפיסט בן 39, שעומד להינשא לבת זוגו בקרוב. להורים שלו נאמר שלא יהיה עצמאי לעולם אבל אופיר, למרות הקשיים, מוכיח שגם רופאים לא יכולים לדעת הכל ובעיקר שהומור, כמו בכל תחום בחיים, מציל הכל.
הרופא המליץ להוריו של דהן על שחייה ופיזיותרפיה. "אמא שלי ישר רשמה אותי לשיעורי שחייה בקאנטרי. קנתה את כל הסט, בגד ים, מצופים, סנפירים, משקפת, בלון חמצן ואני בן 3. קאנטרי נשמע לכם כיף אהה?! זה קאנטרי של נכים; לאחד חסרות רגליים, השני בלי ידיים, שלישית בלי ראש. חבר׳ה זה לא קאנטרי, זה מגרש חלקי חילוף לבני אדם", הוא אומר בהומור האופייני לו.
מגיל 3 עד גיל 18 היה דהן במעקב רפואי. "אחת ל-3 חודשים הייתי נוסע לבית החולים בירושלים. עובר יום בדיקות - צילומי רנטגן, מבחני ריפוי ועיסוק, איך אני אוכל עם סכין ומזלג, עולה ויורד מדרגות, מכפתר חולצה, שורך שרוכים. כל שלושה חודשים היה לי מבחן. פעם נכשלתי בירידת מדרגות בלי מעקה, סיימתי ברמב״ם. אין מועד ב׳, יש פנימית ג׳", הוא אומר ומספר שבגיל 6, אחרי ניתוח ועל כיסא גלגלים חיפשה אותו אמא שלו בפורים לסופרמן. "כל הילדים התחפשו גם הם לסופרמן ולספיידרמן. משתוללים בגן וצועקים ״יש צרה? סופרמן עף לעזרה״ ורק אני כזה ״יש צרה? רגע, סופרמן מחפש חניה, נתקע עם הגלימה בגלגל. סופרמן הכי מעפן שיש", הוא מספר בדרכו המיוחדת.
אבל לתוך הדברים של דהן משתרבבת גם האמת הפחות מצחיקה: "תמיד הרגשתי שקוף ליד החברים שלי, בכל מקום אני צריך עזרה. אני לא הולך עם קביים אז כשאני מגיע לסלקציה במועדון, כל מי שבכניסה ישר מפנה לי את הדרך. כמו קריעת ים סוף. תמיד שני חברים עוזרים לי", אומר דהן ומוסיף: "איפה הכי מרגישים את חוסר השוויון? בקבלה לעבודה, בדייטים, בזוגיות. הייתי במלא ראיונות עבודה ולא קיבלו אותי. אחרי מיליון ראיונות התחלתי להתייחס לזה כמו לחיפוש זוגיות: בשניהם התרגלתי לשמוע ״לא תודה, יש לי חבר״. יום אחד אני יושב בראיון עבודה. מישהי, מה זה נחמדה, יפיפייה, אומרת לי: ״אני רואה שיש לך תואר ראשון, אתה סוחר בבורסה, כלכלן בכיר. זה מרשים מאוד אבל אתה פחות מתאים להכין סנדוויצ'ים בארומה״. שקרנית".
אחרי 39 שנים בעולם, אופיר כבר לא מתנצל על מי שהוא: "פעם הרגשתי חסר ביטחון בגלל הנכות שלי. על כל דבר הייתי מתנצל, כאילו עושים לי טובה. כל דבר מודה. חברים שלי רק הקפיצו אותי הביתה ואני מגיב כאילו קיבלתי את האוסקר ״וואי תודה רבה, תודה. אני ממש מעריך את זה, זה לא מובן מאליו". היום בזכות הסטנדאפ וההומור העצמי על הנכות אני גאה בעצמי ובטוח בעצמי ב-100 אחוז, ויודע שאני שווה בדיוק כמו כל אדם אחר".
"כשפותחים לנו את הדלת אנחנו נכנסות ונכנסים בסערה"
בוקר אחד, בשנת 2006, התעוררה מורן סמואל שחקנית נבחרת ישראל בכדורסל וסטודנטית בסוף שנה שניה ללימודי פיזיותרפיה באוניברסיטת חיפה, בת 24 וגילתה ש-70% מגופה משותק, כתוצאה משבץ בעמוד השדרה.
"זה לא סיפור עם סוף עצוב", מקדימה ואומרת סמואל, "אבל זו תחילת המסע. הרגע הזה, שבו את פוגשת את עצמך בצד השני מכל מה שעשית עד עכשיו בחיים שלך - מלהיות ספורטאית וסטודנטית וסופר עצמאית - פתאום את שוכבת במיטת בית החולים, מרותקת למיטה, משותקת באחוז גדול מהגוף שלך ותלויה בסביבה 24 שעות, 7 ימים בשבוע, גם בשביל לעשות את הדברים הכי קטנים הכי פשוטים", היא מסבירה את ההלם.
רק כדי להבהיר שבסיפור הזה יש הרבה אופטימיות, חשוב לציין שהיום סמואל היא בת 39 היא ספורטאית פאראלימפית ישראלית, זוכת מדליות כסף מטוקיו 2020 וארד מריו דה ז'ניירו ב-2016 ואלופת העולם לשנת 2015 בחתירה. היא נשואה ולה ולבת זוגה יש שני ילדים.
"בדיוק עשור אחרי השיתוק, ב-ספטמבר 2016, אני כבר על הפודיום באירוע הספורט הכי גדול בעולם המשחקים הפראלימפים, באולמפיאדת ריו עם מדליה על הצוואר שלי, בענף אחר לגמרי, שלא עסקתי בו מעולם לפני זה. אז איך? איך תוך עשור אני עושה את הדרך הזו?", היא שואלת וגם עונה: "בניצחונות קטנים. אני מאמינה שהדרך לכל ניצחון גדול שנעשה בחיים שלנו חייבת להיות רצופה בנצחנות קטנים".
לילד הראשון שלה ושל בת זוגה קראו השתיים ארד. "אלה ראשי תיבות של אמונה, רצון ודרך וכמו שהאמנו ורצינו אותו ככה האמנתי ורציתי את המדליה", היא מספרת על זכייתה בתחילת דרכה.
לסמואל, אישה שיודעת לקום ולהתחיל שוב, מההתחלה, יש עקרונות ברורים. "הנופל וקם הזה, זה אנחנו, אבל צריך לעשות את הצעד הראשון, צריך לעבור את הקו, צריך להוסיף לרצון שלנו ולמוטיבציה עשיה והתמדה בדרך ושילוב של שלושתם יכול להוביל אותנו לתוצאות. אני מאמינה שאם נסתכל על מכשול כמכשול, יש סיכוי טוב שהוא יפיל אותנו בדרך. אם נסתכל על המכשול כאתגר, נעשה את המקסימום לעבור אותו. אני מאמינה שזה תלוי בנו ובאיך שאנחנו מסתכלים ומפרשים את המציאות בחיים שלנו, איזה תיוג אנחנו נותנים לה ובסוף איך אנחנו פועלים", היא מסבירה בדרכה המעשית.
לסמואל גם מסר לכלל החברה: "ישנם דברים רבים שתלויים בנו אבל גם החברה צריכה לראות איך היא מסתכלת על אנשים עם מוגבלות, איך היא מנגישה, איך היא פותחת את הדלת לכולם כי כשפותחים לנו את הדלת אנחנו לא סתם נכנסים, אנחנו נכנסות ונכנסים בסערה".
בשיתוף מפעל הפיס ועמותת שווים
פורסם לראשונה: 09:13, 06.12.21
