צפו במפגש המרגש בין חנה גפרית לילדי קיבוץ מפלסים
(צולם בדן ארכדיה ריזורט, באדיבות אור סיט)
"ברגע הראשון שבו נודע לי שילדים בקיבוצים בעוטף עזה נאלצו להסתתר בארונות כדי שהמחבלים שפרצו לבתיהם ב-7 באוקטובר לא יהרגו אותם, הרגשתי שחרב עליי עולמי. לא האמנתי ש-75 שנה אחרי שאני התחבאתי בארון בוורשה מפני הנאצים, ההיסטוריה תחזור על עצמה וילדים יהודים שוב ייאלצו להתחבא בארונות, אבל הפעם במדינה שלהם, שלנו. את לא יכולה לתאר כמה שהידיעה הזאת הכאיבה לי".
במילים המרגשות והכואבות הללו חנה גופרית, ניצולת שואה וסבתא לארבעה נכדים ולשני נינים, מתארת את התחושות שגרמו לה לקום ולעשות מעשה למען אותם ילדים והוריהם שהצליחו להינצל מציפורני הרוע באותה שבת שחורה. "אחרי שהצלחתי להתגבר על ההלם הראשוני שאחז בי, מיד הבנתי שהתרומה שלי עבור אותם ילדים היא להיפגש איתם ולשתף אותם בחוויה שלי כילדה שנאלצה גם היא להסתתר כדי לשרוד, ובעיקר להוכיח להם שלמרות שעכשיו כואב ועצוב ויש הרבה מאוד עננים שחורים מעלינו - אסור לאבד תקווה והשמש תחזור לזרוח".
3 צפייה בגלריה
המפגש בין חנה גפרית לילדי קיבוץ מפלסים. "חשוב לי שהם יידעו שיום אחד הפרפרים יחזרו"
(צילום: באדיבות מיזם "זיכרון בסלון")
לפני מספר שבועות, במסגרת מיזם "זיכרון בסלון" (מיזם חברתי שמארגן התכנסויות בבתים פרטיים סביב יום הזיכרון לשואה ולגבורה) שמארגן מפגשים בין ניצולי שואה לילדים מקיבוצי העוטף, נפגשה גופרית עם ילדי קיבוץ מפלסים שב-7 באוקטובר התפנו מבתיהם ומתארחים כעת במלון בהרצליה. למפגש המרגש הצטרפה גם השחקנית והזמרת אליאנה תדהר, שבינה ובין גופרית נוצר קשר עמוק במיוחד לאחר שהאחרונה התארחה בביתה של תדהר במסגרת מפגש של המיזם לפני כשלוש שנים.
"חשוב לי להראות לילדים שלמרות האירועים הקשים שעברתי בילדותי אני אישה מאושרת. הקמתי משפחה, יש לי נכדים ונינים, למדתי ועבדתי במקצוע שאהבתי מאוד והחיים שלי טובים. הסברתי להם שלמרות שלהתחבא בארון זה מפחיד נורא, בסוף בזכות זה ניצלתי ואני יכולה לעמוד כאן מולם ולספר להם את הסיפור שלי", אומרת גפרית.
"הילדים ואני שותפי גורל, שרדנו את התופת"
היא נולדה לפני 88 שנה בעיירה קטנה בפולין, לא רחוק מהבירה ורשה. בת יחידה במשפחה שנהנתה ממצב סוציו-אקונומי גבוה. עד פרוץ המלחמה לא חסר לה דבר והחיים, כפי שהיא זוכרת אותם, חייכו אליה ואל בני משפחתה. זמן קצר לאחר שחגגה את יום הולדתה הרביעי, חייה כפי שהכירה אותם עד אז, השתנו לבלי היכר והיא והוריה הפכו לפליטים בארצם.
"העולם שלי התהפך ביום אחד - הבית שגדלתי בו, המשחקים, הספרים ובני משפחתי המורחבת - הכול נעלם. מחיים נוחים ושלווים נטולי מחסור, פתאום לא היה לנו כלום ושום דבר", היא משחזרת.
"כשהנאצים הגיעו לעיירה, אבא ואני הצלחנו לברוח ובמשך כמה ימים התחבאו בתוך בור באדמה. בהמשך אמא ואני ברחנו לוורשה ואבא הצטרף לפרטיזנים אבל נתפס על ידי הנאצים והובל על ידם לטרבלינקה, שם הוא גם נספה. בוורשה, אמא ואני הסתתרנו אצל משפחה פולנית, חסידי אומות עולם. בכל פעם כשהתארחו אצלם אנשים זרים, היינו נכנסות לארון ומסתתרות שם בחושך מוחלט ובלי להוציא הגה. במשך שנתיים 'ביליתי' לא מעט זמן בתוך הארון החשוך והקלסטרופובי הזה".
3 צפייה בגלריה
"אחרי ההלם הראשוני, מיד ניסיתי לחשוב איך אני יכולה לסייע לילדים שניצלו"
(צילום: באדיבות מיזם "זיכרון בסלון")
בפעמים הראשונות גופרית, שהייתה אז רק בת שש, התמלאה באימה בכל פעם שבו היא ואמה נאלצו להתחבא בארון. לפעמים הן נדרשו להישאר שם במשך שעות בעודן שומעות את קולות הצחוק וההנאה של האורחים בזמן שסעדו את ליבם וחגגו, תוך התעלמות מוחלטת מרצח העם שהתרחש באותה תקופה בארצם. אבל אלו גם היו הרגעים שבהם היא הבינה שכדי לשרוד עליה לא לאבד תקווה, גם כשקשה ומפחיד.
"הבנתי שבאותם רגעים בתוך הארון הכי קל לי לבחור להיות אומללה, לפחד ולכעוס. כי זה באמת מאוד מפחיד, בעיקר המחשבה שעלולים לגלות אותך ולהלשין עלייך לנאצים. ומצד שני, אפשר גם להשתמש בדמיון ולשכוח לרגע מהמציאות. בכל פעם כשהתחבאתי בתוך הארון, דמיינתי שאני פרפר שמתעופף לו בחזרה לעיירת ילדותי. בתוך הארון לא הייתי חנוצ'קה הקטנה אלא פרפר חופשי ומאושר, ובזכות זה חזרה לי התקווה שיום אחד החיים יחזרו להיות טובים. כשסיפרתי את זה לילדים הם הביטו בי בעיניים פקוחות, והרגשתי שהם מבינים שהשימוש בדמיון יכול לנטוע בהם תקווה מחודשת, זו שאולי אבדה אחרי האירועים הקשים באותה שבת נוראית".
חנה גפרית: "בתוך הארון לא הייתי חנוצ'קה הקטנה, אלא פרפר חופשי ומאושר ובדמיוני התעופפתי בחזרה לעיירת ילדותי. המחשבות האלו עזרו לי לא לאבד את התקווה גם ברגעים החשוכים האלו. כשסיפרתי את זה לילדים הם הביטו בי בעיניים פקוחות, והרגשתי שהם מבינים שאף פעם אסור לאבד תקווה"
הילדים שיתפו אותך בתחושות שלהם?
"בהחלט. אחת מהילדות, בת 8.5, סיפרה שהיא לא פחדה כי אבא ואמא שלה היו איתה ושמרו עליה, והיא סמכה עליהם שהם יצליחו להגן עליה. ילדה נוספת אמרה שהיא ישבה בשקט במשך כל הזמן הזה שהמחבלים היו בבית שלה, וכל מה שהיא חשבה היה על הרגע שבו כל זה יסתיים והיא ומשפחתה ייצאו מהממ"ד שבו הסתתרו והיא מיד תספר לחברים שלה על מה שקרה. במפגש השתתפו גם ההורים שלהם, ומיד כשהוא הסתיים חלקם פנו אליי וביקשו שאגיע שוב והפעם כדי לחזק גם אותם. זה ריגש אותי כל כך, אני אפילו לא יכולה לתאר עד כמה".
את מרגישה שהמפגש חיזק גם אותך?
"ודאי, יצאתי ממנו מאושרת על כך שהצלחתי לחזק ילדים ומבוגרים שעמדו במצב הישרדותי קשה כל כך, ואיבדו חברים ובני משפחה. אני מרגישה שאני חולקת שותפות גורל איתם, בסופו של דבר כולנו הצלחנו לשרוד את התופת ולהישאר בחיים. חשוב לי לחזק אותם ולטעת בהם תקווה שלמרות הכאב העצום שאנחנו חווים עכשיו, יום אחד העננים השחורים שמרחפים מעלינו יתפזרו והשמש תשוב לזרוח".
ספר הילדים שתורגם ל-17 שפות שונות
סיפור הישרדותה של גופרית פורסם בספר הילדים שפרסמה לפני כ-30 שנה. הספר, שנקרא "הפרפר" על שמו של אותו פרפר דמיוני שסייע לה להתמודד עם השהות הממושכת בתוך הארון בתקופת השואה, תורגם ל-17 שפות והפך לספר הסברה במדינות רבות בעולם. את כל ההכנסות ממכירותיו תרמה גופרית למוזיאון "יד ושם".
"לפני 30 שנה אף אחד לא דיבר על כך שהיו ילדים בשואה. כמובן שהדבר הזה היה ידוע, אבל בחרו להשתיק את הנושא. זו הסיבה שאני גאה שהצלחתי להציף את הסיפור שלי כילדה שגדלה בעיירה הזו בפולין, ומתוך כל אלף הילדים היהודים שהתגוררו בה - הייתי היחידה ששרדה. הרי אם אני לא אספר את הסיפור הזה, מי יספר אותו?".
לפני מספר שנים הולחן סיפור הישרדותה של גופרית והפך לשיר בביצועה של תדהר. בהמשך, הוא גם נכנס לאלבום "פסקול שלישי" שנוצר בשיתוף פעולה עם "זיכרון בסלון". במהלך המפגש תדהר שרה אותו בפני הילדים והוריהם, ולדברי גופרית "זה היה מרגש וגרם לי להבין שעשיתי את הדבר הנכון. אנחנו נתגבר על הכאב ועל העצב והפרפרים עוד יחזרו לרחף מעלינו, זה ייקח זמן ואנחנו צריכים סבלנות ולהיזכר שאנחנו עם מיוחד עם אנשים מקסימים ושאין לנו מדינה אחרת, ולכן עלינו לשמור עליה - למעננו ולמען הדורות הבאים", היא מסכמת.
"מיזם 'זיכרון בסלון', שנולד לציון זיכרון השואה והגבורה, קיבל תפנית נוספת לאור המלחמה. בימים אלה בהם ילדים ומבוגרים כאחד נאלצים להתמודד עם זוועות שחשבנו שלא יחזרו, הבנו מאוד מהר שהדבר שיעודד ויחזק אותם זה דווקא שורדי השואה - הנשים והאנשים הכי חזקים, אופטימיים ומלאי תקווה", מוסיפה מורן ציפר גולדנברג, מנכ"לית המיזם. "החיבור והשיח המרגש שהיה עם הילדים, לא רק עודד אותם דרך סיפור הגבורה של חנה גופרית והשיח עם אליאנה תדהר, אלא גם יצר פלטפורמה מחבקת ואמיתית עבורם".
