קבוצה של סופרים ומשוררים ישראלים, לצד ביבליותרפיסטים, מתמללים ומתרגמים, מקיימת מאז היום השני למלחמה סדרה של פגישות אישיות עם ניצולי הטבח ביישובי העוטף והנגב המערבי, במטרה לתעד את עדותם ואת נסיבות הצלתם, וגם כדי לאפשר להם קתרזיס ומעין "עזרה ראשונה נפשית".
מפגשי תיעוד אלה הם יוזמה של תנועת תרבות, ומתקיימים תחת השם עוטף במילים במתחמים השונים של מפוני הדרום. הכותבים והמטפלים מקליטים את הניצולים, מתמללים ועורכים את סיפוריהם - ואז מחזירים להם את עדויותיהם כסיפור מעצים. במובן הזה המפגשים משמשים גם את העדים כהזדמנות לפרוק ולשתף בקורותיהם. עד כה הם הגיעו לתעד את סיפוריהם של אנשי נחל עוז, כפר עזה, מפלסים, אופקים, ביר הדאג', רהט, קיבוץ אורים ועוד. מאגר הסיפורים הערוכים יישמר וישרת את הקהילות, את מוסדות המורשת והאקדמיה ואת מוסדות המדינה, כחלק ממאגר ההסברה הלאומי של 7 באוקטובר.
מיטל קנה (44), אם לילדים בני 14 ותשע מקיבוץ אורים, התראיינה לפרויקט. "אין אצלנו מיגון, בגלל המרחק מהרצועה", היא סיפרה. "בשבת בבוקר בעלי, יונתן, יצא לרכוב על אופניים, ואנחנו התעוררנו לאזעקה. כשיונתן הגיע למושב פטיש, מחבלים ירו עליו ועל חבר שלו. בעלי נשרט וחברו נפצע ואיבד שתי אצבעות. הם הסתתרו מאחורי שיח, ולמרבה המזל המחבלים לא עשו וידוא הריגה. אין אצלנו ממ"ד אז הלכנו לשכנים והיינו אצלם יום וחצי. בעלי הוא מפקד כיתת הכוננות, אז אחרי שחזר לקיבוץ הוא הגיע אלינו עם נשק ואפוד. בשלב כלשהו שמענו יריות. חמישה מחבלים הגיעו לגדר הקיבוץ. בדיעבד התברר שכוחות של שריון ירו עליהם, אבל באותו רגע התחילו טלפונים של משפחות שהחליטו לברוח מהקיבוץ. התקשרתי לבעלי ושאלתי אם לצאת מהקיבוץ, והוא אמר לי: 'כן. עכשיו'. רצנו הביתה בתחושת חרדה, דחפנו לתיק את מה שיש, נכנסנו לאוטו ונסענו לשדה בוקר".
"הייתה לי הרגשה שזה בדיוק מה שעומרי בן התשע צריך, שהוא יוכל לספר את הסיפור. שזה יהיה כלי שיעזור לו לסגור את מה שהיה שם. אני מרגישה שלדבר על מה שקרה זה חלק מתהליך הריפוי, להבין שזה קרה – ועכשיו אתה במקום אחר"
מיטל בחרה להתראיין עם ילדיה בעיקר למען בנה: "הייתה לי הרגשה שזה בדיוק מה שעומרי בן התשע צריך, שהוא יוכל לספר את הסיפור. שזה יהיה כלי שיעזור לו לסגור את מה שהיה שם", היא מסבירה, "אני מרגישה שלדבר על מה שקרה זה חלק מתהליך הריפוי, להבין שזה קרה – ועכשיו אתה במקום אחר".
מעין אבידן, יזמת פרויקט "עוטף במילים" ואחת המראיינות, מסבירה: "כשיושבים לשיחה מהסוג הזה, אנשים פתאום מוצאים בסיפור שלהם את המקום של האקטיביות והאנושיות. כבר כמה פעמים ישבתי עם מישהי שאמרה 'אין לי סיפור. מי שנפל ונהרג ונרצח – שם הסיפור והגבורה. לי אין סיפור'. אבל תוך כדי השיחה מתגלות תעצומות הנפש האדירות. זה חשוב לאנשים האלה, שלא יתקבע אצלם סיפור של חוסר מסוגלות והתפרקות, אלא סיפור אישי מרפא, עם כוח".
"הם לקחו אותי לצד הכביש ושאלו אם יש לי נשק, אם הייתי בצבא, מאיפה אני, וביקשו שאקרא פרק בקוראן. עשיתי את זה, והם התחילו לירות לי מעל הראש. אחד אמר: 'תחסל אותו', והשני אמר: 'אל תחסל'. ואז הבן שלי ביקש: 'אל תהרגו את אבא שלי'. אמרתי להם: 'קחו את האוטו'. הם אמרו לנו ללכת, רצנו והם התחילו לירות לעבר הרגליים שלנו"
בביר הדאג' שמעו נציגי הפרויקט את סיפורו של מחמד אבו זהרי (38). בבוקר ה-7 באוקטובר הוא היה בבית, ואחיו ובנו ביצעו עבודת שמירה בכרם שלום. כששמע קולות מוזרים, הוא צלצל לבנו בן ה־15, שאמר לו: יש פה הרבה ירי. "מייד נסעתי לעברו", סיפר מחמד. "כשהייתי באזור צאלים נפלו הרבה טילים. נכנסתי לממ"ד בקיבוץ, ומישהו סיפר שיש חדירה של מחבלים. המשכתי לנסוע, הגעתי לכרם שלום, הבן שלי בא אליי בריצה, עלה לאוטו, ופתאום חסמו אותנו אנשים של חמאס. אמרתי לבן שלי: 'שים ידיים באוויר' ויצאנו מהרכב. הם לקחו אותי לצד הכביש ושאלו אם יש לי נשק, אם הייתי בצבא, מאיפה אני, וביקשו שאקרא פרק בקוראן. עשיתי את זה, והם התחילו לירות לי מעל הראש. אחד אמר: 'תחסל אותו', והשני אמר: 'אל תחסל'. ואז הבן שלי ביקש: 'אל תהרגו את אבא שלי'. אמרתי להם: 'תיקחו את האוטו'. הם אמרו לנו ללכת, רצנו כמה עשרות מטרים והם התחילו לירות לעבר הרגליים שלנו. במזל לא נפגענו. התחבאנו 30 שעות באתר סולרי עד שהגיע צוות מהכפר שבו אני גר, יחד עם אנשי שב"כ, כדי לחלץ אותי. עד היום אני לא מאמין שזה קרה".
הסופר והמשורר רון דהן, תושב פרדס חנה, הסביר מדוע הצטרף למיזם: "רציתי לעשות משהו, לעזור. אנחנו עושים סדר בסיפור של אנשים, ויש ערך למסגרת. סיפור, כשמישהו אחר מקשיב וכותב אותו, מקבל תוקף. והסיפורים נשמעים הזויים לגמרי. לא אמיתיים. אני משער ומקווה שבתהליך הזה יש אפשרות לריפוי".
.
