לפני כמה שנים השתנו לי החיים. הייתי ילדה מופנמת, לא דיברתי הרבה, ביישנית מאוד. לא הצבעתי בכיתה גם כשהיו לי דברים חשובים להגיד או תשובות נכונות. שלא לדבר על לגשת למישהו ברחוב ולשאול מה השעה, או אפילו לענות לטלפון בבית.
הרגשתי שיש לי אבן בפה שלא נותנת לי להוציא מילה. אבן שישבה על רגש הפחד. פחד מהילדים בכיתה ובבית הספר ובכלל - מכל האנשים על פני כדור הארץ. חשבתי שאני המגמגמת היחידה בעולם וזו הרגשת בדידות שאני לא יכולה להתחיל לנסות לתאר במילים.
צפו בסרטה של חן סוויסה "במילים שלי":
עכשיו נתחיל מההתחלה
שלום, אני חן סויסה, בת 26, ואני אדם שמגמגם. כשהייתי בת שנתיים הוריי הבחינו שיש לי בעיה בדיבור. במקום לדבר שוטף, משכתי הברות ומילים, וזה רק הלך והחמיר מיום ליום, ככל שהייתי יותר מודעת לזה וככל שהסביבה ייחסה לזה יותר חשיבות.
הוריי היו אובדי עצות, כי אף אחד לא ידע לתת לנו תשובות ולא באמת ידעו באמת איך לטפל ב"בעיה". הייתי בכל טיפול אפשרי – קלינאיות תקשורת, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ומטפלים שונים.
רקע למפנה
מגיל קטן אני מחזיקה מצלמה ביד. באירועים משפחתיים, בטיולים, תמיד חן עם מצלמה. משהו בסיטואציה הזו של להיות מאחורי המצלמה ולא בפרונט, נסך בי ביטחון ונתן לי יכולת ביטוי בלי שהייתי צריכה להתמודד עם הקושי האישי שלי – לדבר.
בסוף כיתה ט' היינו צריכים לכתוב שלוש העדפות למגמות. לפני האירוע המלחיץ שיתפתי חברה בהעדפה שלי - להיות במגמת תקשורת. התגובה שלה: "אבל את לא חושבת שתעכבי את הכיתה עם הגמגום?" שיתקה אותי. גם קמצוץ הביטחון שהיה לי כשאזרתי אומץ רק לחשוב על ללכת למגמת תקשורת, נעלם. כמובן שכתבתי בהעדפה הראשונה - כימיה ביולוגיה, ורק בהעדפה השלישית כתבתי "תקשורת" – בסתר ליבי לא הסכמתי לוותר על זה לגמרי.
נקודת מפנה ראשונה
המחנכת שלי – שחר שמחי, שהייתה מודל לחיקוי עבורי, ראתה את הבחירה וקראה לי אליה למשרד ואני רק רציתי לקבור את עצמי. אחרי שיחה קצרה, קולעת ומלאת העצמה, מגמת תקשורת עברה להיות ההעדפה הראשונה עם פחד עצום בלב, אבל המון גב וביטחון. עד היום, אני זוקפת לזכותה את התחלת השינוי שלי שיגיע בשנים הקרובות.
אני קופצת לכיתה י"ב, אני במגמת תקשורת, סרט גמר לפני וברור לי לגמרי על מה הוא הולך להיות – הגמגום שלי ואני.
נקודת מפנה שנייה
תוך כדי התחקיר לכתיבת התסריט, גיליתי שיש ארגון בישראל של אנשים שמגמגמים: אמב"י. פתאום הבנתי לראשונה בחיי, שאני לא לבד, שאני לא היחידה בעולם שמגמגמת.
זו הפעם הראשונה שראיתי ודיברתי עם אנשים שמגמגמים. גיליתי חבורה של אנשים מקסימים שכל כך תמכו והבינו מה אני עוברת כל החיים, את הקשיים היומיומיים שכרוכים בפעולה הפשוטה של דיבור. הפתיחות שבה הם דיברו על הגמגום, גרמה לי להבין פתאום, שאני לא שונה בעצם מאף אחד אחר, למעט הקושי לדבר.
"מספיק שהארתי את עיניו של אדם, או שהעליתי חיוך על פניו של ילד שמגמגם, עשיתי את שלי. הרגשתי שאם אני אקבל את הגמגום, כולם יקבלו אותו, אותי, כמו שאני".
אני מוכשרת כמו כולם, אני מצחיקה, יש לי תחביבים, יש לי רצונות וגם יש לי גמגום... פתאום ראיתי אנשים מצליחים שלא נותנים לגמגום להפריע להם בחיים והבנתי שגם אני יכולה.
על הסרט זכיתי בפרס הראשון בפסטיבל ירושלים לקולנוע בקטגוריית "היצירה הצעירה". זו הייתה התקופה המאושרת בחיי – הפסקתי לפחד מהפחד.
מילדה ביישנית שאינה מדברת, התראיינתי בשידור חי בטלוויזיה והעברתי הרצאות בבתי ספר ובאירועים של אמב”י. הגמגום כבר לא היה העיקר, אלא המסר.
המוטו שאימצתי אז ומופיע גם בסרט, שעד היום ברגעים של קושי, אני תמיד מזכירה אותו לעצמי הוא: ‘אם אתם לא אוהבים משהו בעצמכם, שנו אותו. אם אין ביכולתכם לשנות אותו, השלימו איתו”.
מספיק שהארתי את עיניו של אדם, או שהעליתי חיוך על פניו של ילד שמגמגם, עשיתי את שלי. הרגשתי שאם אני אקבל את הגמגום, כולם יקבלו אותו, אותי, כמו שאני.
ומה היום?
ילדים רבים חווים ילדות לא פשוטה בצל הגמגום. אצל אדם מגמגם תמיד קיים הפחד שמישהו ישמע ויצחק. אבל אם פעם הפחד הזה היה משתק אותי ומונע ממני לדבר – היום, גם אם הדבר יקרה, זה פשוט לא מזיז לי. היום אני יודעת מי אני, והגמגום הוא חלק בלתי נפרד ממני. אני אפילו קצת אוהבת אותו.
אחרי הכל - בזכותו, ואיתו, הגעתי לאן שהגעתי. השתלבתי בחברת הייטק מצליחה בשם Artlist לפני שלוש שנים, ומאז זה הבית השני שלי שמכיל ומקבל אותי כפי שאני, ומאפשר לי לבטא את הכישורים המקצועיים והבין-אישיים שלי כאחד. אני פועלת להעלות מודעות לגמגום ולהראות שאין דבר שאנחנו לא יכולים לעשות, ואפילו מעבירה בקרוב הרצאה לעובדי החברה בנושא.
- הטור נכתב במסגרת יום המודעות הבינלאומי לגמגום שחל כל שנה ב- 22.10.