פרויקט מיוחד בשיתוף זיכרון בסלון
סבא יעקב, הסבא הביולוגי שלי, שמר על זכות השתיקה. הוא לא סיפר לי כלום. רק אִפשר לי להביט בעיניו הכחולות, שהיה בהם כאב עמוק כמו מי אוקיינוס ותקווה גדולה כמו שמיים בהירים.
סבא יוסף היה סבא של דיבור. הוא ליווה אותי בכל מסעותיי בפולין. מילותיו וסיפוריו חרותים בי, הפכו לחלק ממני.
יום אחד, במחנה עבודה, גנב סבא יוסף חתיכה של לחם. שומר המחנה תפס אותו, השכיב אותו על הרצפה וכיוון את לוע הרובה לראשו. סבא יוסף פרץ בצחוק. "מה אתה צוחק?" שאל הגרמני הזועם. "יבוא יום" השיב לו הצעיר, "והנכד שלי יהיה קצין בצבא יהודי בארץ ישראל".
2 צפייה בגלריה
סבא יוסף צחק בפני הגרמני: "יבוא יום ונכדי יהיה קצין בצבא יהודי"
(צילום: Omar Marques/Getty Images)
שישים שנה חלפו. בחלק האחורי של בה"ד 1 הסתובב סבא יוסף כאחוז דיבוק. על מגרש המסדרים צעד נכדו, עטור בדרגות סג"מ. אבל סבא יוסף עצם עיניים. הוא ראה עצמו שרוע על הרצפה במגרש המסדרים במחנה ההוא, הוא חש את ריח אבק השריפה של הקנה. הוא הרגיש את עוצמתה של התקומה, את ערכו של חלום.
זיכרון בסלון שבביתי הפך לאירוע שבמרכזו תקומה. זיכרון יוצר שתכליתו בהירה: להאמין בתיקון, להאמין בצדקת דרכנו כעם. אין מחיר לשואה. אין מחיר לששת המיליונים שנרצחו. אבל מותם מצווה עלינו לקום מעפר, להתחייב לבנות, ליצור. כל ימי מוקדשים להקמת ממלכת ההיפך. לאמונה שישראל תקום, תהיה מדינה מוסרית, חומלת, חזקה, אוהבת אדם, מאמינה בקדושת החיים.
זיכרון בסלון מדי שנה שבביתי מוקדש לעתיד השואב את כוחו מן העבר. דומני שקול דמי בני משפחתי זועק אלי, מבקש ממני, פעם אחר פעם, לא לוותר על הארץ המובטחת, להושיט יד לחלש, לא להתאכזר, לא להתבהם.
סבא יוסף הלך לעולמו. אינני יודע אם נכדו הקצין לחם במהלך חצי השנה האחרונה בעזה. אבל אירועי שמחת תורה, החזירו אותי לאירוע ההוא. חשבתי על שלמה רון, חבר קיבוץ נחל עוז, בן 85. שלמה התחבא בביתו עם משפחתו, בשלב מסוים הלך לסלון ביתו, התיישב על ספה והעמיד פנים שהוא גר לבדו במקום, כאילו הוא זקן ערירי. הוא נרצח אך המחבלים לא המשיכו לחפש בבית. כך הציל שלמה רון את אשתו, שתי בנותיו ונכדו. סבא יוסף ושלמה רון מספרים את הסיפור היהודי: תקווה ואומנה, מסירות והתמסרות, קידוש החיים, מבט צופה פני עתיד.
השנה מוטלת עלי החובה לנהל זיכרון בסלון אחר. אין להשוות בין אירועי השואה ההיא לטבח הנורא הנוכחי. ואף על פי כן, אני חושב על שלמה רון, על מה שחלף במוחו ברגעיו האחרונים. בטח אמר בינו לבין עצמו: הנכדים שלי, יתגוררו בנחל עוז על אפך וחמתך. יקימו ויקוממו את כל מה ששרפתם. יינטעו עצים ויבנו בתים.
הרב שי פירוןצילום: גבריאל בהרליהסבא יוסף זכה להשתתף במסדר הסיום של קורס קצינים. שלמה רון, יביט בחתונות נכדיו מלמעלה. שניהם, יחד, השביעו אותנו בשבועת הזיכרון והתקומה.
במרכז יום השואה בכלל וזיכרון בסלון בפרט, התחייבות עמוקה לתיקון. לא רק בכי וכאב, במרכזם, שילוב ידיים לקראת העתיד. בסלון ביתי נספר את סיפור השואה והתקומה, נאמין שאנו עם 'נופל וקם'. אנו לא עם של חורבן, אנו עם של בניין.
פורסם לראשונה: 05:00, 30.04.24
