"המלחמה היא לא רק בחזית. אני חוזר הביתה אחרי משמרת של 12 שעות, ואין לי לאן לחזור באמת. אין מי שישאל אותי איך היה, אין תמיכה משפחתית שאני יכול לסמוך עליה", משתף יוסי, בן 24, את המציאות המורכבת שהוא חווה מאז פרוץ המלחמה.
כמוהו, מאות צעירים בוגרי פנימיות שהתגייסו למילואים, מתמודדים עם מערכה כפולה: בחזית - הם נלחמים על ביטחון המדינה, ובעורף - הם נאבקים עם בדידות עמוקה והיעדר עורף משפחתי תומך. בזמן שרוב החיילים יכולים להישען על משפחה שדואגת להם בימים הקשים, עבור הצעירים הללו, שגדלו בפנימיות בשל נסיבות חיים מורכבות, המלחמה מחדדת את החלל שנפער בחייהם - את היעדרו של בית חם לחזור אליו.
לבד במערכה
בעוד שמערכת הביטחון מספקת את הצרכים הלוגיסטיים של הלוחמים בשטח, מאחורי הקלעים פועלת עמותת "ילדים בסיכוי" להעניק לצעירים הללו את מה שנעדר מחייהם - תחושת משפחה ועורף תומך. "אנחנו מבינים שהם עומדים בפני אתגרים יוצאי דופן", מסבירה עדנה גלבוצקי, מנכ"לית העמותה. "המטרה שלנו היא לתת להם את הכלים הרגשיים והמעשיים להתמודד בצורה הטובה ביותר, גם כשאין להם משפחה שתעמוד מאחוריהם".
"נחשפתי לעולם הפנימיות כבר בגיל שש", משתפת שאנל, אחמ"שית בתחום הביטחון המלווה על ידי העמותה מהיום שבו עזבה את הפנימייה ויצאה לחיים עצמאיים, בהגיעה לגיל 18. "כילדה, ביקשתי לצאת מהבית כי הבנתי שאין לי עתיד במקום שבו יש אלימות".
שאנל מצאה עצמה בחזית המלחמה כבר ב-8 באוקטובר. "המובילים העבירו את הדירה שלי לבד כי אני כבר הייתי על מדים", היא נזכרת. "הקושי הגדול היה בעיקר הנתק מהבית שסוף סוף ארגנתי לעצמי, המעבר מאזור הנוחות שלי ומהעבודה שאני מקפידה לא להיעדר ממנה כמעט בכלל - ליומיום באזור מרוחק, עם ירי ארטילרי בלתי פוסק מעל הראש ופיצוצים עוצמתיים שעם הזמן כבר הפכו להרגל".
השנה האחרונה הייתה מטלטלת במיוחד עבורה, והעצימה את הקשיים עימם היא מתמודדת מאז הייתה ילדה. "איבדתי לא מעט חברים קרובים במלחמה, ביניהם גם את בן דודי שנפל בקרבות בבארי ב-7 באוקטובר. המוות שלו החזיר אותי למקומות קשים של חרדת נטישה ופחד יומיומי, ובזמן המילואים סבלתי לא פעם מבדידות".
ממה נבעה תחושת הבדידות?
"באזור שבו הייתי כמעט ולא הייתה קליטה, ורוב הזמן לא הצלחתי לדבר עם המשפחה המאמצת שלי שדאגה לי מאוד. גם עם תמר, המלווה שלי מעמותת 'ילדים בסיכוי' שמלווה אותי יד ביד כבר הרבה מאוד שנים ולא מאפשרת לי ליפול - לא הצלחתי לדבר כמעט, וזה לא היה פשוט עבורי".
מה עזר לך להתמודד עם התחושה הזו?
"נאחזתי בחיילים שמשרתים איתי ובכך שכולנו ב'אותה סירה' - נמצאים מחוץ לבית ובתנאים לא קלים. היום, אחרי 10 חודשי מילואים רצופים, אני משתדלת לעבד את האירועים שעברתי בשנה הזאת, ולשתף אחרים בהם ולא לשמור בבטן. אני לומדת להסתכל גם על הדברים הטובים שקרו לי לצד החוויות הקשות, וגאה בעצמי שאני תורמת לניצחון על האויבים שלנו".
"מותר להתפרק, אנחנו בני אדם"
יואבי אחיאל, מילואימניק בן 23 מאזור השרון, היה בכיתה ט' כשהועבר מבית הוריו לפנימייה. "היה לא קל בבית והרגשתי שאני לא מצליח להתפתח שם", מספר יואבי, שמטפל באמו ושומר על קשר עם חמשת אחיו. "אחי הקטן גם בצבא עכשיו, ואני משתדל להיות עבורו מתי שהוא צריך. חשוב לי לשמור עליו".
ב-7 באוקטובר הוא הוקפץ לעוטף עם יחידת המילואים שלו, ויחד הם נלחמו מול עשרות המחבלים שפלשו לאזור. במהלך הלחימה איבד יואבי את מפקדו האישי, שהיה גם חבר קרוב, ואחד מחבריו נפצע קשה בהיתקלות עם מחבל. "בתחילת המלחמה הגעתי יחד עם הצוות לקיבוץ כיסופים. טיהרנו את השטח, היו לנו היתקלויות ועברנו חוויות לא קלות בכלל", הוא אומר בכאב.
לאחר כמה חודשים של לחימה, השתחרר יואב מהמילואים בשל מצבו הנפשי ומצב משפחתו. הוא חזר ללימודי שנה א' בביוטכנולוגיה ימית, עובד כמדריך גלישה ב"חוף נעורים" בחבצלת השרון, ומתנדב בפנימיית "הדסה נעורים", שם הוא מלמד מתמטיקה ילדים שהגיעו ממקומות קשים כמוהו.
"חשוב לי לעודד ולתת השראה לילדי פנימייה כי אני מכיר ויודע שיש להם את היכולת לעשות דברים מדהימים, אבל לפעמים הם לא רואים את זה בעצמם", הוא מסביר. "אני משתדל להיות חזק עבורם, אבל לפעמים אני מתפרק. כולנו בני אדם".
כשהוא מרגיש שהוא זקוק לעזרה, הוא נשען על התמיכה של "ילדים בסיכוי". "העמותה היא העוגן שלי", הוא אומר. "לצוות שם אכפת ממני וממה שעובר עליי. הן נותנות לי את התחושה שאני יכול לפנות אליהן בכל רגע, ושהן תמיד יהיו זמינות להקשיב ולייעץ".
50% מבוגרי הפנימיות איבדו חלק מהכנסתם
מנתוני סקר שערכה העמותה עולה תמונה מדאיגה: כ-50% מהצעירים בוגרי הפנימיות חוו ירידה בהיקף התעסוקה שלהם מאז תחילת המלחמה, וכ-40% מתקשים יותר לפרנס את עצמם. "הם מתמודדים עם אתגרים רבים בתחומי החיים השונים", מסבירה נעמית שלמה, מנהלת תכנית הבוגרים בעמותה. "ובתקופת המלחמה ניכר כי האתגרים הלכו והתעצמו - בעיקר בקרב צעירים, חיילים בשירות סדיר ומשרתי מילואים".
"אני עושה את זה בשביל המדינה ומרגישה שזה חשוב", אומרת ר' (23), בוגרת מערך הדיור של העמותה שגויסה למילואים כבר ב-8 באוקטובר ומאז נמצאת כמעט ברציפות בעוטף עזה, "אבל ככל שעובר הזמן הלחץ הנפשי מתעצם, ויש לי חיים מחוץ למילואים שאני לא מגיעה אליהם ועלויות מאוד גבוהות שאני לא מצליחה לכסות".
מנתוני סקר שערכה העמותה עולה תמונה מדאיגה: כ-50% מהצעירים חוו ירידה בהיקף התעסוקה שלהם מאז תחילת המלחמה, וכ-40% מתקשים יותר לפרנס את עצמם. נעמית שלמה, מנהלת תכנית הבוגרים בעמותה: "ניכר כי האתגרים שעמם הם מתמודדים בשגרה - הלכו והתעצמו במלחמה"
במהלך המלחמה, העמותה פיתחה מערך תמיכה מקיף עבור בוגרי הפנימיות המשרתים במילואים - החל ממפגשי זום בימי הלחימה הראשונים, דרך "סלון חברתי" וסדנאות אמנות שמאפשרות מרחב בטוח לשיתוף ועיבוד חוויות, ועד לליווי אישי צמוד. בנוסף, היא מעניקה סיוע כלכלי במקרים דחופים, מלגות ללימודים ותמיכה בתשלום שכר דירה - צרכים שהפכו קריטיים עבור רבים מהצעירים הללו.
"אנחנו קוראים לכל מי שיכול לעזור ולהעניק להם מעט בחזרה עבור העשייה שלהם", מוסיפה גלבוצקי. "הם דור העתיד שלנו, ועלינו לתמוך בהם ולסייע להם להתבסס ולעלות על המסלול כמה שיותר מהר".
