בשיתוף שופרסל
"אשתי ואני התחלנו מאפס והקמנו את המשק בשתי ידיים, כשלא היה כאן כלום. בנינו את המשק צעד אחר צעד" – כך מספר אחד החקלאים מעוטף עזה, אילן יוחנן (53), שכבר עשרים שנה מגדל באהבה צמחי תבלין וחסות במושב עין הבשור. וגם בימים אלה, למרות הסיפורים הבלתי נתפסים שעבר, ממשיך יוחנן לעבד את האדמה אליה הוא קשור.
החקלאות, כדבריו של יוחנן, דור שני בתחום, זה מקצוע שנולדים איתו ולא כזה שבוחרים לעסוק בו. "זו דרך חיים", הוא מחייך ומסביר: "אם אתה לא אוהב חקלאות אתה לא תשרוד במקצוע הזה. המלחמה נגד הטבע היא בלתי נגמרת ובכל בוקר אנחנו נתקלים בדברים לא צפויים. גם התגמול הכספי הוא לא מה שמחזיק אותך במקצוע הזה. רק התשוקה והסיפוק. לייצר יש מאין, מזון שמגיע לאנשים עד לצלחת". כבר מילדותו ספג לעורקיו את אהבת החקלאות ולמרות האתגרים – "אשמח למות כחקלאי", הוא משתף.
"התעוררתי כמו בכל בוקר רגיל לשבת שקטה. הכל השתנה כשבשש וחצי בבוקר הבן הקטן שלי הראה לי סרטון של טנדר עם מחבלים בשדרות", משתף יוחנן על השבת הארורה של ה-7 באוקטובר. "עוד לא הבנו מה קורה. מה האירוע. החלטתי לצאת לסיבוב ביישוב עם עוד חבר ונסענו לשער הקדמי".
כמה שניות אחרי שהגיעו לשער היישוב, נתקלו יוחנן וחברו בחוליית מחבלים. "הם החלו לירות עלינו", הוא משחזר, "חבר כיתת הכוננות שהיה בשער ירה עליהם ואנחנו הסתתרנו מאחורי עמדת השומר וניסינו להשיב באש עם האקדחים אבל המחבלים היו יחסית רחוקים".
כך, במשך דקות ארוכות, נלחמו יוחנן וחבריו תוך שנזרקים עליהם רימונים ו-RPG. "באיזשהו שלב המחבלים החליטו לוותר ולהמשיך קדימה. אם הם היו מחליטים להסתער – לא היינו מדברים עכשיו. אלו דקות שהרגישו כמו נצח, האדרנלין החזיק אותנו ולא חשבנו. פשוט ירינו. במקביל, שמענו בקשר את בקשות הסיוע מהקיבוצים והמושבים הסמוכים ואת אלה שלא הצליחו לשרוד".
ממשיכים לעבד את השדות
למרות שמשפחות היישוב פונו מביתם, החקלאים בעין הבשור נשארו להמשיך ולעבוד. "אין לנו ברירה", מסביר יוחנן, "אנחנו לא יכולים לעזוב. יש ציבור שלם של חקלאים שקמים בכל בוקר לעבוד בשדות גם כיום, הם עובדים בשטחים פתוחים כשלידם נופלים לפעמים פצמ"רים. אנחנו ממשיכים בשגרת חיים שהיא לא הגיונית בכלל. צמח זה כמו תינוק. צריך לדאוג לו 24 שעות ואי אפשר להשאיר אותו לבד. זה הכרחי לראות בעיניים פיזית את השדה כמה פעמים ביום. יש פחד. אבל זו המציאות שלנו וכאן זה הבית. כולנו בסוג של הלם ושוק ומנסים לשמור על סוג של סדר יום. כל הזמן מהדהד לי בראש שחברים שלנו נרצחו".
אצל יוחנן, בדומה לחקלאים רבים ברחבי הארץ, נוסף אתגר חדש – עזיבתם של העובדים הזרים. "יש חששות מהבחינה הכלכלית ושדות שנאלצנו לסגור להם את המים כדי שיתייבשו כי חסרים לנו עובדים. גם תהליך גיוס עובדים חדשים הוא מורכב", הוא משתף, "מרגש לראות שמגיעים מתנדבים מלאי מוטיבציה כדי לעזור לנו. אנחנו חזקים וזה מעלה לנו את המורל כי האנשים מדהימים, אבל במבחן התוצאה אנחנו צריכים מעבר – אנחנו חייבים עובדים".
תוכנית הסיוע למען חקלאי ישראל
כדי שאילן יוחנן וחבריו החקלאים בכל רחבי הארץ יוכלו להמשיך ולעמוד על הרגליים, החליטו בשופרסל להירתם ולגבש תוכנית סיוע לשיקום העשייה החקלאית בישראל. מלבד הנזקים הרבים בתשתיות ובציוד, המלחמה מותירה שדות ומטעים רבים ריקים. ללא ידיים עובדות שישתלו, יקטפו ויטפלו ביבול. שיקום השדות צפוי להיות ארוך, קשה, מורכב ויקר.
תוכנית הסיוע כוללת מתן אשראי והקדמת תשלומים לעשרות חקלאי העוטף, הרחבת רכישת הסחורה מיישובי העוטף ומתן עדיפות מלאה לתוצרת ישראלית. בנוסף, בשופרסל הציבו עמדות מכירה ייעודיות לתוצרת מקומית והקלו בתהליכי קליטת הסחורה כדי לאפשר קליטת סחורה עם פגמים אסתטיים קלים שבאופן רגיל לא עומדים בתנאי הבקרה המחמירים של הרשת.
מאות מעובדות ועובדי שופרסל מגיעים למשקים ברחבי הארץ, הכל כדי להמשיך ולתמוך בחקלאות הישראלית.
יוחנן מסכם ואומר: "קיבלתי משופרסל תמיכה וחיבוק חם. יש שם כתובת ואני יודע שאם אצטרך תמיכה – יש לי אוזן קשבת. קיבלתי מהם מקדמה על חשבון שיווקים עתידיים. הם מפגינים אמון ותמיכה וזה מחמם את הלב ומרגיע את הנשמה הכואבת".
חשוב לו להדגיש שאסור לשכוח – הכוח הוא גם בידיים של הצרכנים. "שימו לב בבקשה מה אתם קונים", מבקש יוחנן, "תקנו תוצרת ישראלית. זה ישמור על הקיום שלנו".
בשיתוף שופרסל
