"ככל שכפות רגליי יישאו אותי" היא עבודה ייחודית שנוצרה בשיתוף פעולה בין האמן והמעצב עומר פולק, היוצרת נעמה זהר המתמחה במלאכות קדומות, ומרכז אהטה למלאכות אתיופיות בקריית-גת, בשיתוף אחותי – חנות סחר הוגן ותנועת אחותי למען נשים בישראל. הפרויקט התבצע כעבודה מוזמנת לקראת ובתמיכת יריד צבע טרי 2021, בו הוא יוצג לראשונה.
לאחר שנתיים של מגפה עולמית שאילצה את כולנו לעצור מלכת, הפרויקט מבקש לבחון את מושג ההליכה, התנועה והכמיהה לשינוי, דווקא באמצעות אלמנטים שנחשבים נייחים: באמצעות פסלים ואובייקטים לישיבה. הפרויקט מציג את הרצון לתנועה, שינוי והתקדמות, אל מול הרצון לישיבה, מנוחה ושהייה במקום אחד.
האובייקטים, שנהגו ועוצבו בידי עומר פולק, יוצרו בתהליך מסורתי של קליעה בהדרכתה של נעמה זהר ובידיהם של נשות ואנשי "אהטה" - (אחותי באמהרית). בנות הקהילה האתיופית שעשו את דרכן לארץ ישראל ברגל, כעולות וכמהגרות, המחפשות את מקום מושבן בארץ. באופן זה, הפרויקט נודד בין האישי, החברתי והפוליטי ובוחן את מושג ההליכה דרך עיניהם של חברות קהילת אהטה, ודרך עיניו של פולק, יליד ישראל, שחי ועובד בברלין ומנהל דיאלוג סביב שאלות הזהות והגירה.
5 צפייה בגלריה
"מהיום שבו הבנתי מה מדברים אליי היה ידוע וברור לנו שאנחנו צריכים להגיע לארץ ישראל". לקיה ירדני
(צילום: בר איילון)
"זה היה הלם לגלות שזאת לא ארץ זהב"
לקיה ירדני, אחת מחברות הקהילה, האמניות שהשתתפו בפרויקט, מספרת: "מהיום שבו הבנתי מה מדברים אליי – ההורים שלי וההורים שלהם לפניהם - היה ידוע וברור לנו שאנחנו צריכים להגיע לארץ ישראל. ארץ זבת חלב ודבש, ככה הבטיחו לנו. וזה מה שעשינו. עליתי ארצה ב-1989, כשהייתי בת 28 ועם שלושה ילדים. העלייה התבצעה אז ברגל, הלכנו ברגל מאתיופיה דרך סודן.
באתיופיה היו לנו שדות, וגידלנו את כל צרכינו - חיטה וירקות. רק מלח היינו קונים. עשינו גם כלים מחימר, ארגנו בדים וקלענו סלים. לא ברחנו מאתיופיה כי לא היה לנו טוב שם, אלא תכננו לעזוב את אתיופיה כי היא לא הייתה הארץ שלנו. תכננו את העלייה – המשפחה הגרעינית שלי, אחי אחותי ובני משפחתם ועוד משפחות, כשהיינו 300 איש - גברים נשים וילדים, מכרנו הכל ויצאנו לדרך.
הלכנו ברגל, היו גם חמור וסוס שעליהם רכבו אלו שהיו עייפים, והיינו מתחלפים. ביום הסתתרנו ובלילה הלכנו. בדרך שדדו אותנו, ואז המדריך שלקחנו שינה את המסלול והאריך את הדרך. הגענו לסודן אחרי 15 יום. כמו יציאת מצרים. המעבר דרך סודן היה קשה ומסוכן, שודדים, נהרות, מלריה. הלכתי עם תינוק בן שנה על הגב, ולא הסכמתי שמישהו יחליף אותי בנשיאה שלו. אמרתי – אם הוא ימות, שימות עליי. המון מתים ראינו מול העיניים. בכל זאת, אני מודה לאל שהגענו בריאים ושלמים לארץ.
5 צפייה בגלריה
"לאפשר לנשים ליצור ולפתח לעצמן מקורות תעסוקה חלופיים, בתחום מלאכות היד המסורתיות"
(צילום: בר איילון)
בסודן שהינו במחנה פליטים כתשעה חודשים – בהתחלה הם איימו שיחזירו אותנו. צריך להבין שמזג האוויר כבר היה לקראת חורף, גשם בלי סוף והם פשוט תפסו אותנו בדרך. למזלנו הרב מאוד הם לא 'זרקו' אותנו כמו שפחדנו שיעשו. אחרי כמה ימים קיבלנו אוהל, ואז עוד אחד, עד שנהיה מחנה פליטים.
השלטונות הישראלים שמרו עלינו באמצעות הממשל הסודני – הם ידעו שאנחנו שם ושצריכים לעזור לנו. מקץ תשעה חודשים באו לקחת אותנו ארצה. הטיסו אותנו והביאו אותנו למרכז הקליטה בקריית גת. הגענו לישראל ונישקנו את האדמה. חשבנו שבישראל אנשים לא חולים, שלא צריך לעבוד ושמתים רק מזקנה. זה היה הלם לגלות שזאת לא ארץ זהב. הכול היה מוזר לנו".
לקיה ירדני היא מרכזת קבוצת נשים יוצאות אתיופיה מקריית גת, שרוקמות ותופרות במסגרת פרויקט "רקמה" של עמותת "אחותי". מטרת הפרויקט היא לאפשר לנשים ליצור ולפתח לעצמן מקורות תעסוקה חלופיים, בתחום מלאכות היד המסורתיות. על ניהול הפרויקט היא הוזמנה להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי, ביום העצמאות ה-59 למדינת ישראל.
5 צפייה בגלריה
"מה קורה כשאנחנו מחברים בין הרעיון של הליכה ותנועה לבין המוצרים עצמם?"
(צילום: בר איילון)
"אירוני שפרויקט שעוסק בתנועה – ניתקע"
עומר פולק, אמן ומעצב העוסק בקשר שבין אדם, טבע וטכנולוגיה דרך גישה רב תחומית המשלבת קראפט ידני וטכנולוגיות ייצור חדשניות, מספר: "את הפרויקט התחלתי לפני יותר משנתיים, והוא ניתקע עם פרוץ המגפה. כמה שזה אירוני שפרויקט שעוסק בתנועה – ניתקע. לאחרונה הפרויקט 'השתחרר', הצלחנו לעבוד עליו והוא יוצג ביריד 'צבע טרי'".
5 צפייה בגלריה
"כשהולכים ועוברים ממקום למקום, בסופו של דבר מחפשים שנייה את הנחלה והמנוחה" עומר פולק
(צילום: בר איילון)
"אני מתעסק בתנועה, מעבר, שינוי, הכל בפרויקט הזה נבחן דרך 'כפות הרגליים'. בתקופה האחרונה צפיתי בתמונות סרטונים של מהגרים שהולכים והולכים המוני אנשים יחד, עוברים כדבוקה ממקום למקום. אני בעצמי מהגר, עברתי לגור בברלין עם זוגתי ובתנו. כשאני מחפש ליצור את עבודותיי אני משלב בתהליך את היותי ישראלי/יהודי ואת המטען האישי שלי.
"בפרויקט הספציפי הזה, חיפשתי שיתוף פעולה משמעותי רלוונטי לנושא ההגירה, ושת"פ כזה שיוכל גם לייצר עבודה (ופרנסה) למי שאשתף עימם פעולה. לשמחתי מצאתי את קהילת "אסירי ציון", קהילה אתיופית שהגיעה ארצה בהליכה דרך סודן. יצרנו איתם קשר ויחד עם עמותת "אחותי" יצאנו לדרך. החלטנו לייצר הזדמנות ולחבר בין הסיפורים האישיים והקולקטיב – ולנסות לבדוק מה קורה כשאנחנו מחברים בין הרעיון של הליכה ותנועה לבין המוצרים עצמם. המחשבה הייתה שכשהולכים ועוברים ממקום למקום, בסופו של דבר מחפשים שנייה את הנחלה והמנוחה. וכך נולדו האובייקטים עצמם, שרפרפים.
5 צפייה בגלריה
"כל רגל נקלעה על פי הדגם האישי של הקולעת, ולכל רגל יש את האופי שלה". לקיה ירדני ונעמה זהר
(צילום: בר איילון)
חברי הקהילה האתיופית פיסלו את רגלי השרפרפים, כשכל משתתפ/ת פיסל/ה את הרגליים שלו/ה. בשלב זה הצטרפה לפרויקט נעמה זהר, שעוסקת במלאכות מסורתיות, לומדת את השיטות המסורתיות והופכת אותן לאמנות".
נעמה זהר מספרת: "במהלך שבועיים ימים מהבוקר עד הערב ישבתי עם הנשים והן קלעו את השרפרפים. בהתחלה את כפות הרגליים של השרפרפים עצמם ואחר כך כל אחת קלעה גם דגם מלא של הרגל האישית שלה. הרגליים שפוסלו השתלבו בטוטם - פסל רגל ארוכה וגבוהה עם עיניים המסתכלות עליה. רגל גבוהה היוצאת מתוך הקיר, שטיח המתרומם לרגל ועוד. כל רגל נקלעה על פי הדגם האישי של הקולעת, ולכל רגל יש את האופי שלה".
"טכניקת הקליעה המסורתית, בה הנצרים משתלבים זה בזה שתי וערב, ממחישה באופן פואטי את חשיבות הקבוצה והקהילה, ואת כוחה של השותפות ביצירת יציבות והצלחה: רק שילוב הנצרים אחד בשני מייצר קונסטרוקציה מבנית חזקה, שמאפשרת לאובייקטים להיבנות". היא מסכמת.
