מי שעבר בנתב"ג בימים האחרונים, היה עד לרכבת אווירית שהובילה 1,600 צעירות וצעירים מישראל, היוצאים בשליחות הסוכנות היהודית להדריך בכ-170 מחנות קיץ לנוער יהודי בצפון אמריקה - פעילות שמקבלת משמעות נוספת השנה. בין המדריכים שהצטרפו למשלחת, ישנם גם תושבי העוטף שנאלצו להתפנות מבתיהם בעקבות טבח 7 באוקטובר והמלחמה, וכן אחים לחיילים שנפלו ב"חרבות ברזל".
"ב-7 באוקטובר התעוררנו כולנו לאזעקות בלתי פוסקות וקולות נפץ בתדירות חריגה, ואחרי כרבע שעה נשמעו מחוץ לחלון הדירה שלי קולות ירי חזקים", מספרת דריה בכר, בת 25, שבימים אלו יצאה לשליחות במחנה קיץ בארה"ב.
תוך כדי נפילות חזקות והודעות מדאיגות שנשלחו בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ, התמונה התחילה להתגבש והתושבים הבינו שמאות מחבלים הצליחו לפלוש ליישוב. "הנחו אותנו להתסגר בממ"ד בדממה ובחושך מוחלט", היא משחזרת, "במשך כ-12 שעות הייתי לבד בממ"ד החשוך, כשהדבר היחיד שהצליח לשמור על השפיות שלי היה לדבר עם המשפחה, החברות והחבר'ה ממחנה הקיץ בצפון אמריקה".
אביה של דריה, שבעברו שימש כאחראי הביטחון של הקיבוץ, חבר לכיתת הכוננות ויצא להילחם בעשרות המחבלים שפלשו פנימה. במהלך כל השנים בהן היה רבש"ץ, אומרת דריה, הוא לא העלה על דעתו תרחיש קיצוני כפי שקרה באותה שבת ארורה.
אחרי יממה קשה תחת אש - במהלכה נרצחו שלושה חברי קיבוץ, ביניהם גם אחד מחברי כיתת הכוננות - הצליחו דריה ובני משפחתה להתפנות למלון באזור המרכז. "עברנו בין הרבה מאוד דירות ובתים של בני משפחה ואנשים טובים שפשוט רצו לעזור בכל דרך, עד שהגענו לרמת גן". נכון להיום, הם עדיין לא יודעים מתי יוכלו לשוב לביתם בקיבוץ.
"השבת הארורה תפסה אותנו כשביקרתי את המשפחה של אבא שלי בנתניה. ההורים שלי גרושים - אמא ואני גרות בנתיב העשרה ואבא באשקלון", מספרת שלי רז שטיינברג, בת 22. "משבע בבוקר ישבתי מול החדשות ולא זזתי מהספה. שמענו שמחבלים חדרו למושב ודאגתי מאוד לאמא ולבן זוגה, שהסתגרו בתוך הממ"ד. השיחות איתה התנתקו כל הזמן, ובשלב מסוים היא אמרה לי: 'הם פה', והשיחה התנתקה. באותו רגע פרצתי בבכי".
למרבה המזל, אמה ובן זוגה היו סגורים בתוך הממ"ד בזמן שמחבל נוח'בה ועוד כמה בוזזים פלשו לביתם. "הבית כולו עשוי מזכוכיות ונמצא על הגדר ההיקפית של הישוב", מתארת שלי. "במשך כמעט 10 דקות לא שמעתי מאמא בכלל. דמיינתי את הדברים הנוראים ביותר, ואז היא צלצלה וסיפרה שכיתת הכוננות הגיעה והצליחה לחלץ אותם לאחד מהבתים המרכזיים ביישוב, שהיה בטוח יחסית.
"רק בשש בערב פינו אותם מנתיב העשרה למעלה החמישה, שם נפגשנו. מאז למעשה אין לי בית. המזל היה שאלו שפלשו אליהם הגיעו בעיקר כדי לבזוז. הם גנבו את כל התכשיטים וחפצי הערך שהיו בבית, ולקחו איתם את הרכב".
"רועי היה אומר: 'תעשי חיים ותחזרי עם חתן'"
לצד השליחים מיישובי העוטף ובני נוער נוספים מכל הארץ, הצטרפה השנה למשלחת גם שני וייזר, בת 24, שחקנית כדורגל בקבוצת הנשים של בית"ר ירושלים. "במשך שנים היה לי חלום להצטרף למשלחת כזאת ולהדריך נוער יהודי במחנות קיץ בחו"ל", היא משתפת. "מאז שאני זוכרת את עצמי היה בי רצון לתרום לאחרים, במיוחד לילדים, אני מאוד אוהבת ומחוברת אליהם".
ב-7 באוקטובר אחיה של שני, סמל רועי וייזר ז"ל שהיה קצין בגדוד 13 בגולני, נפל בקרבות מול מחבלים במחסום ארז. "רועי היה ילד מיוחד כזה, מאלה שנראה שלא אכפת להם מכלום ולא מתאמצים בשביל שום דבר, ולמרות זאת הם מצליחים בכל מה שהם עושים ובתוך תוכו הוא היה רגיש ואכפתי מאוד", היא מספרת.
"אין משהו כואב וקשה יותר מלאבד אדם קרוב, בטח כשמדובר באדם צעיר שמת באופן פתאומי וטראגי", היא מוסיפה. "אני לא חושבת שהצלחתי לעכל כבר את העובדה שהוא לא כאן, וגם המשפחה שלי לא. הוא עדיין נמצא בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, ובינתיים אף אחד מאיתנו לא מסוגל להוציא אותו משם".
איך המשפחה הגיבה להחלטה שלך להצטרף למשלחת?
"בהתחלה היה להם קשה כי הם חשבו שהשליחות היא למשך שנה, וכשהסברתי להם שמדובר בחודשיים בלבד - הם קצת נרגעו. בגדול, חשוב להם שאגשים את עצמי ואעשה פעולות שגורמות לי להרגיש טוב. מה גם שזאת הזדמנות עבורי להתרחק קצת מהמלחמה ומכל הצער והכאב שעוטף את הבית שלנו בימים אלה".
את מתכוונת לספר לחניכים על אחיך?
"זה מאוד תלוי בגילאים שלהם - ילדים קטנים לא צריכים להיות חשופים למוות בעיניי, אבל לגדולים יותר אולי זה דווקא יהיה נכון לספר עליו. וגם אז, חשוב לעשות את זה בצורה איטית תוך בחינה של התגובות שלהם לסיטואציה. לא להעמיס עליהם יותר מדי, בטח אם הם לא מודעים עד הסוף למה שקרה כאן באותה שבת".
לו רועי היה בחיים, איך הוא היה מגיב לנסיעה שלך?
"הוא בטוח היה אומר לי משהו בסגנון של 'תלכי לבלות ותחזרי עם חתן'".
"לחזק את הזהות היהודית של החניכים"
הצעירים שיוצאים להדריך במחנות הקיץ מגיעים השנה עם מטען מיוחד ומסרים רבים, ורואים בכך הזדמנות לחזק גם את הצעירים האמריקנים מול המציאות המאתגרת בארצם.
"איבדתי את הבית בקיבוץ סופה, אבל זכיתי לחזור לבית שלי בחצי השני של כדור הארץ", אומרת דריה ומוסיפה כי למרות מה שעברה באותה שבת, לא הייתה לה התלבטות בנוגע לחזרתה זו השנה השלישית להדריך במחנות הקיץ. "בשמונה חודשים האחרונים, החברות והחברים ממחנה הקיץ היו לי כעמוד תווך מרחוק. ריגש אותי לדעת שיש מי שדואגים ורוצים בשלומי, ומנסים לשמור עליי חזקה בזמנים קשים.
"חזרתי למחנה הקיץ כדי להודות לחניכים ולצוות, לתמוך בהם על רקע עליית האנטישמיות בארצות הברית ולחזק את הזהות היהודית שלהם", היא מוסיפה.
"כששואלים אותי על היציאה עכשיו באמצע המלחמה למחנות הקיץ בארה"ב, אני אומרת מיד שזו שליחות שמחזקת את שני הצדדים - אני מחזקת ומחוזקת ממנה", מסבירה שלי. "בשנה שעברה עשיתי שליחות במחנה קיץ ודווקא בגלל מה שקרה ב-7 באוקטובר, חיפשתי דרך לעשות משהו מועיל שמחזק את הקשר עם התפוצות ומעניק לצעירים יהודים, ועל הדרך גם מחליף לנו את האווירה.
"בימים אלו אנחנו עובדים במחנה על 'יום ישראל' כדי להציג להם את הערכים שלנו, דווקא עכשיו. ולפני כמה ימים השתתפנו בצעדה בסנטרל פארק למען החטופים", מוסיפה שלי.
הכשרה מיוחדת על רקע האנטישמיות הגואה
מאות אלפי צעירים יהודים, בני 3 עד 16, לוקחים חלק במחנות הקיץ בצפון אמריקה, שהפכו זה מכבר למפעל החינוכי הגדול ביותר של הדור הצעיר בתפוצות. המחנות, שמופעלים על ידי התנועות והארגונים המרכזיים בקהילות היהודיות, ממלאים תפקיד מרכזי בבניית מנהיגות העתיד של העם היהודי ובחיבור הדור הצעיר למדינת ישראל. החיבור הזה מושג בין היתר, הודות לאלפי השליחים הישראלים של הסוכנות היהודית שמגיעים למאות אלפי החניכים במחנות ולבני משפחותיהם.
"השליחים הישראלים שיוצאים להדריך במחנות הקיץ לוקחים חלק מרכזי בהעמקת הקשר עם הקהילות היהודיות בתפוצות ובחיזוק מעמדה של ישראל בעולם", מסביר גל אטיה, מנהל תכנית השליחות למחנות הקיץ של הסוכנות היהודית. "מחנה הקיץ משמש פלטפורמה משמעותית ביותר לעיצוב הזהות יהודית. המפעל החינוכי האדיר הזה מצמיח את המנהיגים והמנהיגות של העם שלנו, ולכן המפגש הישיר של החניכים עם הסיפור הישראלי האותנטי - הוא בעל משמעות אסטרטגית.
"מאז 7 באוקטובר, אנחנו זוכים לחיבוק חסר תקדים מהקהילות היהודיות בכל העולם שמקיימים מפגני תמיכה בישראל ועצרות לשחרור החטופים, מסייעים בתרומות בהיקף אדיר וגם בעלייה לישראל", מוסיף אטיה. "במיוחד השנה, אנחנו רואים חשיבות מיוחדת בשיגור השליחים הישראלים למחנות הקיץ כדי לחזק את הקהילות היהודיות בחזרה".
השליחים שיוצאים השנה למחנות הקיץ, עברו הכשרה מיוחדת על רקע האנטישמיות שמרימה ראש ביבשת מפרוץ המלחמה. "ב'סאב וואי', שמעו אותי מדברת עברית וצעקו לעברי קללות. רואים הפגנות פרו פלסטיניות כל הזמן. האווירה קשה לישראלים ויהודים, ודווקא בגלל זה אנחנו צריכים להיות כאן ולחזק את הקהילה פה", אומרת שלי.
לעומתה, דריה מספרת כי לא נתקלה באופן אישי בגילויי אנטישמיות בארה"ב, אבל היא שומעת על כך מעמיתיה האמריקנים. "מה שממש יפה פה השנה זה שהמחנה שם דגש על חשיבות תחושת השייכות והיופי שיש בעם היהודי, וכמובן על חשיבות הבית היהודי שלנו, מדינת ישראל", היא אומרת.
"מגיעים לכאן בעלי דעות מגוונות - אני בטוחה", מוסיפה דריה, "ואז הם נחשפים למדריכים ישראלים, חלקם שורדי הטבח כמוני שמספרים להם על האירועים ממקור ראשון, ולומדים גם על ערכי היהדות, על ערי ישראל ועל המנהגים הישראליים".
שלי: "חשוב לי שהחניכים יידעו שאנחנו, הישראלים והיהודים, גאים במי שאנחנו והולכים עם דגל וראש מורם. אנחנו מספרים להם על החטופים ועל המדינה שלנו, ומבהירים שאין לנו ארץ אחרת ועד כמה חיוני עבור כל יהודי בעולם שהיא תמשיך להתקיים"
איזה מסר אתן רוצות להעביר לצעירים היהודים שאתן פוגשות במחנות הקיץ?
דריה: "למרות הקשיים שנולדו אצלי בעקבות אותה שבת, אני חושבת שאני באה עם מסר מאוד ברור שמבהיר שאני פה כדי לחיות. אני רוצה להוכיח להם שאנחנו עם מיוחד וחזק עם ערכים משותפים ומאחדים.
"גם אם יש אנשים שלא באמת יודעים מה עברתי - אני רוצה להגיע אליהם דרך החוויות שאנחנו עוברים פה יחד", היא מוסיפה. "אנחנו מכירים את האתגרים אחד של השנייה ולומדים להעריך את החוזקות שלנו. השנה כולם מודעים למלחמה, רק צריך לספר להם את הסיפור שלנו".
שלי: "אני מעבירה לחניכים את המסר שלמרות כל מה שעברתי, אני עומדת על הרגליים וכך כולנו - הישראלים והיהודים. עם כל הוויכוחים הפוליטיים - אנחנו משפחה אחת וזה מורגש גם במחנה. אנחנו גאים במי שאנחנו והולכים עם דגל וראש מורם, מספרים על החטופים ועל המדינה ומבהירים שאין לנו ארץ אחרת וחיוני שהיא תתקיים לכל יהודי בכל מקום בעולם, זה הבית שלנו. השנה, השליחות הזאת השנה חשובה והכרחית יותר מתמיד".
שני: "חשוב לי לחשוף בפניהם את הכוחות ואת החוזק שיש בעם שלנו, שלמרות כל מה שעברנו אנחנו לא מתייאשים ובוחרים להמשיך הלאה. אבל לא להמשיך הלאה בצורה של טרור, אלא מתוך נתינה ואהבת האדם".