בבוקר 7 באוקטובר, עם הישמע התרעת "צבע אדום" הראשונה, אבידע בכר (50) מקיבוץ בארי נכנס לממ"ד יחד עם אשתו דנה, הגננת המיתולוגית של קיבוץ בארי, בנם כרמל בן ה-15 ובתם הדר בת ה-13. כמי שמורגלים באזעקות, הארבעה הבינו מהר מאוד שלא מדובר באירוע רגיל.
את ההבחנה המהירה של בני המשפחה חיזקו גם הודעות הוואטסאפ המבהילות ששלחו תושבי הקיבוץ, שבהן סיפרו כיצד מחבלים חודרים לבתיהם, יורים לכל עבר ומנסים לשרוף אותם בזמן שהם נאבקים על דלת הממ"ד.
"ברגע שהבנו מה קורה, החלטנו שמהממ"ד הזה אנחנו לא יוצאים", מספר בכר. "בשלב מסוים המחבלים הגיעו גם אלינו וניסו לפרוץ את הממ"ד. נאבקנו איתם על הידית של הדלת, ותוך כדי הם הצליחו לזרוק רימונים לתוך הממ"ד. בשלב מסוים הם גם ירו עלינו. כתוצאה מהירי אשתי ובני נהרגו, ואני נפצעתי קשה ואיבדתי את רגלי הימנית".
במשך שעות עד שחולצו בכר הפצוע ובתו, שהייתה היחידה מבני המשפחה שלא נפצעה, נותרו בממ"ד החנוק עם גופותיהם של אשתו ובנו. עם חילוצם הוא פונה לבית החולים תל השומר, שם נכרתה רגלו והוא אושפז במחלקת השיקום ובמשך כמה חודשים, ועם הרבה סיוע מצד הצוות המקצועי, הוא למד איך להתנהל בסיטואציה המורכבת והפתאומית הזו.
9 צפייה בגלריה
קבוצת הרכיבה של הארגון. מתוך תערוכת "קטיעה לא קוטעת את החיים"
(צילום: באדיבות "הצעד הבא")
"יש רגעים שבהם אני עצוב ומתגעגע לאשתי ולבני, אבל בסופו של דבר אני מודה על מה שיש לי ומשתדל לזכור שתמיד יכול להיות גרוע יותר. כרמל ודנה אמנם אינם, אבל נשארו לי בת ושני בנים (רותם בן ה-22 שטייל בהודו באוקטובר, ונופר בן ה-18 שהיה בצבא באותו יום), והם מחזקים אותי מאוד".
"תחיו היום - כי אי אפשר לדעת מה יהיה מחר"
בכר, חקלאי ורוכב אופניים ותיק שאף ייסד את קבוצת הרכיבה של קיבוץ בארי, "הג'מוסים" שמה, חזר להתגורר בקיבוץ זמן קצר לאחר שחרורו ממחלקת השיקום, ובימים אלו הוא ממשיך לעבד את האדמות של בארי, כפי שעשה במשך כל השנים עד 7 באוקטובר.
"אני מאמין שכל מה שרוצים לעשות הוא אפשרי, ושאסור לדחות כלום. הזמן הוא קריטי, ואף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה מחר. המחשבה הזו היא בדיוק מה שהוביל אותי לחזור לקיבוץ ולעבודה שלי בחקלאות", הוא אומר בקול חד וברור שלא משתמע לשני פנים. "חשוב לי להראות לכולם שאנחנו ממשיכים בחיים ולא נשברים, למרות כל מה שעברנו כאן לפני שבעה חודשים".
9 צפייה בגלריה
הלווייתם של אשתו ובנו של אבידע בכר, דנה וכרמל ז"ל. "חשוב לי להראות שאנחנו ממשיכים"
(צילום: Leon Neal/Getty Images)
במהלך תקופת השיקום, בעודו מנסה להסתגל למציאות החדשה כאלמן, אב שכול וקטוע רגל, בכר נחשף לארגון "הצעד הבא", המסייע לכל קטועי הגפיים בארץ. בתוך זמן קצר הוא הצטרף לקהילת הארגון, המשמשת כמשפחה שנייה עבורו בימים אלו.
"גיליתי שם חבר'ה נחמדים מאוד שתמיד נרתמים לסייע ולעזור", הוא משתף. "האנשים האלו מחזקים אותי ומעניקים לי כוחות להמשיך ולא לוותר, והקהילה כולה מאוחדת ומתנהלת כמו משפחה אחת חמה ותומכת".
"הקטיעה הפכה אותי לחזקה יותר"
החל משנת 2010, אז הכריזו קטועי הגפיים בארה"ב על אפריל כחודש המודעות לקטיעות גפיים וחוסר מולד בגפיים במטרה להעלות את המודעות לנושא, נראה כי יותר ויותר מדינות מאמצות לחיקן את קיום הפעילות החשובה, שמטרתה להפנות זרקור אל אורח חייהם של קטועי הגפיים - בין אם כתוצאה ממחלות כמו סוכרת, תאונות עבודה ותאונות דרכים או בשל גורם ביטחוני.
כחלק מגל המודעות ששוטף את העולם, גם ישראל נכנסה למעגל עם תערוכה ראשונה מסוגה שהחלה באפריל, ועקב הביקוש הרב ממשיכה להציג לאורך כל חודש מאי. התערוכה נוסדה על ידי ארגון "הצעד הבא", התומך בקהילת קטועי הגפיים הן במימוש זכויותיהם והן בניסיון להקל עליהם ולשפר את איכות חייהם.
בתערוכה מוצגות תמונות מרגשות של חברי הקהילה - שמאז 7 באוקטובר הצטרפו לשורותיה 62 קטועי גפיים נוספים - ברגעים שונים בחייהם, כשבין התמונות המוצגות נשמר מקום מיוחד לקטועי "חרבות ברזל", רבים מהם צעירים שאיבריהם נקטעו במהלך הטבח ביישובי העוטף, במסיבת הנובה או בלחימה בעזה.
גם תמונתו וסיפורו של בכר מוצגים שם. "אני חי עם הסיטואציה החדשה כבר למעלה משבעה חודשים, כך שהחשיפה בתערוכה לא קשה עבורי", הוא אומר ומוסיף: "במיוחד לאור העובדה שבמהלך השיקום סיפרתי את הסיפור שלי לאנשים שונים כמעט מדי יום".
ויולה ימית גוטמן (46) מיהוד הצטרפה לארגון לפני חמש שנים. כשהייתה בת 20 היא החלה לסבול מקרישיות-יתר - מצב רפואי שבו נוצרת חסימה בכלי דם עורקיים וורידיים בכל חלקי הגוף, שלבסוף מובילים לנמק. במקרה של גוטמן הפגיעה הייתה במעיה וברגלה הימנית, וכתוצאה מכך נאלצו הרופאים לקטוע את האיברים שניזוקו.
"את הקטיעה נאלצתי לעבור באמצע שנת לימודי המשחק הראשונה שלי ב'בית צבי', אבל לכל אורך הדרך היה לי ברור שלא אוותר על החלום להיות שחקנית על הבמה, למרות הקשיים המנטליים שהלכו ופחתו עם הזמן", אומרת גוטמן, שבימים אלו מציינת 20 שנה כשחקנית תיאטרון. "שמתי לעצמי מטרה מול העיניים, והתאמנתי בלי הפסקה עד שהגעתי למצב שבו הצלחתי ללכת מבלי לצלוע".
מלבד היותה שחקנית, גוטמן מקפידה על אורח חיים ספורטיבי ואף חברה בקבוצת רכיבה על אופניים שנוסדה על ידי הארגון ב-2015, כחלק מקמפיין של גיוס כספים לרכישת פרוטזות מותאמות אישית המיוצרות בחו"ל.
"'הצעד הבא' מקדם המון פעילויות תומכות למען קהילת קטועי הגפיים", היא מספרת. "בזכותו התחלתי לרכוב על אופניים עם קבוצת רכיבה של קטועים ומתנדבים, שבינתיים הפכו לחברים הקרובים ביותר שלי".
9 צפייה בגלריה
"אין דבר כזה 'אי-אפשר'". מתוך תערוכת "קטיעה לא קוטעת את החיים"
(צילום: באדיבות 'הצעד הבא')
אחרי שכבשה את ענף הרכיבה, גוטמן הצטרפה לענף הטיפוס, החלה להתחרות בתחרויות ארציות והשיא היה לפני כשנתיים, כשזכתה במקום השני באליפות ישראל בטיפוס פראלימפי. "מעולם לא ויתרתי על אף חלום שלי, דווקא ובמיוחד אחרי הקטיעה", היא מוסיפה.
"בכל פעם שצץ חלום חדש אני עושה את כל מה שאני יכולה כדי להגשים אותו, וכל אתגר שאני מצליחה להתמודד מולו רק מחזק את האמונה שלי בעצמי ובכוחות שלי. אפשר לומר שבכל פעם אני שוברת את תקרות הזכוכית של עצמי".
איזה מסר את מקווה להעביר באמצעות ההשתתפות שלך בתערוכה?
גוטמן: "אני בעיקר רוצה שאנשים יבינו שגם אם הם קטועים גפיים, הם יכולים ואפילו צריכים להמשיך לחלום ולעשות הכול כדי להגשים את החלומות שלהם. צריך להוציא מהלקסיקון את המושג 'אי אפשר' - הכול אפשרי. אני כל הזמן מזכירה לעצמי שאמנם קטעו לי את הרגל, אבל לא את החלום".
"היה לי קשה שאנשים יגלו שאין לי רגל"
סופיה קופרמן-אלקובי (31) מרחובות נאלצה להתמודד עם מחלת הסרטן פעמיים. בפעם הראשונה שחלתה הייתה רק בת תשע, ולאחר מאבק ארוך היא הצליחה להחלים. כשהייתה בת 13 הסרטן חזר שוב, ובחלוף שנה של טיפולים הרופאים נאלצו לקטוע את רגלה.
קופרמן-אלקובי, מתכנתת במקצועה ובעלת תואר ראשון בפיזיקה ובמדעי המחשב, הסתירה את הקטיעה במשך שנים רבות - עד כדי כך שלמרבית חבריה לעבודה לא היה מושג שבמקום רגל יש לה פרוטזה. "הקפדתי ללבוש מכנסיים ארוכים עם כיסוי ספוג שהעניק לפרוטזה צורה ממשית של רגל, כך שמלבד צליעה קלה אף אחד שלא נמנה על המעגל הקרוב ביותר שלי לא הבחין בקטיעה, אלא הניח שפשוט נפצעתי", היא מספרת.
9 צפייה בגלריה
סופיה קופרמן-אלקובי. "כבר לא נפגעת מהמבטים ומהשאלות של הילדים"
(צילום: באדיבות 'הצעד הבא')
לפני שש שנים הוצע לה לראשונה, מטעם משרד הבריאות, להשתמש בברך ממוחשבת, כזו שאי-אפשר לכסות באמצעות כיסוי קוסמטי שיסתיר את הפרוטזה, דבר שאילץ אותה לחשוף את העובדה שהיא קטועת גפיים.
"בהתחלה היה לי מאוד קשה עם החשיפה הזו, למרות שידעתי שבזכות הברך המתקדמת איכות החיים שלי תשתפר", היא אומרת. "עם הזמן הבנתי עד כמה חוסר ההסתרה משחרר, והיום אני כבר לא נפגעת מהמבטים ברחוב ומהשאלות של הילדים".
ואכן, איכות החיים שלה השתפרה פלאים, ובתוך זמן קצר שהפתיע אפילו אותה. במהלך השנים היא הספיקה להכיר את מי שהפך בהמשך לבן זוגה, לטייל יחד עימו במדינות רבות בעולם, לעשות סקי, לחזור לעשות ספורט וגם להביא ילד לעולם.
"חשוב לי שאנשים יבינו שגם אם קטעו להם רגל או יד, החיים לא נגמרים ואפשר להמשיך וליהנות מאותם תחביבים שנהניתם מהם עד עכשיו", היא אומרת. "לצד זה חשוב להרגיש בנוח עם הגוף 'החדש', ולזכור כל הזמן שהעולם שאנחנו חיים בו היום הוא כזה שלהיות שונה ומיוחד נתפס כמגניב ולא להיפך. זה קורה הרבה בזכות השיח הציבורי והמדיה התקשורתית והחברתית, שמעלה את השוני הזה למודעות".
9 צפייה בגלריה
גלי סגל ובן בנימין - נפצעו בנובה ואיבדו את רגלם הימנית. מתוך תערוכת "קטיעה לא קוטעת את החיים"
(צילום: באדיבות "הצעד הבא")
החיבור שלה ל"צעד הבא" התחיל בשיחת טלפון עם איתמר שנפ, אז מנכ"ל הארגון. "עד לאותה העת הכרתי בחיי רק שלושה קטועי גפה שלא היו מאוד קרובים אליי, והתפקוד שלהם היה נמוך יחסית, מה שגרם לי להרגיש די בודדה עם כל ההתמודדות שלי עם הקטיעה", היא משתפת. "בכנס של הארגון, שאליו הוזמנתי על ידי איתמר, גיליתי שיש עוד המון קטועים בארץ, וחלק לא מבוטל מהם בגילי, והיום הם החברים הקרובים ביותר שלי".
בזכות הכנס, קופרמן-אלקובי נחשפה גם לענפי ספורט שלעולם לא תיארה לעצמה שתצליח להשתלב בהם כקטועת גפיים, למשל רכיבת אופניים. "האנשים שהכרתי בארגון גרמו לי להבין שהכול אפשרי. לעולם לא אשכח את הרגע ההוא בכנס שבו ניגש אליי עופר שטל, מאמן קבוצת הרכיבה מטעם הארגון, והוכיח לי שאני יכולה לרכוב על אופניים ולשחק סקי למרות שיש לי רק רגל אחת".
"נלחמים על כל קטוע"
"היעדר גפה או קטיעתה באמצע החיים היא ללא ספק חוויה טראומטית, אבל כיום בזכות הטכנולוגיות המתקדמות הקיימות, שלעיתים אף מייצרות יכולות פיזיות גבוהות יותר מגפיים אנושיות, ובשילוב הרוח והתפיסה של הקהילה שיצרנו - כל קטוע בישראל יכול לחיות חיים מלאים ושלמים ולמצות את יכולותיו הפיזיות", אומר רונן ליטבק (47), מנכ"ל ארגון "הצעד הבא" ואב לשלושה מכפר סבא, קטוע רגל בעצמו זה שמונה שנים.
"לאורך השנים הובלנו באמצעות הארגון פרויקטים ציבוריים רבים, למשל מימון תותבות טכנולוגיות שיסייעו לקטועי הגפיים להגיע ליכולת גופנית מקסימלית, הכנסת פרוטזות ספורט לסל הבריאות הממלכתי וניצחון במאבק למימוש זכויותיהם של קטועי גפיים לקבלת ברכיים ממוחשבות", הוא מוסיף. "אבל מעל הכול, הצלחנו להביא לשינוי החוק לילדים קטועים, שבאמצעותו גם ילדים מוגבלים בעלי גפה אחת זוכים לקצבת נכות לראשונה מזה למעלה משני עשורים".
9 צפייה בגלריה
הביאו לשינוי החוק עבור ילדים קטועים. מתוך תערוכת "קטיעה לא קוטעת את החיים"
(צילום: באדיבות "הצעד הבא")
תערוכת "קטיעה לא קוטעת את החיים", מתחם דיזנגוף סנטר (צמוד ל"יער הפיות", בניין B) דיזנגוף 50, תל אביב.
