"אף אחד לא מצפה שביום אחד החיים שלו יתהפכו. זה תמיד קורה למישהו אחר. תמיד באמצע החיים. תמיד בהפתעה", מכריזה אילת שנהב (54), ממארגני ערב ההתרמה וחברה ב"תעצומות". "אני בנאדם נורא בריא ושמח – עושה את מה שאני אוהבת וחיה את החלום. אני חיה בריא, נושמת איורוודה, עושה מדיטציות ויוגה, ועדיין, לפני שנה, בום - סרטן".
"אחרי שיצאתי מההלם ומהפחד, הבנתי שמה שהכי חשוב לי זה להיות נאמנה לעצמי ולאורח החיים שלי. אני מטפלת המון שנים – ריפאתי את עצמי מאסטמה, מאלרגיות קשות וממעי רגיז, ואני מטפלת בדרכים טבעיות וחיה את זה כל כך הרבה שנים, אז מבחינתי סרטן זה אותו הדבר, כי אם הגוף יוצר מחלה - באותו האופן הוא יודע גם לרפא אותה".
"מהרגע הראשון הבנתי שאני הולכת בדרך שלי - לגמרי נגד הזרם. זה חתיכת מסע לעבור וצריך הרבה תכונות בשביל להצליח לעשות את זה, אבל 'מלחמה' לא הייתה בלקסיקון שלי לרגע אחד. אני לא באתי להילחם. הרגשתי בריאה מהשנייה שאמרו לי שיש לי סרטן ולא טיאטתי מתחת לשולחן. התייחסתי לזה שאני בריאה ויש לי סרטן, ואף אחד לא יעשה ממני חולה. הסביבה הקרובה שלי מכירה אותי וזה לא הפתיע אותם, אבל אני חושבת שאם זאת לא הייתה הדרך שלי, זה היה בלתי אפשרי לעמוד מול הרופאים והממסד והמשפחה והאנשים שדואגים. למזלי הרב באתי גם עם ארגז כלים מלא, שאיפשר לי לצאת לדרך שלי ולעמוד מול כל הקולות והקשיים וההתנגדויות, והיו הרבה כאלה", היא מודה.
"חשוב לי שאנשים לא יחשבו שזה נורא קל. זאת דרך מאוד מאוד קשה ומלאה בבורות, ולתפיסתי חייבים לעבור בבורות האלה כדי להירפא. אי אפשר לדלג מעליהם. צריכים לעשות עבודה פנימית מאוד עמוקה בשביל להבין למה הגיע הסרטן, לטפל במקום הכואב הזה, ורק שם אפשר להירפא. אני נעזרת גם המון בטבע לריפוי ועוברת גם הרבה קושי והרבה בכי וכאב, אבל אני בריאה. בחרתי לרפא את עצמי דרך בריאות - זה תמיד נשמע כמו קלישאה כשאומרים שהכי חשוב זה הבריאות, אבל זה הדבר הכי חשוב שיש. הכול מתחיל משם".
"הריפוי האמיתי מתרחש מבפנים"
"כשאתה חותך את האצבע או שובר את היד – אף רופא לא מרפא אותך. האורתופד שם לך גבס, אבל הוא לא מרפא את השבר. הגוף מרפא את השבר. לגוף יש את היכולת לרפא את עצמו, רק צריכים לתת לו, ובאותה התקופה נתתי לו מכל הכיוונים – רגשי, רוחני ותודעתי, תזונה, דיקור, צמחי מרפא ועוד", היא מסבירה.
"הייתי מוקפת בהמון תמיכה וחברות ומטפלים, אבל באיזשהו שלב הרגשתי מאוד לבד. קשה מאוד לנהל את כל הדבר הזה ולהיות אחראית על התוצאה ולסמוך על עצמי שאני בדרך הנכונה. חברות שלחו לי כל מיני מאמרים ופודקאסטים וקישורים, ואחד מהם היה הפודקאסט של רות רואי וינשטיין מ'תעצומות'. שמעתי אותה ואמרתי שאני חייבת להכיר עוד אנשים שריפאו את עצמם וזאת הייתה נקודת מפנה גדולה. היא חיבקה אותי בטלפון ומה'הלו' הראשון שלה הרגשתי שאני לא לבד".
החיבור בין השתיים היה מיידי ושנהב החליטה לקפוץ על ההזדמנות ולהצטרף לריטריט הקרוב שארגנה העמותה. "לא ידעתי כלום ובאתי. במפגש הראשון בכיתי בלי הפסקה. כל מה שעבר לי בראש, אחרי חודשים שאני מתמודדת עם זה, זה 'וואו! יש לי סרטן' ולא הפסקתי לבכות. אבל הריטריט היה נקודת שינוי מהותית עבורי. הכרתי אנשים שריפאו את עצמם ואנשים שעברו כימותרפיה והבנתי שזה בכלל לא משנה כי לכל אחד המסע שלו, והוא קשה לכולם, והוא כואב ומפחיד, אבל אני יכולה ללמוד מכולם, וכך היה. יצאתי מהריטריט הזה בכוחות מחודשים ומאז אני נעזרת ב'תעצומות'", היא משחזרת.
8 צפייה בגלריה
"רות חיבקה אותי בטלפון ומה'הלו' הראשון שלה הרגשתי שאני לא לבד". אילת שנהב.
(צילום: שירן כהן שי )
"זה חיזק לי את הדרך ואת האמונה. כל הזמן ידעתי שזה אפשרי ושאני בדרך, אבל זה חיזק אותי מבפנים. כל מי שמעביר סדנה ב'תעצומות' מאמין בדרך הזאת וזה נותן המון כוח לפגוש עוד אנשים שמאמינים בדרך. מדובר על אנשים שהרבה מהם עברו סרטן, והם פועלים ממקום של נתינה, בכזה רוחב לב ובכזאת אהבה, שזה פשוט מעורר השתאות. כל הזמן רציתי להחזיר להם על הטוב הזה אז העליתי את הרעיון של ערב ההתרמה בפני החברים ב'מטבח הנודד', והם ישר אמרו שהם בפנים. זה אירוע של נתינה וזה משמח אותי שזה מאפשר לעוד אנשים להיות בנתינה כי זה המקום הכי טוב להיות בו. הכי ממלא".
"יש מקום לריפוי"
"את המסע התחלתי בעקבות הסרטן שהיה לבעלי אבינועם", מספרת רות רואי וינשטיין (67), מייסדת ונשיאת עמותת "תעצומות". "הוא עבר ייסורי גהינום ונפטר אחרי שנה וחצי וזה היה מטלטל מאוד – את כל המחלה עשינו בבית ואני טיפלתי בו". שנה לאחר מכן חלתה גם היא בסרטן. "החלטתי שאני עושה ניתוח אבל לא הולכת להמלצות הקונבנציונאליות ויצאתי לחפש דרכים אחרות. זה היה לפני כמעט עשרים שנה ולא היה לי מושג. לא ידעתי כלום", היא משחזרת.
"המזל הגדול שלי הוא שבתחילת הדרך חברה חיברה אותי עם פרופ' גרשם זיצ'ק, רופא, חוקר סרטן, סטטיסטיקאי ופתולוג, שחי בגרמניה ומסתכל אחרת על כל מה שקשור למחלה ולבריאות. הוא היה המנטור הראשון שלי, ואיתו הקמתי אחר כך את 'תעצומות'. הוא אמר לי 'צאי לדרך – אני איתך', ויצאתי לדרך, לחפש. מהילר באוסטרליה ווויפאסאנה בנפאל ובתאילנד, עשיתי הכול בהתמסרות גדולה, בנחישות ובאמונה. ראיתי את אבינועם בסבל נוראי והבנתי שזאת לא הדרך שלי. הוא עשה כל מה שאמרו לו ונפטר בסבל נוראי. אמרתי כל הזמן שאני לא הולכת לעבור את זה, וגם הילדים שלי – אין מצב שהם עוברים את זה שוב, אבל גם הייתה לי איזו תודעה עליונה שאמרה לי שיש דרך אחרת", היא משתפת.
"אני ממש לא נגד הרפואה והרבה פעמים היא ממש עוזרת, אבל מבחינתי האישית זה לא תאם. מה שעוד עזר לי זה שד"ר זיצ'ק היה איתי, והוא חושב מחוץ לקופסה. דון קישוט כזה. הייתי מצלצלת אליו בכל יום בפאניקה נוראית - לא ידעתי את נפשי. הייתי מתעוררת בלילות מזיעה מרוב בהלה אבל ידעתי שאם אחפש – אמצא. האמונה הפנימית וההכרה שאני מוכנה לעשות כל דבר – היו כמו מגדלור שהלכתי לאורו".
חרף כל המאמצים, שנה לאחר שניתחה את הגידול, חזר הסרטן. "בשנה הראשונה עשיתי שינוי תזונה מאוד קיצוני ושיניתי את אורחות החיים שלי מקצה לקצה. הייתי הולכת לישון בשמונה, קמה בחמש וחצי בבוקר והולכת לטבול בים, ואוכלת מאוד מוקפד, אבל אחרי שנה הוא חזר. הייתי צריכה להעמיק עוד, משהו נסתר מעיניי. אלה גם תהליכים שלוקחים זמן ולמזלי פגשתי גם אנשים מאוד מדויקים", היא משחזרת. אחד מהם היה אלי שטראוס, אבי שיטת קינגסטון, שהפציר בה לחזור למסע חייה - "לחזור הביתה". "לפני הסרטן חייתי על שוקולד וקפה ומלא סוכרים, עבדתי בטירוף ואכלתי רע, אבל בגיל 16 הייתי צמחונית וטבעונית והייתה לי כמיהה פנימית לדבר הזה וזה החזיר אותי בכוח. חזרתי הביתה בהרבה מובנים".
ועדיין, בזמן שרבים כבר היו מתייאשים מדרך החתחתים שעברה, מה שחיזק את וינשטיין במסעה הייתה ההבנה שבדיוק כמו שאנו יוצרים את המחלה אנו יכולים גם לרפא אותה. "הדברים הפיזיים הם לא העניין", היא מצהירה בדיעבד. "העניין הוא השינוי התודעתי וההסכמה ללכת בדרך באמונה, בנחישות ובהתמסרות מלאה. להקשיב לקול הפנימי. להקשיב לגוף ולכל מה שנדרש ולשנות את כל אורח החיים. אז שיניתי הכול – נתתי לעצמי מקום והורדתי ווליום בעבודה. לקחתי שנה חופש וצללתי פנימה, כי זאת העבודה שלנו והמפתחות נמצאים אצלנו. אף אחד אחר לא יכול להגיד מה טוב לנו".
"אני הסיבה ואני התוצאה"
"רובנו עושים את מה שהרופא אומר לנו", מסבירה וינשטיין, וטוענת שיש דברים חשובים יותר שיש לקחת בחשבון – האמונות שלנו, המחשבות שלנו והרצונות שלנו. "אני הסיבה ואני התוצאה ואני אחראית לבריאות שלי. אני אחראית לדרך שלי ולמה שאעשה עם חיי, ואני לוקחת אחריות מלאה על המקום הזה. רוב פוגשי הסרטן הולכים לקונוונציה ולכן אנו רוצים לחזק אותם ולפתוח אותם לאפשרויות נוספות. לא במקום אלא בשילוב".
את המסע שלה לריפוי המשיכה וינשטיין בנפאל ובהודו, יחד עם שניים מילדיה. "נסענו לשלושה חודשים מדהימים - הם היו ריפוי מאוד עמוק עבור שלושתנו וגם עשו לי המון סדר. יצאתי מההיסטריה של היומיום ויכולתי להיות בשקט. כל התודעה שלי התחילה לשנות כיוון. יצאתי מהפאניקה, הרגשתי מעולה והבנתי שריפוי זה משהו מאוד עמוק, ברמות של תודעה ולא רק כימותרפיה והקרנות, וברגע שאתה שם אתה יכול גם לחולל ריפוי".
"הייתה תמיהה מסביב, אבל אמרתי לכולם שזאת הדרך שלי וכל אחד ודרכו, גם אם אמות. הייתי מאוד שלמה וגם מאוד נהניתי. פגשתי אנשים מדהימים ושיטות מדהימות ונסעתי למקומות מדהימים בעולם שאני מניחה שלא הייתי מגיעה אליהם אלמלא. הלב שלי נפתח והייתה לי סקרנות מאוד גדולה ליישם ולהתנסות. אנשים שעוברים טיפולים – חווים זוועות, אבל אני הרגשתי הכי בריאה בעולם".
עם שובה לארץ, ומשהרגישה טוב יותר, הציע לה גרשם לערוך פגישות השראה משותפות לאנשים. היא כבר ביקשה לצאת לפנסיה, אבל הוא חזר והפציר בה. "הוא חשב שזה חלק מהריפוי שלי, אבל את זה ידעתי בדיעבד", היא מספרת. את הפגישות הראשונות הם קבעו בתל-אביב, אך מהר מאוד פשטה השמועה, מפה לאוזן, ועימה עלתה גם הדרישה למפגשים.
השניים הרחיבו את הפעילות המשותפת והחלו לקיים פגישות גם בחיפה, בראש-פינה, בירושלים ובבאר-שבע. "עשינו מפגשים של ארבע שעות, שהתחילו במוזיקה ובריקודים ובשירה ובשמחה ובאוכל מעולה וגם בסיפור מעורר השראה ובהרצאה. מאז אני מלווה מאות אנשים".
"זה שליוויתי את אבינועם אל מותו באופן כל כך צמוד, וראיתי את הסבל הזה, חשבתי שאני מבינה מה זה סרטן ומה זה מוות, אבל אחרי שנה הבנתי שבעצם לא הבנתי כלום".
"מסתכלים על הסרטן בעיניים בריאות"
סרטן נחשב כיום לגורם המוות השני בעולם, אחרי מחלות לב, והסטטיסטיקה מדברת על אחד מחמישה שיחלה בסרטן במהלך חייו, ועל אחד משמונה שימות מהמחלה, ולמרות זאת נראה שהדעות לגבי הטיפול הטוב ביותר בו, חלוקות.
בזמן שמרבית מאובחני הסרטן ילכו אחרי הרפואה המערבית, צצות לפרקים גם גישות אחרות, בדומה לזו של וינשטיין ו'תעצומות', שמאמינות שלמחלה מקור נוסף לזה הגופני, ולכן יש צורך במענה נוסף על הטיפולים הקונבנציונאליים.
עמותת "תעצומות" ליוותה כ-6,000 "פוגשי סרטן" מאז נוסדה ב-2012, והיא מבוססת בעיקר על מתנדבים שפגשו סרטן וחוו על בשרם את הבלבול, הכאב וחוסר האונים הכרוכים בקבלת האבחנה. העמותה נשענת כאמור על חזונו של פרופ' גרשם זיצ'ק, שמאמין שבגופנו טמונות יכולות ריפוי כשהמבריא מודע להן, לוקח אחריות ופועל להביאן לידי ביטוי. כך, הלכה למעשה, מועצמת חוכמת הגוף ויכול להתבצע גם ריפוי.
העמותה מספקת לפוגשי הסרטן ולמשפחותיהם תמיכה וליווי בתחומי הרפואה המשולבת, שיטות טיפול, מניעה ותחזוקת אורח חיים בריא, בשילוב עם הרפואה הקונבנציונאלית, ובמטרה להביא לריפוי והחלמה ומזעור תופעות הלוואי של הטיפולים. הפעילויות כוללות מפגשי זום חינמיים עם מומחים וסדנאות שמבוססות כולן על תודעה, תזונה, תנועה, תמיכה ותקווה.
"אנשים מחפשים משהו אופטימי בתוך החושך הזה", מסבירה וינשטיין. "מישהו שיגיד שזה אפשרי ושיש הרבה דרכים ושיש מה לעשות, אז יצרנו שירות מאוד מיוחד - אדם מתקשר כשהוא במצוקה ואנחנו מצמידים לו מלווה אישי, ואורזים ביחד איתו את הכלים שהוא זקוק להם באותה העת. היום יש לנו כבר עשרות מטפלים, מהטובים בארץ, וגם רופאים ומדענים, ויש לנו גיבוי של אנשי מקצוע שאנחנו יודעים שהם ראויים ושהולכים איתנו את הדרך. הם מפוזרים בכל הארץ, אז גם לא צריך להתרוצץ", היא מרגיעה.
"אנחנו מסתכלים על הסרטן בעיניים בריאות ומאמינים בכל הלב שיש מה לעשות, ושניתן לגייס את חוכמת הגוף לריפוי בכל מצב. שפתנו היא אופטימית ופעילויותינו מלאות שמחה ותקווה".
"כמאמנת אישית ועסקית לא באתי עם אג'נדה", היא משתפת. "אני מגיעה עם לב פתוח לסיטואציה, בדיוק כמו בריפוי שלי, ומה שאנשים ירצו – ניתן להם. אני לא באה ממקום שאני יודעת מה נכון או מה צריך, אלא מקשיבה. ככה התחילה 'תעצומות' - והעמותה התרחבה וזה התגבש תוך כדי הליכה, באופן מאוד אורגני והומוגני".
"החלום הגדול שלי הוא להקים כפר בריאות שבו כל אחד יכול לבוא ולקבל את הכלים ואת אנשי המקצוע הכי טובים", משתפת וינשטיין וחולמת במקביל לעסוק גם במניעה. "ראיתי את השינוי שהבית שלי עשה בעקבותיי, והייתה לזה השפעה מאוד חיובית. זה כלי אדיר לחיים, במיוחד בעולם שיש בו כל כך הרבה זיהום ואוכל לא ראוי. הסרטן היה מתנה מאוד גדולה לחיים שלי, גם לילדים וגם לנכדים שלי, כי בדרך כלל אנחנו שועטים קדימה בלי לעצור, ולא מבינים שיש לנו מתנה קדושה. זר לא יבין זאת אבל מבחינתי זאת שליחות מאוד גדולה. מתנה. 'תעצומות' שומרת אותי באורח החיים הזה כל הזמן ומזכירה לי שהחיים הם כהרף עין. זאת תזכורת לחיים, ולכמה בקלות אנחנו יכולים לאבד את זה".
"אין מקריות בחיים. הכול מתוכנן, רק צריכים להגיד כן להזדמנויות"
"אני לא סרבנית, אבל אני באמת מאמינה שאם הייתי לוקחת כימותרפיה זה היה הורג אותי", מסכמת שנהב.
"הריפוי האמיתי מתרחש בפנים, והתזונה והצמחים וכל מה שעשיתי תומך בתהליך ומאפשר לגוף לעשות את מה שהוא יודע – לרפא את עצמו. מהרגע של הגילוי ועד לניתוח עברו חודשיים, בהם הגידול קטן בשליש. עשיתי הרבה עבודה תודעתית ודמיון מודרך ומדיטציות והתחלתי את תהליך הריפוי שהמשיך גם אחרי הניתוח. בדיעבד, יכול להיות שהיום הייתי בוחרת שלא לעשות אותו".
"אני רואה אנשים סביבי שעברו טיפולים ואני לא יכולה לתאר את הסבל שלהם. אני בחרתי בדרך הכי טבעית לי - לא ידעתי כלום על סרטן אז התחלתי לקרוא. עשיתי עבודת דוקטורט על ריפוי עצמי – אינספור ספרים והרצאות וסרטים, וגיליתי שאני לא ממציאה שום דבר. שאנשים מרפאים את עצמם, גם מסרטן, אלפי שנים, וככה גם היה התהליך שלי – לגלות כל הזמן ולראות מה מתאים לי, ומה לא. זאת עבודה מאוד עמוקה פנימה וחיבור לאינטואיציות ולידע הפנימי שיש לכל אחד מאיתנו, כי הגוף יודע בדיוק מה נכון לנו".
כיום חיה שנהב בגליל עם בעלה ושלושת ילדיהם, ואוהבת להיות קרובה לטבע כמה שיותר. לאחר שהכירה את עולם האיורוודה והיוגה, התמסרה אליהם והתחילה לסלול לעצמה את השביל שלה, אותה הדרך שלימים תסייע לה גם להירפא.
"אני מוקפת באנשים ובמטפלים – מלאכי השביל שלי, והם מדויקים לי אחד-אחד, וכל פעם אני מדייקת את המטפלים הנכונים לי לאותו הרגע, וגם את עצמי. הגעתי להבנה המרפאה שכל מה שאני מכניסה לגוף שלי חייב לתרום לריפוי שלי, וזה הרבה מעבר ל'אוכל בריא'. הכנסתי לגוף שלי רק אוכל שיעזור לי לרפא את התאים שלי וזאת גם הייתה חקירה מאוד מעניינת. במקביל התחלתי לעשות סדנאות אוכל אצלי בבית – אני מגדלת ירקות בגינה ומבשלת אוכל שהוא מאוד פשוט, טעים וטוב לגוף. אני לא אוהבת את המונח 'אוכל בריא', זה עושה קונוטציות של אוכל יבשושי ומשעמם, ואני עושה אוכל מאוד צבעוני, ושמח וטעים".
שנהב החלה לארגן ריטריטים לנשים וסיורים קולינריים, "ועוד מלא דברים נורא כיפיים שלא יכולתי לחלום עליהם", היא צוחקת. אחד מאותם הדברים היה 'המטבח הנודד', שהוקם בתקופה הקורונה, שבה לשפים ולבשלנים לא הייתה עבודה, והחקלאים שמגדלים מזון במיוחד עבור מסעדות, נותרו עם כמויות גדולות של תוצרת שנזרקה.
"דפנה קרמר, היזמית והאמא של 'המטבח הנודד' וחברה מאוד טובה שלי הלכה עם כמה חברים לבשל בשדה, בשביל להרים לחקלאים ולעשות קצת כיף בימי הקורונה, ומפה לשם זה נהיה מיזם מטורף. בכל פעם היינו נפגשים בלוקיישן אחר – בשדות, במשקים, ביקבים ובמחלבות, וכל אחד הביא פרודוקטים ואת האג'נדה שלו. בשטח היינו פותחים שולחנות, טאבונים וגזיות, ומבשלים ארוחות שף מטורפות".
מה שהתחיל כתחביב של כמה חברים, הלך וגדל ולרכבת המטעמים הצטרפו אנשי קולינריה ויין, מפיקי אירועים וצלמי אוכל. "זאת נהייתה ממש קהילה", מחייכת שנהב בעונג. "אלה היו ארוחות רק לצורך היצירה והאהבה המשותפת שלנו, של אוכל, אדם ואדמה, ונוצר חיבור מטורף בינינו. זה עשה המון באזז ברשתות החברתיות, והרבה רצו לבוא גם ולשלם, ובעצם עכשיו זאת הפעם הראשונה שזה נפתח לקהל".
"חוויה של יצירה, אהבה משותפת, אוכל משובח ושפים מהממים"
אירוע ההתרמה הראשון של 'תעצומות', בהפקת חגית לרר, יתקיים ביום רביעי ה-7 ביוני בשעת השקיעה ברשפון, וצפויים להשתתף בו כ-18 שפים. "זה הולך להיות אירוע מהמם", מתלהבת שנהב. "חוויה של יצירה ואהבה משותפת, אוכל משובח ושפים מהממים, מוזיקה ואלכוהול. בעיניי הבונוס הוא שאנשים יכולים לתרום לעמותה והכסף הולך לאנשים שנעזרים בעמותה ואין להם כסף לשלם על הפעילויות. כל הכיף באירוע הזה זה דווקא תהליך היצירה – אף אחד לא מביא את הסיר וזהו, אנחנו שמים מוזיקה ושותים ומקשקשים ומבשלים וטועמים, ורק אחר כך עורכים שולחן ענק עם כל האוכל הזה. זה הקסם של 'המטבח הנודד' – אין שם אגו ויש שם המון אהבה והארוחה שיוצאת היא מטורפת".
"כאמא של המטבח הנודד, וכמי שאצרה כל אחד מחברי 'הכנופייה העליזה' בפינצטה, בעיקר לפי גודל הלב והכישרון, לא היה לי ספק שכל מי שיוכל – יירתם", משתפת השפית והיזמית דפנה קרמר. "אני מרגישה שאחרי התעלות הרוח שהביאו איתם הג'אמים הקולינריים שלנו בימי הקורונה, בהם נחשפנו למיטב היצרנים והמגדלים המקומיים, ואחרי שזכינו ללוות את אילת, אחותנו האהובה, במסע שלה להחלמה, כל השפע והיופי שהיו מנת חלקנו הולכים להזדקק הפעם לטובת מטרה נעלה. נבשל ונרקח, נרגשים וחגיגיים, עם קהל נדיב ואווירת הודיה גדולה. אשרינו שזכינו".
"להאכיל אנשים זו זכות", מצהיר גם השף נמרוד מרום. "אוכל משמח אנשים, מחבר, מנחם ומרגש. אוכל תמיד היה ויהיה מסמר החגיגה ואני פה בכדי לפגוש אנשים מדהימים ולחגוג את החיים", הוסיף. "חלק חשוב מתהליך הריפוי יכול להתבצע רק כשאנחנו פוגשים את עצמנו, במודעות, ובתשומת לב לצרכי הגוף", מסכימה גם השפית אביטל סבג.
- בערב ההתרמה שיתקיים ב-7.6 בחוות "נערי האור" ברשפון (בתרומת העמותה) ישתתפו גם חננאל אדרי, רחלי אררה, ד"ר מוזנא בישארה, תומר חווה, שי פיירמן, יקי שגיא, חמדת גולדברג ואחרים. מומלץ להזמין כרטיסים מראש.
