שנתיים חלפו מאז מתנאל בוכריס מהיישוב שילה איבד את אחיו אבינעם, שנפטר כתוצאה מניוון שרירים שאובחן זמן קצר לאחר שחרורו מהשירות הצבאי. אבינעם היה לוחם שריון, ואף קיבל תעודת הצטיינות על תפקודו בשטח במהלך מבצע "עמוד ענן". זמן קצר לאחר שהתבשר על מחלתו, הוא מיד התחיל בסדרת טיפולים בארץ ובחו"ל בניסיון להאריך את חייו.
ובעוד בני משפחת בוכריס, המונה עשרה אחים ואחיות ("אני החמישי בסדר מהגדול לקטן", מפרט מתנאל), תומכת באבינעם ומנסה לעכל את העובדה שמאדם בריא וחזק שהתלבט אם להמשיך לשירות קבע - הוא הפך לצעיר חולה וסיעודי, מכה נוספת נחתה עליהם: בן הזקונים, יהונתן, שם קץ לחייו.
"יהונתן היה מוזיקאי מחונן ואת רוב זמנו העביר בנגינה על פסנתר", אומר מתנאל. "הוא היה אינטליגנט וסקרן מאוד. כל שאלה שהוא לא ידע את התשובה עליה הוא מיד בדק, הוא לא הניח לעצמו עד שלא מצא את התשובה המדויקת ביותר".
במקביל להתמודדות עם האובדן של יהונתן, אבינעם המשיך להילחם על חייו עד שגופו לא עמד בכך יותר, ובשנת 2021 הוא נפטר. לאחר מותו, ובעקבות ההכרה של ביטוח לאומי בקשר שבין המחלה בגיל צעיר לעומס וללחץ הפיזי והנפשי עמם התמודד במהלך שירותו הצבאי, הוא הוכר כנכה צה"ל שנפטר עקב מחלתו.
"אבינעם ואני היינו בקשר קרוב מאוד, ואם הייתי צריך לבחור מי ישרת לצדי בצבא - הייתי בוחר בו, ללא ספק", אומר מתנאל. "אם יש משפט אחד שאפיין אותו יותר מכל הוא, 'במה אני יכול לעזור'. נקודת המוצא שלו הייתה שהוא תמיד מוכן להושיט יד לעזרה, רק מבקש לדעת מה צריך. היה לו חיוך גדול ומדבק, והוא הבטיח תמיד שאף אחד לא יוריד אותו מפניו לעולם".
"חיפשתי סביבה שתדע לתמוך גם בשכול שלי"
לאחר מותו של אבינעם ובניסיון להתמודד עם האובדן הכפול, בוכריס הבין שהוא זקוק לסביבה שתדע להכיל את הכאב והצער שלו כאח ששכל את שני אחיו. "בשבעה של אבינעם היו כאלו שאמרו לי 'תדאג להורים', רציתי לענות להם 'אבל מה איתי?'. החברה לא כל כך יודעת איך להכיל את הצער של אחים שכולים, ורוב השיח מתייחס להורים ולבנות ובני הזוג. לאחרונה אני מרגיש שהשיח משתנה קצת והחברה מבינה שצריך להכיר גם בכאב שלנו, אבל יש עוד מקום לשיפור".
בוכריס הצטרף לעמותת "האחים שלנו", שהוקמה ב-2017 מתוך מטרה לייצר קהילה לאחים ולאחיות שכולים שאיבדו את אחיהם או אחיותיהם מכל סיבה שהיא, ממלחמת העצמאות ועד היום.
מקימי העמותה - אליסף פרץ, שבימים אלו משרת במילואים כלוחם בגדס"ר של חטיבה 9, איבד את שני אחיו - סגן אוריאל ז"ל ורס"ן אלירז ז"ל שנפלו במהלך שירותם הצבאי, ושותפתו לעשייה נוי פרי, שאחיה סמ"ר טל יפרח ז"ל, לוחם ביחידת אגוז, נפל במבצע "צוק איתן" - היו הראשונים לזהות את הצורך של סביבה מכילה ותומכת עבור אלו שלעיתים בתוך כל השכול המשפחתי נדחקים הצידה, והאבל שלהם הופך שקוף בעיני החברה.
מתקפת הטרור הרצחנית של ארגון חמאס ב-7 באוקטובר, הוכיחה אפילו יותר עד כמה התמיכה באחים שכולים נחוצה: ברגע שבו התבררו ממדי האסון, מנהלי העמותה הבינו שבקרוב מאוד רבים צפויים להצטרף למשפחת השכול, ובהחלטה מהירה הקימו את מיזם "אחים למען אחים".
"מטרת המיזם היא להעניק מענה ראשוני לאחים שכולים שאיבדו את אחיהם ב-7 באוקטובר או במהלך מלחמת 'חרבות ברזל'", מסביר בוכריס, ששותף אף הוא ליוזמה. "את המיזם מפעילים אחים ותיקים מהעמותה, מתוך מחשבה שמי שמתמודדים עם האובדן כבר זמן מה - יכולים יהיו לסייע לאלו שזה עתה קיבלו את הבשורה הקשה - בין אם באמצעות הקשבה וחיבוק ובין אם בנושאים פרקטיים יותר, כמו עזרה בהנצחה למשל".
"מי יבין את הכאב שלי יותר טוב מאחים שכולים?"
מאז הטבח על יישובי העוטף ב-7 באוקטובר, לא מעט אחים שכולים חדשים הצטרפו לעמותה דרך המיזם המרגש. אחת מהם היא סתיו סעודיין, שנרשמה ימים בודדים לאחר שאיבדה את אחותה, סרן סהר סעודיין ז"ל, קצינה לוחמת בסוללת כיפת ברזל בעוטף שנפלה בקרב מול מחבלים בשבת השחורה.
"הכרתי את הפעילות של העמותה בזכות המקימה שלה, נוי פרי. אחרי שאחיה נהרג (טל יפרח ז"ל) הגעתי לניחום אבלים בבית המשפחה, והתחברנו. דרכה נחשפתי לפרויקטים ולעשייה של העמותה, כמו גם לתמיכה שהיא מעניקה לאחים ולאחיות השכולים", אומרת סעודיין. "אחרי שסהר נהרגה הבנתי מיד שאני זקוקה לנוכחות של כאלה שמבינים מה עובר עליי עכשיו, ונרשמתי לעמותה. אני מאמינה שכאן יצליחו לתמוך בי הכי טוב".
סהר הייתה בת הזקונים במשפחה אחרי ארבעה אחים ואחיות. למרות שש השנים שהפרידו בינה ובין סתיו, הן היו בקשר קרוב וחברי. "היא הייתה אחות מדהימה וילדה זהב. הייתה לה יכולת מדהימה להתחבר לאנשים, והיא תמיד דיברה בגובה העיניים עם כולם", משתפת סעודיין. "ביום שבו היא נהרגה הייתי בטיול בדרום אמריקה יחד עם שניים מהאחים שלנו. גם סהר רצתה להצטרף אלינו, אבל היא לא הצליחה לקבל מהמפקדים שלה אישור לטוס".
ימים ספורים לפני שנהרגה, סהר הייתה מעורבת בתאונת דרכים צבאית וסבלה מסדק בין הצלעות. למרות שהייתה בחופשת מחלה, לפיה הייתה אמורה לחזור לבסיס רק ב-8 באוקטובר, היא התעקשה לחזור כבר באותה שבת למשמרת סוף השבוע אליה שובצה, כדי שהקצינים האחרים לא יצטרכו להחליף אותה וייאלצו להישאר בבסיס במקומה.
סתיו סעודיין: "אחרי שסהר נהרגה, הבנתי מיד שאני זקוקה לנוכחות של כאלה שמבינים מה עובר עליי, ונרשמתי לעמותה. אני מאמינה שכאן יצליחו לתמוך בי הכי טוב"
"בימים בהם סהר הייתה בגימלים היא הספיקה לבקר הרבה מבני המשפחה, ומבחינתנו זו הייתה בעצם סוג של פרידה", משחזרת האחות. "נחתנו בארץ שלושה ימים אחרי אותה שבת, וכשהגענו הביתה לפנות בוקר היו בחוץ אמבולנסים ובתוך הבית עמדו קציני צה"ל. בשלב הזה עדיין סירבתי להבין מה קורה, ורק אחרי שמישהו צעק 'סהר' - הבנתי. באותו ערב כבר כבר קברנו אותה.
"סהר וחבריה היו גיבורים. הם חרפו את נפשם למען תושבי הדרום והגנו עליהם בגופם. חשוב שכולנו נזכור שאין לנו ארץ אחרת, ושהלחימה יכולה להסתיים באופן מלא רק לאחר חיסול מלא של החמאס - גם כדי שנדע שכל החללים מהמלחמה הזאת לא נפלו לחינם, ובעיקר כדי שתושבי העוטף יוכלו לחזור לביתם ולגור שם בבטחה", אומרת סעודיין ומוסיפה: "אנחנו כולנו מקווים ומתפללים שכלל החטופים יחזרו בשלום, ושכל כוחות הביטחון יחזרו בריאים ושלמים למשפחותיהם".
קבוצת וואטסאפ של פעולות הנצחה
בחג חנוכה האחרון הוזמנו כל משתתפי מיזם "אחים למען אחים" להדלקת נר חגיגית. סעודיין מודה שבתחילה היא חששה מרגע המפגש עם אנשים נוספים בעלי סטטוס זהה לשלה. "בתקופה ההיא עוד לא הספקתי לעכל את העובדה שאני אחות שכולה, וחששתי מהתגובה שלי לפגישה שכולם בה אחים שכולים כמוני. למזלי החששות שלי התבדו ויצאתי מהמפגש מחוזקת הרבה יותר מאיך שנכנסתי אליו".
מה חיזק אותך שם?
"קודם כל הגיעו אליו המון אחים שכולים, מגילאי 13 עד 50. רובם הפכו לשכולים בעקבות המלחמה הנוכחית. במפגש עצמו יצרנו מעגל תמיכה ושיתוף שהיה מרגש ומחזק מאוד. התחושה הייתה שאנחנו מאחדים את האנרגיות שלנו למקומות טובים. פגשתי שם גם כמה אחים שכולים מראש העין, העיר שבה משפחתי ואני מתגוררים, ופתחנו קבוצת וואטסאפ שבעזרתה אנחנו משתפים אחד את השנייה בפעולות ההנצחה שאנחנו יוזמים, ובכלל".
לדברי תמר עמיחי-דוד, מנהלת הפעילות בעמותה ומייסדת מיזם "אחים למען אחים": "בעמותת 'האחים שלנו' יש מקום לכל האחים והאחיות השכולים באשר הם, מכל סיבת מוות שהיא. לצערנו, משנה לשנה נסיבות שונות מובילות אחים ואחיות רבים להצטרף אלינו. אנחנו כאן, מזמינים כל אחד ואחת, ותיקים בשכול, לצד חדשים בשכול. אלו שהכאב מפעפע ועולה מכל תמונה שמזכירה את שקרה לפני עשרים ושלושים שנה, ואלו שהכאב אצלם טרי והפצע רק נפתח בשל המלחמה שמסביבנו"
