במשך שנים ארוכות הן חיות עם צלקות פיזיות ונפשיות שהותיר בהן השירות הצבאי. כנכות צה"ל היה חסר להן ממד אחד בהתמודדות עם הקשיים: להכיר נשים שחוות מציאות דומה. כדי לשתף, לכאוב יחד, וגם לצחוק. כעת תוכנית ייעודית שיצאה לדרך מבקשת לספק בדיוק את התמיכה ההדדית הזו, שהמערכות התקשו לזהות את הצורך הקריטי בה במסגרת תהליך ההחלמה.
יצאנו לדרך, 16 ג'יפים ניווטו במהירות את דרכם במדבר יהודה. בכל ג'יפ ישבו ארבע נשים. כל אחת נושאת סיפור קשה, לצד אופטימיות. כולן חברות בתוכנית "עכשיו אני", שבה מטופלות נשים שנפגעו במהלך שירותן הצבאי. זה היה המסע הראשון שלהן יחד. על הבוקר הן היו מוכנות לתת גז.
מאחורי ההגה בג'יפ שלנו ישבה מיטל עזורה. לידה עינת מלכה (35), אמא לשלושה, נהגת בעצמה, נכת צה"ל מגיל 19. "זו הפעם הראשונה שאני יושבת ליד הנהג", היא סיפרה. "אני חייבת שליטה ואדרנלין. באתי מעולם הספורט. כשנפצעתי הייתי חודשיים לפני אליפות העולם באומנויות לחימה. נפצעתי כמדריכת כושר קרבי של סיירות". עינת שאלה "לספר הכול או על רגל אחת?", היא הצביעה על רגלה הקטועה, וכל יושבות הג'יפ התגלגלו מצחוק.
"כמדריכת כושר קרבי ריסקתי את הקרסול באימון. לא התייחסו לזה, חשבו שאני עושה הצגות, אבל חצי שנה אחר כך איבחנו שבר והכניסו אותי לניתוח שלא הצליח. מאז חוויתי כרוניקה של טעויות. אחרי 15 ניתוחים כבר לא הלכתי, רק בעזרת קביים. כאבי תופת. פיתחתי תסמונת שבה לרגל יש רגישות משוגעת. אי אפשר להתלבש, לנעול נעליים, לגרוב גרביים. לגזור ציפורניים זה רק בהרדמה מלאה. לא הצלחתי להתקלח. מספורטאית מצטיינת הגעתי למצב שעזרו לי בשירותים", סיפרה עינת. "אחרי 11 שנים הרופאים אמרו שמצב הרגל רק מידרדר. זה מתחיל לטפס למעלה ולא אוכל ללכת יותר. היו חייבים לקטוע. יום הקטיעה היה אחד המאושרים שלי לעומת כל מה שעברתי".
היא חזרה ללכת ולהתאמן והשתתפה במשחקים הפראלימפיים בריו. "באחד האימונים נפלתי שוב והנזק היה קשה", היא אמרה. "עכשיו אני מתניידת רק בכיסא גלגלים ומשתקמת לאט. אחד הדברים שהיו לי הכי חסרים במהלך השנים הוא קבוצה של נשים שיבינו אותי, את הצרכים שלי, את הכאבים שלי. בכל מקום הייתי האישה היחידה מארגון נכי צה"ל. המצוקה הזו נפתרה בזכות טיולים כאלה".
כתף חמה
תוכנית "עכשיו אני" נבנתה מתוך הבנה שאין מענה אמיתי עבור נכות צה"ל. שיח על צרכים נשיים בהתמודדות עם פציעה כמעט שאינו קיים. אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל בסיוע הבנק הבינלאומי, יזמה את התוכנית שמונהגת על ידי נשים שנפצעו בעצמן בצבא. הן מכירות אחת את השנייה, את הקשיים, ומעניקות כתף כאשר צריך.
אחת היוזמות היא מיגל אבינועם (42), אמא לשלושה, נכת צה"ל. "נפצעתי באינתיפאדת אל-אקצא", היא סיפרה. "הייתי מ"כית טירונים, ובאחת הנסיעות בקבוק תבערה שנזרק לעברנו פגע בי ישירות. בשנים הראשונות של השיקום חיפשתי מערכות תומכות לנשים, ולא מצאתי. יש המון עמותות לפצועים לוחמים, גברים, לא לנשים. זנחתי במשך זמן רב את הרצון להשתלב בעשייה הזו, למרות שידעתי עד כמה היא חשובה. כעסתי על המערכת, אבל החיים המשיכו. ואז אחרי המקרה של איציק סעידיאן הרצון התעורר מחדש. החלטתי שהפעם אני עושה מעשה".
6 צפייה בגלריה
"אחד הדברים שהיו לי הכי חסרים במהלך השנים הוא קבוצה של נשים שיבינו אותי". משתתפות בתוכנית "עכשיו אני"
(צילום: הרצל מורד)
אבינועם הקימה קהילה שנוצרה בעקבות פניות של נשים פצועות שהגיעו אליה במהלך הזמן, דרך הרשתות החברתיות וכתבות בתקשורת. "הקמנו את 'אחוות לוחמות' שמרכזת נשים שהיו בתפקידי לחימה והמערך התומך ועוזרת להן לעבד חוויות מהשירות", היא סיפרה. "שם פגשתי את דנה פנחסוב, שנפצעה אנושות בפיגוע בקו 18 בירושלים. היא השותפה הצמודה שלי לעשייה. בשיתוף ארגון נכי צה"ל ועמותת הידידים הקמנו את 'עכשיו אני' ויצאנו לדרך. בנינו תוכנית ייעודית לנשים. הגיעו אלינו 20 נשים גיבורות עם פציעות קשות ומורכבות. הטיול הזה הוא הגיבוש הראשון של התוכנית במימון מלא של חברת הרכבים סמלת. אני חלמתי על דבר כזה ולא היה לי. עכשיו אני מגשימה לאחרות חלומות".
לצדי בג'יפ ישבה טל שראל (38), אמא לשניים, שנפגעה אנושות באירוע טרור. "נפצעתי עם חבר שלי, שהיום הוא בעלי, בפיגוע בכניסה לקניון השרון בנתניה ב-2005", היא סיפרה. "הייתי חיילת בשירות סדיר, מודיעין חיל האוויר. יצאתי הביתה, ומחבל מתאבד רצה להיכנס לקניון, אבל התפוצץ במעבר החציה בכניסה. שנינו נפצענו והיינו במצב אנוש. אני זוכרת הכול,לא איבדתי הכרה לרגע. הבגדים שלי בערו. הבנתי שאני עולה באש. צרחתי הרבה זמן עד שהגיע אמבולנס. הייתי חודשיים בטיפול נמרץ, אשפוז ואז שיקום. למדתי הכול מהתחלה. כאבים מטורפים, צלקות. כל מקלחת בהרדמה מלאה, כמו להיכנס לניתוח. הייתי שלוש שנים בחליפת לחץ. אבל עשיתי תואר, עיצוב פנים בשנקר, והתחתנו".
6 צפייה בגלריה
"הגוף חייב טיפול, פיזי וכמובן נפשי. חייבים לדאוג לזה כל הזמן". משתתפות בתוכנית "עכשיו אני"
(צילום: הרצל מורד)
אחרי הלידות שראל נחתה לדיכאון עמוק, "שרק מי שפה תבין. הייתי במצב ממש לא טוב. הילדים, האימהות, גרמו לי לשכוח מעצמי. הגוף שלי חייב טיפול, פיזי וכמובן נפשי, והזנחתי אותו לטובת גידול הילדים. חייבים לדאוג לזה כל הזמן. התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני חמש שנים, ועכשיו המצב יותר טוב".
עינת אמרה ש"על הפציעה הפיזית מתגברים יותר מהר מהפציעה הנפשית, לא משנה כמה המצב חמור. בהתחלה כל האנרגיה מושקעת בשיקום הפיזי, והשיקום הנפשי נשאר מאחור. ואז החלק הנפשי מתעורר אחרי תקופה מסוימת". שראל הסכימה עם דבריה: "בדיוק. ולי הייתה חסרה קבוצה נשית כזו. התמיכה המשמעותית שקיבלתי הייתה מבן הזוג שחווה את אותה חוויה איתי. אצלו החלק הפיזי היה מטרה והוא התחזק מאוד. אני הייתי צריכה את ההיפך. הוא לא הבין למשל את עניין הלידה. נשים כן. אני מדברת וזה חלק מהריפוי. מול נשים יש תחושה של חיבור".
6 צפייה בגלריה
שיח על צרכים נשיים בהתמודדות עם פציעה כמעט שאינו קיים. משתתפות בתוכנית "עכשיו אני"
(צילום: הרצל מורד)
בג'יפ ישבה איתנו גם ורד פרג'ון (47), אמא לארבעה ושוטרת לשעבר. היא סיפרה שמאז שנפצעה לא הצליחה למצוא חברות שיבינו אותה. היא הסתגרה, הייתה לא פעם בודדה, עד שנכנסה לקבוצה. "היום אני לא עושה הרבה חוץ מלגדל את הילדים", היא אמרה. "הייתי שוטרת 16 שנה. מתחילת השירות נחשפתי לאירועים קשים. פיגוע בשוק בנתניה ב-2002. מחבל מחופש לחייל, ארבעה הרוגים, עשרות פצועים. השותף שלי לניידת ואני הגענו תוך שלוש דקות ללב השוק. מראות קשים. באותו רגע אתה לא מבין, אבל אז הזיכרונות צפים וזה קשה. משם עוד מקרי רצח, תאונות דרכים. חברים שלי, שוטרים ששירתו לצדי, נרצחו".
ורד סיפרה שבשנת 2003 נכנסה להיריון ראשון. "הייתי בחודש השני ולא רציתי לספר כי פחדתי מהתגובה", היא אמרה. "קיבלנו קריאה לאירוע - נרקומנית שעושה בלגן, מסרבת לשלם לנהג מונית ותוקפת אותו. הגעתי לשם עם עוד בלש והיא תקפה אותי, בעטה לי בבטן. עברתי הפלה בעקבות המקרה. בזמנו לא הייתה תמיכה של המשטרה. אחרי כל אירוע קשה היינו שותים המון אלכוהול. אני מבינה לאט לאט שמשהו נדפק איתי. ידעתי להרים יד ולהגיד שמשהו לא בסדר רק כשילדתי את הילדה השלישית. לא יכולתי לשמוע ציוץ מהילדים, הייתי צורחת עליהם. סגרתי תריסים, לא שמעתי חדשות, לא ראיתי טלוויזיה. ניסיתי להתמודד בעזרת כדורים. היום אני חיה בזכות הילדים שלי. אין לי חברים. הנשים פה בקבוצה הן החברות היחידות שלי בעולם. רק הן מבינות מה אני עוברת. הקבוצה הזו היא התחלה חדשה בשבילי".
לפתוח את הלב
עצרנו באמצע המדבר אחרי נהיגה של שעתיים, מלאה אדרנלין וסיפורים מעוררי השראה. המדריך, והגבר היחיד איתנו, הוא עופר אוגש, סגן אלוף במילואים ומנכ"ל חברת "4 על 4" שמובילה בין היתר טיולים אתגריים בארץ ובעולם לנכי צה"ל. "אני לוקח חבר'ה שנפצעו ולא זכו לטיול שחרור", הוא סיפר. "עולים לפסגות גבוהות, סוחטים אותם ומוציאים מהם דברים טובים. כאן לראשונה זו תוכנית העצמה לנשים, ורצינו לעשות משהו מיוחד. היציאה לטבע כבר עושה טוב. מדבר יהודה פותח את הלב. פותחים פה את הראש, יוצרים התרגשות".
לירון באוכנר, מנהלת אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל, אומרת ש"הידיעה שאדם הולך להיכנס בדלת ויוצא אחר - היא מרגשת. תוכנית 'עכשיו אני' הולכת לשנות משהו בקרב כל אחת מהמשתתפות, בתפיסה העצמית או ביכולת לבצע דבר מה. דנה פנחסוב ומיגל אבינועם מובילות את התוכנית בצורה ראויה להערצה".
6 צפייה בגלריה
"היציאה לטבע כבר עושה טוב. מדבר יהודה פותח את הלב". סגן אלוף (במיל') עופר אוגש, הגבר היחיד שהיה בטיול
(צילום: הרצל מורד)
שילוב מעניין נוסף במסע הזה הוא בין נשים מעוררות השראה בתחומי הספורט לבין בנות התוכנית. בג'יפ נוסף הייתה שלומית, מנהלת אגף חלפים בסמלת. שלומית היא איירון וומן. במהלך הנסיעה היא סיפרה על ההצלחה בתחרויות והבהירה שהכול אפשרי, לא משנה באיזה גיל.
בג'יפ ישבה איתה לירן וולדמן (30). "נפצעתי בשירות הסדיר", היא הציגה את עצמה. "שירתי בחיל האוויר כמפקדת קורס, הכשרתי טכנאים לתקן מטוסי תובלה. סחבתי משקלים כבדים, חלקי מטוסים וכאלה. המשקל עשה לי לא טוב וגרם לבעיה בעין. לחץ תוך עיני, נוצרו כלי דם שלא אמורים להיות שם. זה משהו שאפשר לטפל בו, אבל אצלי גרמו דווקא ליותר נזקים. אחרי שישה ניתוחים בעין כבר לא היה מה להציל. אני לא רואה בעין שמאל וזה בלתי הפיך".
לירן סיפרה ש"כאשר נפצעתי הייתי בשיא השירות, היה לי הכי כיף בעולם, הרגשתי תחושה של שליחות. ואז הכול התהפך בשנייה. אמנם הכירו בי כנכת צה"ל במהלך השנים, אבל עדיין לא היה לי את מי לשתף. חברות קרובות לא באמת הבינו מה עובר עליי. התוכנית פה מחזירה אותי לתקופה הכי טובה בחיים שלי, השירות. זו אחווה כזו של לוחמות. פה נלחמים עליי כדי שאהיה מאושרת. מהרגע הראשון זה הרגיש כמו להגיע הביתה. פה הפיל כבר לא בחדר. כולן שונות אבל הכי דומות שיש. בנות שהכי חשוב עבורן זה להיות יחד, לא משנה מה באמת עושים".
