דניאל מילר, קשיש בשנות השבעים לחייו חי בכרמיאל בגפו, ערירי מבני משפחה ובעוני רב. הוא מתפרנס מאיסוף פחיות ובקבוקי משקה ריקים ומקפיד בכל רגע, גם כשהבטן ריקה ומקרקרת וכשהחיים שוב לא מאירים אליו פנים, להביט בהם בחיוך רחב ולצחוק.
צפו בדניאל מילר וברס"מ בועז שנאור מספרים על המפגש ביניהם:
דניאל מילר הקשיש מכרמיאל המתפרנס מאיסוף פחיות ובקבוקים
(צילום: יאיר קראוס)
לפני כמה שבועות בשעה שהמתין בתור ליד מכונת החזרת הפחיות החשמלית היכה אותו עובר אורח בפניו, על רקע ויכוח על התור ומשקפיו נשברו. מפגש עם רס"מ בועז שנאור, שוטר בתחנת כרמיאל שהוזעק לטפל באירוע התקיפה האלימה, החזיר לו את האור בעיניים וגם זוג משקפיים חדשים.
"אין לי אף אחד בעולם הזה ואני נוסע עם הקלנועית ברחבי העיר ואוסף בקבוקים וחי מהפקדון שאני מקבל עליהם ומביטוח לאומי, ואני לא מתלונן", סיפר לנו מילר. "השוטר הזה, הוא הגיע אליי כמו סנטה קלאוס והחזיר לי את האמון בבני אדם. תראה. עובדים עליי ומרמים אותי כי אני זקן ולא פשוט להסתדר כאן לבד".
3 צפייה בגלריה
דניאל מילר: "הוא רכש לי את המשקפיים היפות ביותר ויכולתי לראות טוב יותר את פניו היפות".
"כשהשוטר הזה ראה שנשברו לי המשקפיים הוא שאל אותי מה אעשה כעת ואמרתי לו שאני אמשיך לאסוף בקבוקים כי אין לי כסף והוא לקח אותי לחנות משקפיים והבטיח לי שהכל יהיה בסדר וקרא לי 'אבא'. הוא רכש לי את המשקפיים היפות ביותר ויכולתי לראות טוב יותר את פניו היפות". בפוסט בפייסבוק שיתף מילר בתחילת השבוע את תחושותיו וכתב: "אם זה לא מלאך מי הוא מלאך? חשוב לי מעומק לבי שכולם יראו את הפנים היפות והטובות של העם שלנו, מגיע שנפרגן לו בכל מדינת ישראל. המציל נפש אחת מציל עולם ומלואו, ואותי הוא הציל ובגדול".
"אם לא הייתי שמח בחלקי, לא הייתי חי היום"
מילר עלה לישראל מארגנטינה בשנת 1990. הוא הצטרף לשני הוריו ואלו נפטרו לפני עשור. בשנה שעברה איבד מקורונה את אחיו היחיד. העברית בפיו מתגלגלת במבטא ארגנטינאי כבד. הוא מספר על הקשיים בחייו בצחוק ובחיוך. ומסביר "התרגלתי מגיל קטן להיות לבד ועצמאי. אם לא הייתי שמח בחלקי, לא הייתי חי היום. השמחה נותנת לי כוח".
אנחנו נפגשים בקניון המקומי, בסמוך למכונת הפקדון ומילר פורק את עמל יומו. בתלוש הכסף שיקבל יקנה מעט אוכל. הפגשנו אותו עם רס"מ שנאור וכשהשניים התראו רעד מילר מהתרגשות והם התחבקו ממושכות. "אני משרת במשטרה 13 שנה ומורגל לפגוש אזרחים במצבים שונים ובבתים שונים ולפעמים כשרואים שנדרש מעורבות רווחה אז מעבירים. כולם נכנסים ללב אבל אתה לא יכול לעזור לכולם אישית ולהתעסק בזה" משתף רס"מ שנאור. "אבל המקרה הזה היה שונה מכל מה שראיתי. כשראיתי שהוא משאיר את המשקפיים מאחור, וגם אחרי שהוא איבד דבר כל כך שיקר לחייו הוא לא מוריד את החיוך מהפנים, הוא נכנס לי ללב. קראתי לו 'אבא' כי לא הסכים לבוא איתי ולאפשר לי לקנות לו משקפיים חדשים. יש לו הרבה כבוד והוא לא מוכן שיעזרו לו".
שנאור דאג לחבר בין מילר לעמותה מקומית שמסייעת לו במצרכים. "ברור לי שמצבו לא טוב. אין לו בגדים. הוא כל היום מחוץ לבית כי הוא רוצה לפגוש אנשים ולדבר איתם. בבית לבד הוא לא רוצה להיות כי זה עצוב ומדכא" הוא מתאר. עם זאת מילר מרוצה בשלו והחיוך לא יורד מפניו: "אני בארגנטינה הייתי טבח והכנתי אוכל טוב. אני מכין סיר של אוכל פעם בשבוע ואוכל ממנו בכל יום בבוקר. אני בוחר לשמוח בשלי ולא רוצה להיות עשיר. בארגנטינה למדתי שמי שיש לו כסף, גונבים לו אותו ואם לא גונבים אז חוטפים אותו ודורשים כופר".
