"פתאום חלף לידינו רכב. עצרתי אותו בכוח, פתחתי את הדלת, נכנסתי פנימה מהר, וזיהיתי בו חברה שלי כשהיא משותקת לגמרי. צפופים ומבוהלים המשכנו בנסיעה פראית. ואז ראיתי עוד חברה שלנו דוהרת בפאניקה שלא אשכח, וצעקתי לה להצטרף" - כך מתארת רותם כהן (27) מהרצליה את אחד מרגעי השיא של סיפור ההישרדות שלה ושל חבריה ממסיבת הנובה. חבורה שמבלה יחד כבר עשרים שנה - והצליחה לחמוק מסכנת מוות במהלך הטבח של ה-7 באוקטובר.
הן הכירו בילדותן במושב יד נתן שבנגב והקשר ביניהן נשמר גם שהתפזרו ברחבי הארץ, עם טיולים משותפים ובילוי במסיבות טבע. "עשרים שנה ויותר אנחנו 'החבורה' של המושב", מספרת רותם, "ארבע הבנות שרוקדות יחד בפסטיבל, החבורה שתמיד נעה כמו להקת ציפורים. מתעופפות ושרות לנו יחד. לכולנו בקבוצה יש כנפיים ארוכות - שעכשיו הן קצוצות קצת, אבל עוד נחזור לזה", היא אומרת - ובעצם מביעה משאלה.
"אנחנו לא באות למסיבות אפילו כדי להכיר בנים, או כדי לברוח מהשגרה. אנחנו גם לא צורכות סמים או אלכוהול. פשוט חבורה שמחה שנמצאת בכל סביבה כזו", היא מתארת - ומוסיפה בקריצה: "אוקיי, ברור שהבנים לא פספסו אותנו, כך שהחבורה מכילה גם צלע גברית. אבל אנחנו המרכז, אנחנו הטווסות. כך כולם תופסים אותנו".
"לחשתי לאמא חזק: 'אני אוהבת אתכם, תתפללו עליי'"
בחג סוכות בשנה שעברה, היה ברור לחבורת הבנות שהן מגיעות למסיבה ברעים. בגלל בעיות ברכב הן הגיעו רק בסוף הלילה, לשיאה של המסיבה. האנרגיות, המוזיקה, אווירת החג והרוח המדברית הקרירה קיבלו את פניהן. האורות בהקו בלב עלטת המדבר, הכל היה סוחף ומסחרר.
החבורה התמקמה במהירות במתחם האוהלים ויחד התקדמו לאזור מסיבה, לאור הזריחה שהפציעה. רוקדות מול אלפי פרצופים מאושרים, לצד אלפי רגליים - צבעוניות יותר משהן מאובקות, מגיבות בתנועה תוססת לקצב הטכנו, עננים של עשן מסיבות מעליהן – כשלתוכם נכנסות קרני השמש העולה. זה היה מרהיב.
אבל ברגע אחד האוטופיה התחלפה בדיסטופיה, נקטעה ברעש האזעקות. לקח לכולם זמן להבין כי מדובר באזעקות אמת ולא עוד אפקט מוזיקלי. אבל אז המוזיקה הופסקה והמפיק הכריז שיש מתקפת טילים מעזה, ושהמסיבה ננעלת.
כאוס. הסטלנים עדיין נעים ומאושרים ממשיכים להסתחרר, אלה הצלולים יותר מחליפים מצב במהירות ורצים אל המכוניות. חלקם שוכבים כשהידיים מכסות את הראש. הבהלה לא פוסקת, האזעקות נמשכות וכל דרכי הגישה מתמלאות בהמוני נמלטים. הצבעוניות רק מעצימה את האבסורד. סיסמאות של אהבה, שלום ואחווה ממשיכות להתנוסס מעל הבמה, ובקעקועים שעל הבגדים של אלה שעכשיו נסים על חייהם.
"איכשהו אנחנו, כמעט כל בנות החבורה מלבד אחת, מצאנו את האוטו", משחזרת רותם. "נמלטנו במהירות בלי לדעת איך ולאן בבלגן העצום שסביבנו. עדכנו את המשפחות שלנו בהודעות חפוזות שאנחנו חוזרות מהמסיבה: 'אמא, אבא אני אוהבת אתכם. אל תדאגו'".
אלא שהרכב סירב להתניע והצעירות נתקעו יחד עם אלפי הנמלטים לכל עבר בכביש 232, "כביש הדמים". "כמה בליינים צעקו לעברנו בפאניקה שיש מחבלים רבים באזור", מספרת כהן. בינתיים כמה הורים שקיבלו את ההודעות או התעוררו אל החדשות המזוויעות יצרו קשר בהול עם החבורה. אלה השיבו בנשיפות קשות שברי מילים מעורבבים בקולות נפץ.
ההורים ניסו לתת להן הוראות מילוט, אבל בנוף המדברי והשטוח לא היה היכן מקום להסתתר. עכשיו כבר לא היה זמן לנסות שוב להתניע את הרכב, והחבורה המשיכה באינסטינקט לברוח לכיוון תל קטן, גבעה שעליה טיפסו בין השיחים הקוצניים, משתדלות לא לזוז ולהיחשף. בינתיים המשיכו להישמע צרורות ירי בלתי פוסקים, משלובים במשפטי שמחה לאיד בערבית, רעש נוראי של מנועים, צעקות אחרונות של אנשים נופלים, וברקע אזעקות בלתי פוסקות.
"לפתע הגיעו שני מחבלים מאחורינו", מתארת רותם, "פה הגיע הרגע שהבנתי שאני כבר לא חוזרת הביתה. אני רואה שני מחבלים עם הקלצ'ניקוב הולכים בנונשלנט, נראה שהם ידעו טוב מאוד מה הם הולכים לעשות. הרמתי טלפון לאמא שלי בשניה שהייתה לי ולחשתי לה חזק: 'אמא, אני אוהבת אתכם, תתפללו עליי', וניתקתי. הבחירה עכשיו היתה או להתפלל ולנסות משהו - או לקפוא במקום, כמו שקרה לרבים מסביבי. זה היה אחד הקטעים הכי מפחידים".
3 צפייה בגלריה
"לפתע הופיע רכב ובתוכו נמלטים". מגרש המכוניות ובו הרכבים השרופים שנמצאו במתחם המסיבה ו"בכביש הדמים"
(צילום: יובל חן )
"אבא שלי הביא אותי פעמים לחיים"
מהגבעה שאליה נמלטה החבורה נשקף ואדי מלא קוצים. לא כולם יכלו להתמודד עם המדרון התלול, בעוד היריות שורקות לידם ומתקרבות. הצעירות החליטו בכל זאת לחצות את הגבעה אל הצד השני, ולרוץ הכי מהר לכביש שעליו רצו נמלטים רבים בין הרבה מכוניות - חלקן פגועות וחלקן פשוט עזובות בצד הדרך. רכבים אחרים פשוט ירדו מהכביש ושעטו על העפר.
לפתע, הופיע למולן רכב ובתוכו נמלטים. "אני זוכרת איך שאני פותחת לו את הדלת וצועקת לו – קח אותי איתך, ופשוט מזנקת פנימה", נזכרת כהן. "שם אני מזהה חברה אחרת מהחבורה, כשהיא משותקת לגמרי. כעבור כמה מטרים של נסיעה, הנה עוד חברה שלנו רצה בפאניקה שלא אשכח. צעקתי לנהג להתקרב אליה, ומשכתי אותה לתוך הרכב בעוד המחבלים מכתרים אותנו ויורים. פשוט נסענו ונסענו עד שהגענו לבסיס צאלים - אני לא יודעת איך".
שער הבסיס נפתח ודרך הש"ג נכנסו עוד ועוד שיירות של אנשים שנסו מהאימה. הם קיבלו הוראה להסתתר במיגוניות, ונשארו שם עד הערב כשבראשם עדיין המראות הטריים של צעירים יפים שרועים, מדממים ודוממים בצידי הדרכים.
רותם מספרת כי יצרה קשר עם משפחתה, וכעבור כמה שעות קשות, הצליחו אביה ואחיה לפלס דרך באזור המסוכן, ולחלץ אותן מהבסיס: "ככה אבא שלי, שיהיה בריא, תמיד כזה מלא תושייה ואומץ. הוא, שהיה 'נהג הטרקטור' של המושב, תמיד נמצא בתנועה, לוקח אותנו לטיולים ותמיד על הטרקטור. והנה אבא שלי הוכיח את עצמו שוב ובגדול. הצבא מנע מאזרחים לנסוע מחשש לגורלם, אלא שלא אדם כמו אבא שלי ישתכנע. ברור שהוא יגיע גם יגיע. אבא שלי הביא אותי פעמיים לחיים. אני אוהבת אותך, אבא".
מאוחר יותר נודע להן על שתי חברות אחרות שלהן שנרצחו באזור המאהל. "תיאמנו להתמקם לידן, אוהל ליד אוהל. עד היום אני בהלם, עדיין לא מעכלת את זה שהנה דווקא אנחנו, החבורה שלנו, שרדה את הזוועות בדרכים פלאיות - השלישיה שנמלטה בדרך לא דרך וניצלה. למחרת נפגשנו עם עוד חברה טובה שלנו שניצלה. מדהים המזל המוזר הזה של החבורה שלנו".
החיים שלאחר סכנת המוות
את הריאיון עם רותם קיימתי בשיחת זום משדה התעופה באדיס אבבה, אתיופיה, בדרכה למדינה נידחת אי שם באפריקה. היא נסעה כדי להתנדב למשך כמה שבועות, אך בעיקר כדי לחוות את החיים הרגילים. למעשה זו הייתה הפעם הראשונה שבה היא יצאה לאחר תקופת שיקום ממושכת.
"אף פעם לא היה משהו שיכול לעצור אותנו", מסכמת רותם, "גם מלאך המוות ניסה ולא הצליח. השטן כן הצליח להטריף אותנו, אבל אנחנו חזקות ומעודדות, ותומכות אחת בשנייה, ובקרוב ממש נסתער שוב על החיים", היא אומרת באופטימיות.
"הנה תראה, החברות שלי מגיבות לתמונה שהעליתי מכאן - אחת כבר מבטיחה להצטרף בהמשך. הנה זה חוזר להן. הן כבר משקשקות בכנפיהן. תכף תשוב הלהקה להתעופף יחד. שוב נחצה מדינות ויבשות ונחזור לרקוד. חבורת אמת או לא? חבורת נצח".
