יש שאומרים שאת האמנות צריך לשפוט במנותק מהיוצר ומרגע שיצאה מידו של האמן, היא כבר עומדת כישות עצמאית, אך במקרה שלפנינו נראה כי אי אפשר לנתק בין סיפור חייו של האמן ליצירתו. בתערוכת האמנות "צבע לעולם", שנפתחה לאחרונה במרכז הבמה בגני תקווה, מציגים שבעה אמנים בעלי מוגבלויות שמביעים ביצירתם בצורה עזה ובלתי מתפשרת את הקושי והכאב בעולמם.
זעקה חזקה מהדהדת ביצירות הכמעט סוריאליסטיות של שאול ניי צברי (49) מהרצליה. צברי הוא הורה יחידני לשלושה בנים, הלום קרב קשה שמסתובב באופן קבוע עם מלווה מטעם משרד הביטחון. בשנת 92' עבר צברי לינץ' בידי כ-150 פורעים ערבים בשכם, ונפצע מדקירה בסכין.
"שירתתי אז בגולני והיינו במארב", הוא משחזר. "המארב כנראה 'נשרף' וחיכו לנו אנשים. נלחמנו בידיים חשופות. המזל שלנו היה שצוות גיבוי הצליח לחלץ אותנו בזמן. היו לי סדקים בעצמות וחתכים, אבל הפציעה הנפשית הייתה הרבה יותר קשה. מאז המקרה אני פחות מרוכז, פחות בוטח באנשים".
זעזוע נפשי נוסף חווה צברי כשנקלע לפינוי של 24 גופות בתאונה מחרידה בנגב, שאירעה בדצמבר 2008 כשאוטובוס עם סוכני נסיעות מרוסיה הדרדר במדרון ליד אילת: "הייתי בסיור מבצעי על גדר המערכת בגבול מצרים, ומכיוון שהיינו הכי קרובים נחלצנו לטובת הנפגעים בתאונה. המראות שנחשפתי אליהם שם היו קשים מנשוא, הם הציפו בי מחדש את כל מה שעברתי בשירות הצבאי וזה ריסק אותי לגמרי".
"שנים הייתי נכנס ויוצא ממוסדות פסיכיאטריים. את כל מה שהיה לי הרסתי. הייתי הולך וחושב שהנה, עמוד החשמל שמולי עלול להפוך לנשק קטלני. זה לקום בלילה מפלאשבקים. מישהי שניסיתי להחיות ולא הצלחתי, פתאום אני רואה אותה מסתובבת לי בבית. המון תחושות אשמה שלא הצלחתי להציל אנשים", הוא משתף בכנות.
איך כל מה שעברת קשור לציורים שלך?
"הייתה תקופה ארוכה שפשוט לא יכולתי לדבר. אם היית מדבר איתי ברחוב, הייתי סגור על זה שבאת לחסל אותי מטעם החמאס, ואז הייתי מתנפל עלייך באלימות. מצאתי את עצמי בבית חולים פסיכיאטרי ויכולתי לדבר עם אנשים רק דרך הציור. אפילו לכתוב לא זכרתי איך. הייתי בעולם אחר לגמרי. אנשים בעצם הבינו מה שאני רוצה דרך הציור", מסביר צברי.
"לפני שש שנים בתל השומר, ד"ר חמצני והאחיות דרבנו אותי לצייר ומאז אני שם את עצמי בציור. כשרואים את הציורים שלי יודעים 'זה הלום קרב'. אני לא מת על הציורים שלי - הם כמו פרונקל ליד העין שאני תמיד מרגיש צורך להוריד. ככה הציורים בשבילי - אני מנסה בעזרתם להוריד את מה שמעיק עליי". עם זאת ולמרות הכל, שאול הקים משפחה והביא לעולם שלושה בנים "הם גיבורי העל שלי, בזכותם אני עוד על הרגליים". רעייתו של צברי אינה בתמונה, "היא חזרה בתשובה והצטרפה לכת של הרב ברלנד בירושלים".
8 צפייה בגלריה
"יכולתי לדבר עם אנשים רק דרך הציור. אפילו לכתוב לא זכרתי איך. הייתי בעולם אחר לגמרי". שאול ניי צברי
(צילום: איתן אלחדז ברק)
איך אתה מצליח להחזיק משפחה ככה?
"הילדים שלי הם חלק ממני. אם אתה אוהב את עצמך אז תאהב את הילדים שלך כי הם חלק ממך, וכל אחד אצלי דוגמן. משרד הביטחון עוזר לי מאוד בעניין. עובדת השיקום שלי מקפידה לבקר אותי, היא אפילו הולכת במקומי לימי הורים בבית הספר".
"רק אנשים כמונו יכולים לראות פינות בתוך עיגול"
יוזם התערוכה הוא אלדד שושתרי, מתמודד עם שיתוק מוחין שהקים את המיזם 'פינות עיגול'. "רק אנשים כמונו יכולים לראות פינות בתוך עיגול", מחייך שושתרי. "מטרת המיזם היא לטפח רשת חברתית של אמנים בעלי צרכים מיוחדים. להביא את נקודת המבט של אמנים עם צרכים מיוחדים כחלק בלתי נפרד מהיופי והעושר של החברה הישראלית", מסביר שושתרי.
"רק אדם כזה יכול באמת להבין אותנו", אומר צברי. "הוא מדבר אלינו בגובה העיניים, לא מתייאש ואם אנחנו מבריזים לו אז הוא בסדר עם זה, כי גם הוא כזה".
"היום אוצרי אמנות אוהבים את טביעת האצבע האמנותית שלי מבלי להתחשב ברקע שלי. אני לא נושא את הנכות על גבי והיא חלק מההיסטוריה שלי, כמו ההורים הפולנים שלי. בסופו של דבר זה סוג של בחירה ואני בחרתי לחיות".
"האינטליגנציה שלי מובלת על ידי הדמיון"
בקצה אולם הכניסה ניבטים אלי ציורים גדולים שמושכים את העין, ועליהם פסיפס של גזירי עיתונים וכרטיס גירוד. אלו שייכים לאמן איל בן צבי (56), אב לארבעה מפרדס חנה, שנפצע קשה במהלך סיור במלחמת לבנון הראשונה. "עליתי על מטען צד וכתוצאה מכך התעוורתי", הוא מסביר.
בן צבי שירת כחובש בצנחנים. באירוע בו נפצע הוא ליווה את המג"ד שלו: "זה היה בסוף דצמבר 1983, פתחנו ציר וכתוצאה מהמטען חטפתי פגיעה קשה בראש והוטסתי לרמב"ם".
"אחרי שנה וחצי של שיקום בבית לוינשטיין יצאתי לעולם כנכה. מאז שיקמתי את עצמי באמצעות אמנות שלמדתי בעין הוד. בבית הלוחם התחלתי לעסוק בספורט. שיפרתי את היכולת האירובית שלי, וכרגע עם פגיעת הראש שלי והעיוורון אני אלוף ישראל בטריאתלון לאנשים בריאים בגיל שלי. זו דוגמה לכך שבאמת אפשר הכול. רק צריך לחלום".
שתף בכמה מילים על האמנות שלך.
"אני משתמש באמנות כראי לחברה, ולכן תראה בציורים שלי דמויות כמו הרב עובדיה יוסף, ביבי או אנשי משטרה. בגלל שאני עיוור ואני לא יכול להחזיק מכחול, אני אז משתמש בכרטיסי גירוד של מפעל הפיס. גוזר אותם, שם אותם בדלי, ומה שיוצא באקראי אני שם אותו על בד הציור. בסופו של דבר האינטליגנציה שלי מובלת על ידי הדמיון כי ברגע שאני לא רואה ולא זוכר, אז אני יכול לבטא את עצמי איך שאני מרגיש", מסביר בן צבי.
"בשבילי זה חופש לא לראות ולא לזכור. כל פעם אני בוחר גיבור תרבות אחר כמו דיוויד בואי, בוב מרלי או שלמה ארצי, ואני מציג אותו באור מגוחך כי אנחנו בסך הכל כרטיסי גירוד, וכל אחד מתמודד עם מה שיצא לו".
8 צפייה בגלריה
"אנחנו בסך הכל כרטיסי גירוד, וכל אחד מתמודד עם מה שיצא לו". איל בן צבי
(צילום: איתן אלחדז ברק)
נראה שבן צבי למד להשתמש באופן הטוב ביותר בכרטיסי המזל שיצאו לו: "בסך הכל אני מאוד מאושר בחיי. אני אבא לארבעה, מתנדב בקבוצות ריצה של נכים". בן צבי כבר הציג תערוכות יחיד במקומות שונים כמו בית ציוני אמריקה "היום אוצרי אמנות אוהבים את טביעת האצבע האמנותית שלי מבלי להתחשב ברקע שלי. אני לא נושא את הנכות על גבי והיא חלק מההיסטוריה שלי, כמו ההורים הפולנים שלי. בסופו של דבר זה סוג של בחירה ואני בחרתי לחיות".
"אני פשוט מניח את היד על הדף ונותן לה לטייל"
דמות נוספת שהציורים המדהימים שלה תופסים את העין, היא האדריכל יוסי עוזיאל (76), אדם שנחבא אל הכלים והחשיפה לא באה לו בקלות. "הציורים שלי מושפעים מהעיסוק שלי באדריכלות ותכנון ערים" הוא אומר, וזה בהחלט ניכר בציוריו שמשלבים צבעוניות עזה לצד טקסטורות גאומטריות מעניינות. "כשאני בא לצייר אין לי מראש תוכנית, אני פשוט מניח את היד על הדף ונותן לה לטייל".
בגיל שש עוזיאל היה מעורב בתאונת דרכים קשה בתורכיה: "נפצעתי קשה בראש כשמשאית עלתה עליי בעת שהלכתי לבדי במדרכה", הוא משתף. "זו הייתה תקופה שבה לא היה טיפול נאות ואני נושא את מוראות אותה תאונה כל חיי. עברתי תקופת שיקום ארוכה והרופאים אמרו למשפחה שאני לא אצא מזה, אבל שרדתי והתגברתי. זה הפך אותי לאדם מופנם וקצת התרחקתי מהחברה, אבל בסוף מסתדרים איכשהו".
בגיל 25 עלה עוזיאל ארצה אחרי לימודי אדריכלות באיסטנבול. "התחתנתי, הקמתי משפחה ויש לי שלושה ילדים". הוא מתגורר בהרצליה, בשנות השבעים תכנן את העיר קצרין ועד לפני שנים אחדות עוד עסק באדריכלות, זאת לצד התמודדות נפשית עם הצלקות שהותירה בו התאונה. "לוקח לי המון זמן עד שאני מגיע לתוצאות בציור שלי", הוא מסכם, "לפעמים אני מסתגר חודשים בבית ועובד על הציורים שלי".
שר התרבות חילי טרופר שהגיע לביקור בתערוכה, נאם בה: "חברה מתוקנת היא חברה שבה לכל אדם יש את האפשרות להצליח ולהגשים את כישרונו ורצונו. כל אחד מאיתנו יכול לעשות צעד כדי להפוך את החברה לטובה יותר. האמנות היא דרך מצוינת להוביל דיאלוג שכזה. הפרויקט של אלדד מגשים בעיניי את החזון של קידום שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות, ואני רואה בעולם של התרבות והאמנות חלוץ ברעיון של שוויון הזדמנויות לכלל החברה הישראלית".
- התערוכה "צבע לעולם" מוצגת ב"מרכז הבמה", רחוב הכרמל 20, גני תקווה. הכניסה חופשית בהתאם לשעות פעילות המרכז. ניתן לתאם שעות ביקור בטלפון: 03-7375778.
