להיות שליחה לניחום אבלים, לחיבוק לב ותקווה לנחמה, זה משהו שלא שיערתי שאעשה אי פעם. אבל המציאות שלנו כבר יותר מ-300 ימים היא מעבר לכל דמיון, ומאז האסון שהתרחש במוצאי השבת במג'דל שמס - המחשבה על הילדים למרגלות ההר, משחקים באושר במגרש הכדורגל וכדור אש נוחת עליהם מן השמיים, מביא איתו מוות וחורבן - לפתה את הלב.
5 צפייה בגלריה
כסאות ריקים עם כדורגל, דגלים שחורים ותמונות 12 הילדים שנרצחו בכיכר במג'דל שמס
(יטבת פייראייזן-וייל)
ההודעה דילגה הרחק מהשכונה אל רחבי ירושלים (ויש אומרים גם אל מזכרת בתיה), ושוב ושוב נשמעו דפיקות בדלת, הפעם עם חבילות של כל טוב. מכתבים מעומק לב, בעברית, ערבית ואנגלית. מאפים, ציורים, מתנות. דתיים וחילונים, ימין ושמאל, את מי בכלל זה מעניין? מעמיסים עוד ועוד משלוחים של טוב
המציאות שלנו על מהירות 1.5 ולא מרפה - עוד זה מדבר וזה בא. באה מהומת שדה תימן והוסיפה עוד לתחושת האין מנהיגות / אין אונים / אין שפיות / אין מה לעשות. אבל אי אפשר שאסון כזה יחלוף עם הפיד כלא היה.
אז בנוהל הרגיל - שאלנו, אפרת, לאה ואני, אם יש מי שרוצים להיות שותפים? שלחנו הודעת וואטסאפ קטנה לשכונה הירושלמית, אם יש מי שגם מרגישים כך, וירצו אולי לשלוח מכתב, ציור, דבר מתיקה או משחק - אל הנשים והאנשים של מג'דל שמס?! אנחנו נדאג להעביר מה שיבוא, ואם לא יבוא – נארגן בעצמנו.
והנה, ארץ זו מרה ואנשיה - זהב.
ההודעה דילגה הרחק מהשכונה אל רחבי ירושלים (ויש אומרים גם אל מזכרת בתיה), ושוב ושוב נשמעו דפיקות בדלת, הפעם עם חבילות של כל טוב. מכתבים מעומק לב, בעברית, ערבית ואנגלית. מאפים, ציורים, מתנות. דתיים וחילונים, ימין ושמאל, את מי בכלל זה מעניין? מעמיסים עוד ועוד משלוחים של טוב. וראו זה פלא - בטלוויזיה מספרים לנו שכאן היא ממלכת האופל ויושביה אוכלים זה את זה – אבל באחד על אחד – אנשים זהב טהור.
אנו מעמיסות את האוטו, ועד הרגע האחרון עדיין מתלבטות אם זה בכלל הגיוני לנסוע היישר אל תוך שמי הכטב"מים והתרעות "צבע אדום". אין זמן התראה, אין מיגונית. החיסול לעת-ערב של רמטכ"ל חיזבאללה מחזק את האינסטינקט שלא לצאת, ואז, עם שחר, הידיעה בדבר חיסול בכיר החמאס הנייה מעלה הרגשה שהנה פורצת מלחמת עולם. וגם קול ההיגיון מציק: "השתגעת?! את אמא לילדים, יש לך אחריות!", כפי שאמרה חברה חכמה. ונראה לי שדווקא זה מה ששכנע אותי סופית לנסוע. גם שם יש אימהות לילדים, שהיו ואינם.
מגרש הכדורגל הכתוש מצמרר. האופניים המפוחמים מושלכים בכניסה למיגונית, שמרחק של מטרים ספורים בלבד מנע ממנה להציל. מסביב זרי פרחים. תמונות הילדים קורעות את הלב. חסן מספר באהבה ובקול שבור על כל אחד מהילדים, מתוך היכרות ארוכה. זו קהילה קטנה, כולם בני משפחה של כולם, וכולם מכירים את כולם. העיניים אדומות מבכי
5 צפייה בגלריה
ציורים ומתנות ומאפים: "שאלוהים יברך אתכם, האחים והאחיות שלנו בבמג'דל שמס"
(יטבת פייראייזן-וייל)
עיירה בענן של אבל
הדרך עוברת כמעט בלי נשימה. הצפון פחות מהדהד זיכרונות מטיולים קודמים. כאן נרצח זוג הורים. כאן נפגע אמש אדם אחד. ובינתיים, שקט דממה.
ענן האבל הסמיך מורגש כבר בכניסה לכפרים הדרוזים בצפון רמת הגולן. החנויות סגורות, מעטים מסתובבים ברחובות, דגלים שחורים מתנופפים ברוח. בכל עבר תמונות הילדים. אנו פוגשות את חסן שאקיר, תושב המקום ופעיל חברתי שבן משפחתו נפצע מרסיסי הרקטה, והוא מלווה אותנו לאורך היום.
מגרש הכדורגל הכתוש מצמרר. האופניים המפוחמים מושלכים בכניסה למיגונית, שמרחק של מטרים ספורים בלבד מנע ממנה להציל. מסביב זרי פרחים. תמונות הילדים קורעות את הלב. חסן מספר באהבה ובקול שבור על כל אחד מהילדים, מתוך היכרות ארוכה. זו קהילה קטנה, כולם בני משפחה של כולם, וכולם מכירים את כולם. העיניים אדומות מבכי.
בין האבלים והמנחמים אנחנו מספרות שוב ושוב על ברכת ירושלים שהבאנו עמנו. על הלב השבור -הפועם איתם. ושוב ושוב קורה ההיפוך - הם לא מפסיקים להודות, ולא מפסיקים לבקש שנשלח חזרה אל כולם את הערכתם. קיבלנו הרגשה שבאמת חשוב להם שבאנו.
5 צפייה בגלריה
מגרש הכדורגל הפך במהלך שבוע האבל לאנדרטה עמוסת פרחים, נרות, כדורי רגל, גביעים, תמונות הילדים וסרטים שחורים. הכותבת יטבת (מימין) ואפרת זוכר מירושלים עם חסן שאקיר, שגם בן משפחתו נפצע במתקפה
(יטבת פייראייזן-וייל)
אדהם, פרמדיק במקצועו, היה מהראשונים להגיע לזירה. הוא זיהה מיד את בתו ויניס ואת חברתה הטובה, שהיו ללא רוח חיים. בלב האש והאימה הוא הבין שאין לו איך לעזור להן, נישק את גופת בתו ועבר לטפל ולהציל את הילדים האחרים. בעיניים בוערות מדמעות הוא חוזר ואומר - זה הדבר הנכון לעשות
בהמשך אנחנו פוגשות את אימאן, דודה של אחת ההרוגות, חברה קרובה של האימהות השכולות, ואיתה ארבע הבנות המקסימות שלה. אחת מהן איבדה שני חברים קרובים. כשהגברים הולכים אנחנו מתיישבות לשיחת נפש מלב אל לב על געגועים ואימהות, על חלומות וכאבי הארץ. אנחנו בעיקר שואלות ומקשיבות. השיחה איתן מלמדת כל כך הרבה. הפקדנו בידיהן הטובות והנרגשות את המשלוח מאנשי ירושלים, שאותו יעבירו אל המשפחות בכפר ואל משפחות הפצועים הרבים שעדיין מאושפזים.
בסוכת האבלים של משפחת אלספדי, משפחתה של הנרצחת ויניס בת ה-12, אנחנו פוגשות את אביה, אדהם, פרמדיק במקצועו, שהיה מהראשונים להגיע לזירה. הוא מספר על הפיצוץ האדיר, על פטריית העשן שראה בחלון, ואיך עזב הכול ורץ אל המגרש. הוא זיהה מיד את ויניס ואת חברתה הטובה ללא רוח חיים. בלב האש והאימה הוא הבין שאין לו איך לעזור להן, נישק את גופת בתו ועבר לטפל ולהציל את הילדים האחרים. בעיניים בוערות מדמעות הוא חוזר ואומר - זה הדבר הנכון לעשות. זו מדינת האנשים.
עם סעיד אנחנו מדברות על הקשר בין העמים. על משה ויתרו, הלוא הוא נבי שועייב, ועל עצת המנהיגות שנתן לנו כשהיינו אבודים במדבר, ועד כמה אנחנו זקוקים כעת לעצה טוב כזו.
נכון, יש כאן זהויות לאומיות מורכבות. יש להם אחים וקרובים בלבנון ובסוריה - שגם הם מתקשרים לתמוך – וברקע מרחפת בחירת האזרחות, בין סוריה לבין ישראל, אבל אלה הם תושבי הארץ הזו. אנחנו מרפרפות על כך בעדינות, אבל עכשיו זה זמן האנשים, והאחריות שלנו היא לא להותיר אותם שקופים.
שוב ושוב הוליכונו רגלינו אל מגרש הכדורגל
בכל המפגשים הרבים הרגשנו זכות גדולה להיות שליחות של אור אל מגדל השמש. להביא מעט מקולות האנשים - שחולקים איתם את הכאב, ומייחלים לנחמה ושלווה. קלישאת "באנו לחזק ויצאנו מחוזקות" הסתחררה באוויר הסמיך. רגלינו הוליכו אותנו שוב ושוב אל מגרש הכדורגל. המבט נודד מפניהם המחויכים של הילדים המתים אל פסגת החרמון, ומשם אל גן המשחקים לפעוטות הממוקם ממש ליד המכתש במגרש, ואל המיגונית – שהוצבה שם רק יומיים קודם, ובדרכם אליה נטבחו 12 ילדים, ורק ילד אחד הספיק למצוא בה מקלט ולהינצל.
לקראת פרידה העיניים שוב אדומות והלב מרוסק. ובכל זאת המילים חותרות לשלום. "כולנו רוצים שקט", אומר חסן. "בסוף, תגובות תמיד מביאות עוד תגובות לא טובות. ילד ממג'דל שמס לא שונה מהילד מתל אביב, מהילד בבארי או מהילד בעזה, ילד זה ילד שבא לשחק. ולחיות".
