המרחק בין קיבוץ גשר להתנחלות עפרה נראה בימים אלה בלתי ניתן לגישור. אבל הפינה החמה לזכרו של סגן פנחס (פיני) כהן ז"ל היא כמו יקום מקביל שבו הכל אפשרי. וכשיושבים בבקתת העץ, שנראית כמו שילוב של צימר מפנק, סלון ביתי ומועדון פלוגתי, ולוחמי הנח"ל מעבירים ביניהם את צלחת עוגיות המעמול שאפתה האם השכולה, מבינים שעמק הירדן וחבל בנימין אינם רחוקים כל כך.
זה לא קשור לדעות פוליטיות. אפשר להתנגד לכיבוש או לחבק את ההתיישבות, להיאבק בהפיכה המשטרית או לתמוך ברפורמה המשפטית, כל אחד מנקודת מבטו. אבל קשה להתעלם מהחיבור המיוחד שנוצר בין רבקה כהן מעפרה, שאיבדה שני בנים ובעל, לבין מפקד הפלוגה הקיבוצניק וחייליו, שבאו מתל-אביב ומאבן יהודה ומפתח-תקווה ומקריית-שמונה. בית פיני, כך נקרא המקום, מספק מרק חם וטוסטים מהבילים ותחושה ביתית חמימה לחיילים המוצבים בגזרה, אבל לנו, האורחים לרגע, הוא בעיקר העניק תקווה. ותקווה, כידוע, היא מצרך נדיר בימים אלה.
כך היה גם בפינה החמה על שם לוחם דובדבן רונן לוברסקי ז"ל ביישוב פסגות, הצופה אל מחנה הפליטים אל-אמערי ברמאללה שבו נפל, ובזו שהוקמה בהתנחלות שבי שומרון לזכר סמ"ר שטו טספו, סמ"ר בר יעקוביאן וסמ"ר שילה סימן טוב ז"ל, לוחמי סיירת גולני שנהרגו מפגיעת משאית בשיירת רכבי האמר בכביש .6 שלוש הנקודות הללו הן חלק ממיזם הפינות החמות, המוכר היטב לכל חייל וחיילת שמשרתים באיו"ש. לקראת יום הזיכרון ביקרנו בשלושתן, ובכל אחת מהן הפגשנו בין ההורים השכולים ללוחמים בתעסוקה מבצעית. אבל הכתבה הזאת אינה על שכול וגם לא על צבא. זו כתבה על תקווה.
עפרה // בית פיני
הפינה החמה ע"ש סגן פנחס (פיני) כהן ז"ל, קצין סיירת גבעתי שנהרג מירי כוחותינו בפעילות מבצעית ברצועת עזה, 6 במארס .2002 גדל בעפרה והתגורר בירושלים.
משתתפים: רבקה כהן, אמו של פיני | רס"ן תום כרמי מקיבוץ גשר, מפקד פלוגת חשיפהתקיפה (פחת"ק) בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל | הבטמו לאקו מפתח-תקווה, עמרי בקל מאבן יהודה, שחר ביטון מקריית-שמונה ויהונתן עציוני מתל-אביב, לוחמים בפלוגה.
לפני כמה שנים החליטה רבקה כהן, יחד עם חברותיה, לשפץ את הפינה החמה שהוקמה לזכר בנה, סגן פיני כהן ז"ל. "גייסנו 100 אלף שקל בהדסטראט, אבל זה לא הספיק. ואז חבר ילדות של פיני אמר לי: 'מה את חולמת לעשות פה?' אמרתי, 'להוציא את השירותים, לבנות מחסן, לעשות פינה עם ספסלים, להכניס מטבח, להתקין ריצוף'. אמר, 'הכל יהיה לך', ותרם 100אלף שקל. שאלתי אותו מאיפה הנדיבות הזאת. מה הוא ענה לי? 'רוב היסודי הייתי ילד דחוי, לא היו לי חברים, והיחיד שהזמין אותי לימי ההולדת, שהזמין אותי לשחק, שבחר אותי לקבוצה שלו בכדורגל, היה פיני. הוא היה הפינה החמה שלי בלב, ועכשיו אני יכול להוציא לפועל את מה שהוא נתן לי'".
לוחמי הנח"ל שותים את דבריה של רבקה בצמא. לפני שבועיים הגיעו לגזרה, ואף שרבקה פוקדת את הפינה החמה כמעט מדי יום, זוהי שיחתם הראשונה. "ראיתי אותך כאן", מספר עמרי, "אבל לא ידעתי שאת אמא של פיני".
רבקה: "לא תמיד אני מציגה את עצמי. לפעמים החיילים עסוקים או עייפים. מה, אני אתחיל לדבר איתם? לא רוצה להפריע".
עמרי: "ממש לא! אם הייתי יודע שזו את, הייתי שמח לדבר איתך".
יהונתן: "כשראינו בפעם הראשונה את הבית של פיני אמרנו 'בואנה, זה כמו צימר. אפשר לישון פה'. וכל הקטע של הטוסטים גבינה צהובה וסירי המרק והממתקים והאוכל, זה מטורף. אם לא היה את המקום הזה, המשימה הייתה מתבצעת בצורה פחות כיפית".
המ"פ מחזק את דבריו: "זה עוזר לנו להגן על היישוב ברמה המבצעית". אגב, דודתו של תום, הקיבוצניק מגשר, מתגוררת בעפרה. והנה לכם עוד חיבור טבעי בין שני קצוות של החברה הישראלית.
מפעל ההנצחה של פיני כהן כולל גם את מכינת "אחד משלנו" בבית ינאי. "מגיעים אליה בחורים ובחורות שנשרו ושאין להם בית מוצק, חלקם עם רקע של סמים או אלימות במשפחה", מספרת רבקה, "אחרי שנה מאוד-מאוד משמעותית, 99אחוז מהם מתגייסים לצה"ל".
ורדה רוזן, אחת המתנדבות בבית פיני, קוראת לזה "הנצחה חיה", להבדיל מאנדרטת אבן דוממת. "זה מבטא את הרוח של פנחס: הנתינה וטוב הלב והאהבה. את התכונות האלה הוא קיבל מהוריו".
והנתינה הזאת, אומרת אמו, באה לביטוי אפילו בדברים הקטנים. "הייתי קונה לו סטוקים של תחתונים וגרביים חדשים, וכשהיה חוזר הביתה עם כביסה, אין תחתונים ואין גרביים. אני שואלת, 'איפה זה?' ופנחס: 'אה, לא יודע'. אחרי שנפל, החברים סיפרו לי שהארון שלו היה פתוח והוא היה אומר: 'מי שחסר לו תחתון או גרביים, שייקח'. אז תחתונים וגרביים לא נשארו לי ממנו", היא צוחקת.
והצחוק הזה אינו מובן מאליו לנוכח האסונות שפקדו אותה. בן 24היה פנחס כשנהרג מירי טנק של צה"ל במהלך מבצע של פלס"ר גבעתי (פלוגת הסיור החטיבתית) באזור חאן-יונס. אחיו הצעיר, דוד, גם הוא לוחם ביחידה, ישב באותו לילה בחפ"ק של מפקד פלוגת הסיור, עופר וינטר, כיום תת-אלוף. רבקה, מורה ומחנכת, הייתה בכיתה כשהגיעו המבשרים. "קראו לי למנהלת וכשראיתי את העובד הסוציאלי של היישוב עם פנים נפולות, הבנתי מיד. ואז שאלתי מי מהם. אמרו לי, פנחס".
שנתיים אחרי נפילתו חלה אביו איציק בסרטן. "בשנים הראשונות זה היה על אש קטנה, אבל בהמשך המצב החמיר והסרטן שלח גרורות". ב-18 באוגוסט 2009הלך לעולמו.
האח דוד, ממקימי כפר רתמים בנגב, ניהל את מכינת עצם ביישוב יתד, שהוא ואחיו פנחס למדו בה עוד כשישבה בעצמונה שבגוש קטיף. יום אחרי נפילתו של פיני חדר מחבל למכינה ורצח חמישה מתלמידיה. מאז, בכל שנה, בחנוכה, מתקיים מרוץ לפיד לזכר נרצחי הפיגוע ובוגרי המכינה שנפלו.
זה קרה ב-14 בדצמבר .2014"הגעתי לאירוע במכינה והוא ניהל אותו בצורה יוצאת מהכלל", מספרת רבקה. "נפרדתי ממנו, נכנסתי לאוטו, ופתאום דוד רץ אחריי וצועק: 'אמא, שכחתי לתת לכם חולצות של המרוץ'. ושוב פרידה ונשיקות. הגעתי הביתה ואני רואה את בתי הגדולה ואת בעלה, בעצמו אח שכול. הם אמרו לי 'דוד' ואיך ששמעתי דוד, צרחתי את הצרחה של החיים שלי. והם אומרים לי, 'אמא, הוא רק פצוע'. לא האמנתי. נסענו לסורוקה. התברר שבדרך הביתה, חושך מצרים, עמד גמל על הכביש והוא נכנס בו. אחרי יומיים הוכרז מוות קליני ודיברו איתנו על תרומת איברים. הסכמנו. את הלב שלו קיבלה ילדה בדואית. אחר כך נפגשנו איתה".
איך ממשיכים הלאה?
רבקה: "זה עניין של החלטה. או שמתים, או שחיים. אי-אפשר להיות חי-מת. לא אגיד שלא היו לי תקופות קשות ונפילות, אבל ברוך השם יש לי קהילה מקסימה שתומכת ומשפחה אוהבת".
שחר: "את מזכירה לי את סבתא שלי. גם היא אם שכולה. דודה שלי, מרים ביטון ז"ל, נרצחה בפיגוע בקריית היובל בירושלים ב-.1991 כואב לי לשמוע אותך. מצד שני, מחזק אותי לראות איך את מתמודדת".
עמרי: "כשסיפרת איך בישרו לך שפיני נהרג חשבתי על אמא שלי בסיטואציה כזו, והיה לי קצת קשה".
יושבים פה קיבוצניק ותל-אביבי ותושב קריית-שמונה, מזרחים ואשכנזים ובן ליוצאי אתיופיה. מה את אומרת להם כשאת רואה בחוץ את כל הפילוג והשנאה?
"עד גיל מסוים הילדים שלי לא ידעו מה זה אשכנזי או ספרדי. אני תוניסאית. אחיותיי נישאו אחת עם אשכנזי, אחת עם מרוקאי, אני עם אפגני. עם פנחס בצוות היו קיבוצניקים, תל-אביבים ומתנחלים, חילונים ודתיים. עד היום הם מגיעים לאזכרות. אמרתי להם, 'אני מאוד מעריכה את זה שאתם ממשיכים להגיע גם אחרי 21 שנה'. אז הם אמרו לי: 'מה זאת אומרת? פיני זה אנחנו. הוא אחד משלנו'".
פסגות // בית רונן
הפינה החמה ע"ש סמל רונן לוברסקי ז"ל מרחובות, לוחם דובדבן שנפצע אנושות מפגיעת לוח אבן שהשליך מחבל מגג בניין ברמאללה ונפטר מפצעיו יומיים אחר כך, ב26- במאי .2018
משתתפים: ולדימיר ואלנה לוברסקי, הוריו של רונן | סרן מתניה אלינר ממרכז שפירא, מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 12 של גולני | עמית אטדגי מהיישוב ניצן, לב צופניק מנתניה, אריאל אלון מנתניה ועמית בהרב מההתנחלות איתמר, לוחמים בפלוגה.
את המפגש עם לוחמי גולני פתח אביו של סמל רונן לוברסקי ז"ל בשאלה: "כשאתם באים לפינה חמה ומגלים שהיא מוקדשת למישהו, מה זה עושה לכם? אתם מתחברים לסיפור?".
מתניה, המ"פ: "הסיפור של רונן מאוד נוכח ומשמעותי עבורנו, מעבר לכיף ולפינוק של פינה חמה. כשאני מתדרך לוחמים לפני יציאה למעצר, אני אומר להם: 'חבר'ה, לחפות לגגות. הוא נהרג מלוח שיש שזרקו עליו מהגג. וזה קרה פה, באל-אמערי'. מאוד קל להם להתחבר לזה: רונן לוברסקי מהבית בפסגות, שאנחנו יושבים בו ושותים קפה בלילות, נהרג ממש כאן. מעבר לכך, רונן נהרג כדי להגן על התושבים, ואנחנו הממשיכים שלו".
לב: "כשנכנסים לפה בפעם הראשונה שואלים מי זה רונן. גם קוראים באינטרנט וגם שואלים את חיה".
חיה בן-שימול היא מתנדבת בפינה החמה. "לפני שנה פתחתי חשבון אינסטגרם כדי שזה יהיה נגיש יותר, ואני אומרת לחיילים: 'תיכנסו, תיכנסו לאינסטגרם'".
אריאל: "זו פעם ראשונה שאני נחשף לדבר הזה שנקרא פינה חמה. בהתחלה אתה לא מבין מאיפה מגיע כל הטוב הזה. ואז אתה רואה את התמונה ושואל על החייל שעל שמו נקרא המקום, וככה אתה מכיר את הסיפור. לא הכרתי לפני זה את הסיפור של רונן. זה נותן לך משמעות בתור לוחם".
ואיך זה לפגוש את ההורים של מי שהכרתם עד עכשיו מהתמונה על הקיר ומהתדריכים של המ"פ?
איתן: "מחמם את הלב לדעת שלמרות האובדן, הם בחרו לקום ולעשות משהו טוב. אני מכיר הרבה משפחות של נפגעי טרור, וכולן בחרו להמשיך קדימה. רועי פוגל (שהוריו ושלושה מאחיו נרצחו בפיגוע באיתמר ב-– 2011 י.ק) חבר מאוד טוב שלי. הוא בדיוק התגייס עכשיו. ואיתי זר (אחיו של גלעד ז"ל, שעל שמו חוות גלעד) הוא שכן שלי מלמטה".
חיה: "לצערי, גם אצלנו יש כמה משפחות שכולות. אסתי יניב, אמם של הלל ויגל הי"ד שנרצחו בחווארה, היא ממשפחת נאומבורג מפסגות. וגם הייתה לנו פה משפחת דיקשטיין, יוסי וחנה שנרצחו עם בנם שובאל והותירו שמונה יתומים".
איתן: "אחד מהם גר באיתמר".
חיה: "ידידיה".
דוד כהן, ממקימי הפינה החמה: "גם אחות של רותי פוגל גרה כאן בפסגות".
הוריו הגרושים של רונן, שמתגוררים שניהם ברחובות, לא מגיעים לכאן לעיתים תכופות, בעיקר בגלל המרחק. "אבל מדווחים לנו על מה שקורה כאן ושולחים לנו תמונות, וזה מאוד מרגש ומחמם את הלב לראות שהמקום חי ושמח", אומרת אלנה. "רונן היה גאה במה שקורה פה. אני בטוחה שכמו שהוא מחייך פה מהתמונה שעל הקיר, הוא היה מאוד מרוצה מהפעילות הזו".
ולדימיר: "זו לא הנצחה; זה להפיץ אור ולעשות טוב לאנשים, במקרה הזה – לחיילים. זה נכון גם לגבי עמותת 'לאורו', שהקים איציק שטאובר ועוסקת בהקניית ערכים לילדים באמצעות ספורט, חינוך ופעילות בקהילה. המוטו של העמותה הוא משפט שרונן כתב ביומן שלו: 'כמה נתת מעצמך השבוע?'".
גם אחרי שפקד אתכם אסון כל כך גדול, אתם מנסים לראות את הטוב בעולם.
ולדימיר: "במיוחד אחרי. כשרונן נפל, אחיו הגדול אריק אמר: 'מעכשיו החיים שלנו לא יהיו אותם חיים. יש שתי אפשרויות: או להתפוצץ במשהו טוב ולחיות חיים מלאים, או לקבור את עצמנו. בחרנו בחיים".
מה רונן רצה לעשות בחיים?
אלנה: "בפעם האחרונה שהוא היה בבית, בחג השבועות, שאלתי אותו מה התוכניות שלו להמשך. רונן אמר שהוא רוצה להגיע לסוף השירות ואחרי זה כנראה יישאר קצת לקבע. ואז הוא אמר את המשפט הזה: 'אם אני אשאר בחיים'".
רונן לוברסקי היה הלוחם הראשון בדובדבן, ובינתיים גם היחיד, שנהרג עקב פעילות אויב ולא מירי כוחותינו, תאונה מבצעית או תאונת אימונים. "אחרי שקיבל את הבלוק על הראש הוא איבד הכרה במקום. הביאו אותו להדסה עין כרם ושם היה במשך 48 שעות במצב של קומה", מספרת אמו. "היו לנו 48 שעות כדי להתפלל עליו, להיות סביבו, ובסוף גם להיפרד ממנו. לאמא במיוחד זה חשוב. המשפט האחרון, הליטוף האחרון, הנשיקה האחרונה".
הייתה איזו תקווה?
אלנה: "אני אחות במקצועי, והבנתי שזה עניין של שעות או ימים. אבל כשראינו אותו בטיפול נמרץ, זה נראה כאילו הוא ישן. אפילו שריטה לא הייתה לו על הפנים. רק צינור הנשמה. וכשרואים בן אדם שכביכול רק הלך לישון, אז יש תקווה גדולה שאולי יקרה נס. עם ישראל תמיד חי בתקווה".
ולדימיר: "כבר היו מקרים של חיילים שנפצעו בצורה אנושה ויצאו מזה. האמנתי שאם צריך לקרות נס, אז הוא יקרה. לצערי, הוא לא קרה".
בשבת בבוקר נפטר רונן מפצעיו. "בשבעה הגיעה אישה שאנחנו לא מכירים והתחילה לעזור ולסדר", מספר אביו. "זו הייתה אביבית שאער, שאיבדה את בעלה וחמשת ילדיה בשריפה ברחובות שש שנים קודם לכן".
אלנה: "אחרי שקמנו מהשבעה חזרתי לעבודה, בדיוק התחלתי לעבוד אז כאחות בקהילה, ופגשתי אותה במקרה במרפאה. דיברתי איתה וזה נתן לי הרבה כוח".
ולדימיר: "אתה מקבל פרופורציות".
ועדיין, האובדן הנורא שלה אינו מפחיתמהאובדן שלכם.
"נכון", אומרת אלנה, "אבל כשאתה רואה מישהו ששרד, ובמצב עוד יותר גרוע, אתה אומר: טוב, כנראה שגם אנחנו נשרוד. ושרדנו".
שבי שומרון // הפינה החמה
הפינה החמה לזכר סמ"ר שטו טספו ז"ל מפתח-תקווה, סמ"ר בר יעקוביאן ז"ל מנתיב השיירה וסמ"ר שילה סימן טוב ז"ל מההתנחלות צופים, לוחמי סיירת גולני שנהרגו בתאונה מבצעית בכביש ,6 פברואר .2018
משתתפים: אביבה ועוזי סימן טוב, הוריו של שילה | סגן מתן מאבן יהודה, מפקד צוות הצלפים בפלגה א' של סיירת גולני | אריאל בורג מההתנחלות רבבה ואורי סננס מקריית-שמונה, לוחמים בצוות.
זה קרה בטירונות היחידה בשטח 100 הידוע לשמצה. שילה סימן טוב שמר בכניסה ולראשו כובע שעליו רקום השם "סיסו", הכינוי שדבק בו מהישיבה התיכונית. שמעון סיסו, אז מפקד סיירת גולני וכיום מח"ט שומרון, הגיע עם הג'יפ, וכשהבחין בכובעו של הטירון זרק לעברו: "סיסו יש רק אחד בסיירת – וזה אני".
אחרי נפילת שילה בא מפקד הסיירת לניחום אבלים אצל משפחתו. "אמרתי לו, 'הנה, נשארת הסיסו היחיד'", מספרת האם השכולה, אביבה.
אנשים מצחיקים, הוריו של שילה ז"ל. מתברר שאפשר לשמור על חוש הומור גם אחרי שספגת כל כך הרבה מכות. בת עשר הייתה אביבה כשאמה, שולה אבודרהם, ואחותה הפעוטה, זהבית, נרצחו בפיגוע בפתח-תקווה. "נכנסתי למעגל השכול 30 שנה לפני שילה, רק שאז עמדנו במקום של נפגעי פעולות האיבה, ועכשיו אנחנו בחלקה הצבאית".
נפילת הבן לא חתמה את מסכת הייסורים. "שמונה חודשים אחרי האסון הבת שלנו עדי התחילה לסבול מחולשה ומחום", מספר עוזי. "היא הייתה בת 12 וחצי. עשו לה בדיקות דם ואחרי כמה שעות מתקשרים אלינו ממכבי ואומרים: 'סעו דחוף לשניידר'".
אביבה: "ישבתי ליד המיטה שלה ואמרתי לקב"ה: 'מה אתה רוצה ממני?' לא מתוך התרסה. רציתי שיוביל אותנו בדרך הנכונה".
עוזי: "ואז הודיעו לנו שיש לה לוקמיה".
המשפחה למודת הכאב יצאה למלחמה – וניצחה. "עדי עברה כימותרפיה ועכשיו היא בריאה, ברוך השם", אומרת אביבה. בגלל הכימו נאלצה לעבור לאחרונה השתלה של מפרקי ירכיים, אבל גם זה כבר מאחוריהם.
ביוני 2022 שוב הכה הגורל. רס"ן אליהו גיא, מפקד הצוות של שילה, נהרג בתאונת דרכים. "אליהו הפך להיות סוג של בן נוסף בשבילנו", מספר עוזי. "מותו היה מכה נוראית".
רצה המקרה וגם הכוח שיושב עכשיו בשבי שומרון הוא מסיירת גולני. מכאן הם יוצאים לפעילות שוטפת של הגנה על הצירים והיישובים, וגם לפעילות התקפית ומעצרים בשטח הפלסטיני. "מאז שהגענו לגזרה, הצוות שלי זכה להרוג מחבלים ולסכל פיגועים", מתגאה מתן.
איתמר, אחיו הצעיר של שילה, התגייס לסיירת גולני אחרי נפילתו, ועד לפני כמה חודשים שירת עם מתן. "הוא היה סגן מפקד הפלגה כשאני כבר הייתי מפק"ץ", מספר מתן. "היינו יושבים לעשות קפה והוא היה מדבר איתי על אחיו. ממה שאיתמר סיפר, שילה ידע להפיח רוח בלוחמים, למרות שלא היה מפקד".
אביבה: "יום אחד היה מפגש של חיילי הצוות ושילה אמר להם, 'למה רק כשמישהו נהרג אומרים עליו דברים טובים? בואו עכשיו כל אחד יגיד משהו טוב על חבר'. שבועיים אחר כך נהרג".
ועכשיו הם כאן כדי לספר על בנם, וכששואלים אותם מה הייתה תכונתו הבולטת ביותר, הם מדברים על נתינה. עוזי נזכר בסיפור שממחיש זאת. "שילה הראה לי את אחד הפאוצ'ים בווסט שלו וסיפר בגאווה: 'זה בשביל סוכריות. עשינו חסם בעקבות התרעת שב"כ, ובאחת המכוניות שעצרנו ישב אבא עם שני ילדים מבוהלים. נתתי לילדים סוכריות והרגעתי אותם. האבא כל כך התפעל, פתח את הבגאז' והוציא לנו ארגז תותים'".
נסיבות מותו של שילה יוצאות דופן. הוריו ידעו שהיה בתאונה, אבל איש לא היה מוכן להגיד להם אם בנם חי או מת. "החלטנו לנסוע לבית החולים הכי קרוב, מאיר בכפר-סבא", מספר עוזי, "ובדרך אביבה מקבלת טלפון ממספר לא מוכר. שילה היה על הקו: 'היי אמא, נפצעתי בתאונה ולקחו אותי לתל השומר'. כשהגענו לשיבא בדיוק הוציאו אותו מהסי-טי ואמרו לנו: 'הראש ועמוד השדרה בסדר, אבל כל הצד מרוסק ואנחנו מכניסים אותו לניתוח כדי לעשות קיבוע חיצוני'. נשמנו לרווחה. לפחות הבן שלנו חי. הספקנו אפילו לדבר איתו. שילה היה כדורסלן, אז אמרתי לו: 'אתה בא לשחק כדורסל? אני אסדר לך כיסא גלגלים'".
והוא הגיב?
"הוא צחק".
אחרי הניתוח הותירו אותו הרופאים מורדם ומונשם כדי להקל על ההתאוששות. "עוד הספקתי לנסוע ללוויה של שטו", מספר עוזי, "ולמחרת, יום חמישי, אמרו לנו: 'שילה בן אדם חזק, נוציא לו את הקיבוע ונשים לו פלטינות קבועות'".
ביום שישי היו אמורים להעיר את שילה ולהתחיל בשיקום. "בערך ב-11:00 קורא לנו הרופא אליו למשרד", משחזר עוזי. "התיישבנו והוא אומר: 'תשמעו, זה קורה אחד למיליון. בגלל שיש לו שבר רציני, תסחיף שומן מהעצם הסתובב בכלי הדם, הגיע למוח וחסם את הכניסה לחמצן'.
ואז הנחית את המהלומה: 'זה כנראה הולך לכיוון של מוות מוחי. אין הרבה מה לעשות'".
נותר רק להתפלל, אך התפילות ההמוניות לא נענו. "ביום שני בלילה התכנסה הוועדה וקבעה מוות מוחי. יכולנו להשאיר אותו לדעוך במשך כמה שבועות עד שימות, או לנתק אותו ולתרום את איבריו. התייעצנו עם רבנים ובחרנו באופציה השנייה".
איבריו של שילה הצילו את חייהם של שישה חולים. "מושתל הלב הוא דוד של אחד מחבריו של איתמר", מספרת אביבה. "מאז, בכל יום, אנחנו מקבלים ממנו הודעת בוקר טוב".
עוזי: "דרישת השלום היומית".
איך שורדים אחרי מה שעברתם?
אביבה: "היינו במפגש קבוצתי של הורים שכולים ובסיומו אמרתי: 'בהצלחה ובשורות טובות'. מישהי קמה והתחילה לצעוק: 'איזה בשורות טובות?' הסתובבתי ואמרתי לה: 'אני קמה בבוקר, זו בשורה טובה. אני רואה את הנכדים והילדים שמחים ומאושרים, זו בשורה טובה'. למדתי לחיות את הכאן ועכשיו".
"אתם מקרינים המון כוח ואופטימיות", אומר אורי, "זה מחזק מאוד ומכניס לפרופורציות".
אריאל: "זה סיפור מעורר השראה. הצלחתם לתעל את הכאב שלכם לעשיית טוב ולהמשיך את המורשת שלו".
רות, אמו של בר יעקוביאן, מספרת על הנצחתם של שלושת החללים: "באותה שנה גויסה תרומה מתורם מצרפת להקמת הפינה החמה, והיא נחנכה בטקס מרגש מאוד. הקמנו גם פינת הנצחה ביישוב שלנו, נתיב השיירה, עם עץ זית עתיק שנטענו ופסל שהצבנו לזכרם. החברים לצוות הקימו אנדרטה בכניסה לבסיס האימונים של הסיירת בשטח .100 הנחמה שלי היא שבר זכה, ולו לזמן קצר, בחברים-אחים מיוחדים במינם, וגם אנחנו זכינו בחברים – המשפחות המדהימות שמלוות אותנו באהבה".
ואי-אפשר להתעלם מהמציאות הפוליטית, במיוחד ערב יום הזיכרון. "אסור לערב את הצבא והשכול בפוליטיקה", אומר עוזי. "אלה איים בודדים אחרונים של אחדות שנותרו לנו. זכותו של כל אחד להחזיק בדעות משלו, אבל הצבא מחוץ לתחום. נקודה".
אביבה: "מי שחווה כמונו את הכאב, מבין עד כמה חשוב להימנע ממלחמות פנימיות ומשיח מתלהם".
ועוזי מסכם: "גם כשיש ויכוחים, אנחנו עדיין אחים ואחיות".