שלושה דיירים ממוסד 'בית דפנה' לאנשים עם מוגבלות מתו בשבוע שעבר. שלושים נוספים חלו, חלקם עדיין מאושפזים. משרד הרווחה אומר שהוא יחקור. כך הוא תמיד אומר. אבל אנחנו למודי ניסיון. החקירה תתמסמס ברגע שהכותרות יתחלפו.
מה שהיה הוא שיהיה. תהיה בדיקה נקודתית שתחפש ש"ג שאפשר לפטר ונוהל שאפשר לעדכן ומסיבת עיתונאים שאפשר ליחצן. את הכשלים המרכזיים איש לא יחקור. הרעלת מזון, חיידק בבשר, מצער אך קורה.
הייתי ב"בית דפנה". המקום נראה כמו הכלאה של בסיס צבאי ופנימיית נוער. ביתנים, חניית סגל, שומר בכניסה, קרוואנים למשרדי הסגל, קיר צהוב מתקלף. מקום מנותק לגמרי מהסביבה העירונית שבה הוא נמצא. אני זכור היטב ביקור באחד הביתנים שם. גר בו דייר שהיה זקוק לביגוד מיוחד בשל רגישות סנסורית. במקום לרכוש את הביגוד המיוחד הדייר נותר סגור בחדרו עירום, כמו חיית אדם. אותו דייר היה זקוק לתוסף מזון שנקרא 'אינשור'. ההנהלה הודיעה שיש הקצאה מוגבלת ל'אינשור'. נערכה מגבית בקרב כמה מתנדבים בקהילה כדי לדאוג לאספקה מבחוץ. הכל כדי ששורת הרווח לא תיפגע.
"בית דפנה", כמו מוסדות רבים, מנוהל על ידי מפעיל פרטי. מפעיל שמטרתו להרוויח כסף. חברת "דנאל" רכשה את "בית אקשטיין", המפעיל של "בית דפנה", משיקולים עסקיים. על פי דיווחים בעיתונות זה משתלם להחזיק מוסדות לאנשים עם מוגבלות. גם המפעיל של המוסד מפרשיית ההתעללות הקודמת, בני ציון, היה גוף פרטי. גם הוא רצה לעשות עסקים עם משרד הרווחה. וכדי להרוויח כסף, מיליוני שקלים, מקצצים בעלויות – בשכר של המטפלים, בטיפולים שניתנים, בפעילויות. ב"אינשור". בבגדים.
"למרות שורה של התעללויות ומחדלים חמורים, מעולם לא נסגר מוסד בישראל. המפעילים יודעים את זה. זו תמצית ההסכם שבשתיקה שבין המשרד לבין המפעילים. אז המוסדות פועלים בשיטת מצליח. ואת התוצאות אנחנו רואים בימים אלו".
"בית דפנה" כמו כל המוסדות, הוא מקום סגור. אין כניסה לאנשים מבחוץ. בעקבות הקורונה, הסגר התהדק עוד יותר. הטענה היא שזה נועד להגן על הדיירים, אבל התוצאה הפוכה – מקום מבודד הוא מקום שבו אין מי שיתריע על הפרות זכויות אדם. מקום מבודד הוא מקום שבו אין מי שיתריע על תנאים סניטריים ירודים. מקום מבודד הוא מקום שרק לאחר ששלושה אנשים מתו בו, רק כשאי-אפשר יותר להסתיר את הכשל, ייכנסו גורמים מבחוץ כדי לגלות את הליקויים חמורים. מעט מדי ומאוחר מדי.
והשיירה דוהרת
"בית דפנה" כמו כל המוסדות, שולט במשרד הרווחה. הפיקוח אולי רושם דוחות אבל השיירה עוברת. למעשה היא דוהרת. הרי משרד הרווחה לא יעז לסגור את "בית דפנה". המציאות מדברת בעד עצמה – למרות שורה של התעללויות ומחדלים חמורים, מעולם לא נסגר מוסד בישראל. המפעילים יודעים את זה. זו תמצית ההסכם שבשתיקה שבין המשרד לבין המפעילים. אז המוסדות פועלים בשיטת מצליח. ואת התוצאות אנחנו רואים בימים אלו: מוסד אחד עם התעללויות קשות (בני ציון), מוסד שני עם הדבקה בשחפת (נוה האירוס) ומוסד שלישי עם שלושה מתים ומאושפזים רבים וזה רק קצה הקרחון.
"בית דפנה" כמו כל המוסדות, זורע ייאוש. ראיתי בביקורי שם הורים שממלמלים לעצמם את התסכול על חוסר המעש במקום, חוסר ההשקעה בילדים שלהם, בידיעה ברורה שאין עם מי לדבר. שהילדים שלהם לא יתקבלו לשום מקום אחר ולכן אלו החיים היחידים שנגזרו עליהם, שיגידו תודה וישתקו.
ולבסוף, "בית דפנה" הוא סימפטום לכשל המרכזי. אנשים לא צריכים לגור במוסדות. אף אדם. כל כך הרבה מדינות הבינו את זה לפני עשורים ורק אצלנו, בסטרט-אפ ניישן, המנגנון המיושן והכושל הזה משגשג. לא צריך להעניש אדם בגלל המוגבלות שלו. לא צריך לשים אותו מאחורי קירות גבוהים, דלתות נעולות, כיסאות הגבלה, כבן ערובה.
מאיר כהן הוא אולי שר הרווחה עם הפער הגדול ביותר בין הכוונות וההצהרות היפות שהוא מצהיר לבין המציאות בשטח. בתקופת כהונתו נחשפו כמה מהפרשיות המזעזעות והחמורות ביותר שידענו בשנים האחרונות במוסדות של אנשים עם מוגבלות. הפתרונות ידועים. הם מדוברים כבר שנים: סגירת מוסדות, הטלת אחריות אישית על מפעילי המסגרות, יצירת גוף ביקורת חיצוני ועצמאי, מתן מענים בקהילה. עכשיו נדרש האדם האמיץ שיהפוך את הפתרונות מעשים.
