המפגש בין ניצולת הטבח לקצינה שחילצה אותה ב- 7/10
(צילום: ליאור שרון)
"בהתחלה חשבנו שזה צבע אדום רגיל", משחזרת דליה בהיר את הבוקר שבו השתנו חייה. "מ'צבע אדום' לא התרגשנו אף פעם, תמיד נשארנו בבית. אבל הפעם היה שונה". בתה, ששהתה איתם באותה שבת, קיבלה שיחת טלפון בשעה שש וחצי בבוקר: "יש מחבלים בקיבוץ".
מה שהחל כהתראה שגרתית בקיבוץ בארי, הפך במהרה לסיוט מתמשך. דליה, בעלה - המנהל המיתולוגי של בית הדפוס בקיבוץ - ובתם שהגיעה לביקור השבת, מצאו את עצמם לכודים בממ"ד. "מחוץ לחלון נשמעו יריות בלתי פוסקות וצעקות בערבית", היא ממשיכה. "יורים ויורים ויורים, לא נכנסו אלינו, אבל כל הזמן יורים ויש דפיקות חזקות בחלון ובדלת". קולה רועד כשהיא נזכרת בשעות האימה.
3 צפייה בגלריה
המפגש בין דליה לסרן תאיר חממה. "היא כבר חלק בלתי נפרד מהחיים שלי"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
28 שעות הם היו נצורים בממ"ד. בלי מים, בלי אוכל ובלי תרופות. "כשאתה לא שותה ולא אוכל ולא מקבל תרופות במשך כל כך הרבה שעות..." היא משתתקת לרגע. היא ידעה שכל צעד מחוץ לממ"ד עלול להיות האחרון, אבל הדאגה לבעלה החולה הכריעה. "בשלב מסוים הבנתי שאין ברירה, אני חייבת לצאת מהממ"ד ולהביא את התרופות".
מה עובר בראש ברגע שמחליטים לצאת מהממ"ד?
"חשבתי על בעלי. ידעתי שבלי התרופות... זה היה חשוב יותר מהפחד".
"להציל בכל מחיר"
רגע ההצלה הגיע במפתיע, כשדליה אזרה אומץ והציצה מבעד לחלון. "ראיתי צבא", היא מתארת את הרגע שבו הבינה כי חייהם ניצלו. "הם צעקו 'דליה בהיר', ואני עניתי: 'כן, זה אנחנו'. זה היה ב-10:30 ביום ראשון, באור יום, אז כבר הייתי פחות חשדנית. 'מהר, מהר, מהר', הם צעקו שוב ושוב, 'בואו הנה - כמו שאתם'.
"אני אפילו לא שמתי לב מי מחלץ אותנו", היא נזכרת. "ממש לא שמתי לב. אמרתי 'המלאכים הגיעו', והלכתי עם המלאכים בלי לחשוב פעמיים". החיילים הובילו אותם במהירות למשוריין שחיכה בחוץ, משם פונו לנתיבות, ובהמשך לים המלח למשך שבועיים, לפני שהגיעו לדיור המוגן "עד 120" בתל אביב.
3 צפייה בגלריה
למעלה: התמונה מהחילוץ של דליה מבארי ב-8 באוקטובר. למטה: המפגש בינה לבין סרן תאיר חממה, שחילצה אותה
(צילום: מהאלבום הפרטי)
בין החיילים שהגיעו לחלץ את דליה ומשפחתה הייתה סרן תאיר חממה, שבאותה עת שירתה כסמ"פ בקורס מ"פים. "הייתי באמצע הקורס כשהכול התחיל", היא מספרת. "קפצנו כל הצוות ביחד, כל הקורס, ישר לעוטף. הגענו לבארי בשביעי כבר בשעות הצהריים, באזור 13:00.
"המשימה הייתה מורכבת - לפנות משפחות כשהקיבוץ עדיין לא מטוהר לחלוטין. היינו צריכים לטהר את היישוב, להוציא כמה שיותר אנשים כדי שאפשר יהיה להתחיל להילחם בלי חשש לאזרחים".
איך מתמודדים עם חילוץ אזרחים כשעדיין יש מחבלים בשטח?
"את חווה המון רגשות", משיבה תאיר, "אבל באותו רגע המשימה היא להתפקד. כשאת נכנסת לבית ורואה אישה בת 87 עם בעלה והבת שלהם, אחרי 30 שעות בממ"ד בלי יכולת לזוז - זה צובט בלב. אבל המטרה הייתה אחת: להוציא אותם משם בחיים".
למרבה הצער, למרות החילוץ המוצלח, בעלה של דליה לא שרד את הטראומה. הוא נפטר בדיור המוגן זמן קצר לאחר שבני הזוג פונו אליו. "הוא לא החזיק מעמד", אומרת דליה. "יותר מ-28 שעות בלי תרופות היו יותר מדי בשבילו".
החיפוש אחר המלאכים
שנה שלמה חלפה מאז אותו בוקר מדמם בבארי. שנה של אובדן, של כאב, ושל געגועים לבית שנחרב. אבל בתוך כל הכאב הזה, היה דבר אחד שדליה לא הצליחה להרפות ממנו - הרצון העז לפגוש שוב את האנשים שהצילו את חייה, את אותם חיילים אלמונים שהגיעו ברגע הקריטי ביותר.
"קיבלתי תמונה מאחד המתנדבים שהיו בשטח", היא מספרת, אוחזת בצילום שהפך למפתח בחיפושיה. "בתמונה היו שני מחלצים, חיילת וחייל. עד היום אני לא יודעת מי צילם אותה, אבל ידעתי שזה המפתח למצוא את המלאכים שלי. החלטתי שאני לא שותקת ולא יושבת בשקט עד שאני לא מגלה מי הם".
תאיר, איך הגעת לגלות שאת מופיעה בתמונה?
"חברה ששירתה איתי באותו גדוד שלחה לי את התמונה לפני כחודש. יש לי משפחה שגם גרה בבארי. מי שמכיר אותי זיהה מיד - יש לי את הסימנים המזהים שלי, זה גם השם שלי. לא היה לי מושג שהתמונה הזו קיימת".
המפגש הראשון בין השתיים, שהתקיים בהשתתפות בתה של דליה שעברה איתה את התופת, היה רגשי במיוחד. "צלצלתי אליה ומיד זיהיתי שזו היא", משחזרת דליה בהתרגשות. "זו הייתה התרגשות נורא גדולה. מאז תאיר נכנסה למשפחה. היא כבר הזמינה אותי לאימא שלה, ואני אשמור איתה על קשר כל חיי".
"דליה היא כבר חלק בלתי נפרד מהחיים שלי", מוסיפה תאיר בהתרגשות. "זה הרבה מעבר לסיפור של מחלצת וניצולה". דליה מהנהנת בחיוך: "מהמלאכית שלי - היא הפכה להיות המשפחה שלי".
