7 באוקטובר. בוקר שבת. רצף של אזעקות נשמע בכל הארץ, ובמקביל אלפי מחבלים מצליחים לחדור את הגדרות ולפלוש ליישובי העוטף. עומר שפיר, לוחם ביחידה קרבית, מוקפץ יחד עם הצוות שלו לכפר עזה. זמן קצר לאחר שהצליח לנטרל מספר מחבלים, הוא נורה בגבו וניצל בנס. אם הכדור היה פוגע רק כמה סנטימטרים ימינה, בעמוד השדרה, הכול היה נראה אחרת.
זמן קצר לאחר שעומר נפצע והועבר לטיפול באיכילוב, הוריו, טל ויעקב שפיר, כבר עשו את דרכם מביתם שבמושב אשתאול לבית החולים. לדברי האם טל, "הכול היה מאוד כאוטי באותו יום. מצד אחד האזעקות הבלתי פוסקות והלחימה העוצמתית בדרום ששיתקה את המדינה, ומהצד השני הבן שלנו ששוכב פצוע בבית החולים וניצל בנס. אלו היו ימים מאוד לא פשוטים".
יום הולדת משפחתי ראשון
לבני הזוג שלושה בנים - יונתן, בן 23, עומר בן 21 וניתאי בן 17, תלמיד בכיתה י"א. בחודש יוני האחרון הצטרף למשפחה גם אורי (שם בדוי) בן תשע, לאחר שבני הזוג הצטרפו לתוכנית "משפחה מלווה". במסגרת התוכנית, שהוקמה על ידי משרד הרווחה והביטחון החברתי בשיתוף עמותת "ילדים בסיכוי", משפחות מעניקות בית חם בסופי שבוע ובחופשות לילדי פנימייה ללא עורף משפחתי.
"משלושת האחים, אורי הכי קשור לעומר. כשהם נפגשים הוא מתיישב לידו ומלטף לו את האוזן, ולא עוזב אותו. וגם עומר משוגע עליו. הוא משחק איתו, מרים אותו, מרכיב אותו על אופניים. הקשר ביניהם מדהים ומרגש מאוד", מספר יעקב.
טל: "אני חושבת שאורי מעריץ את עומר על כך שהוא חייל ושהוא שומר עלינו. הוא הולך איתו בבסיס בגאווה אדירה, ורואה בו מודל לחיקוי. הוא תמיד אומר שכשהוא יהיה גדול, גם הוא ירצה להיות לוחם כמו עומר"
"נכון, וזה מפתיע כי בסוף דווקא עומר הוא זה שנמצא הכי פחות בבית מכולם. כמובן שבשבתות שבהן עומר נשאר בבסיס, אורי נוסע איתנו לבקר אותו", מוסיפה טל. "אני חושבת שהוא מעריץ אותו על כך שהוא חייל ושהוא שומר עלינו. הוא הולך איתו בבסיס בגאווה אדירה ורואה בו מודל לחיקוי. הוא תמיד אומר שכשהוא יהיה גדול, גם הוא ירצה להיות לוחם כמו עומר".
איך אורי הגיב לפציעה של עומר?
טל: "הוא שאל המון שאלות. ניסינו לא להיכנס לפרטים אלא לתת לו את התמונה הכללית, וכמובן שסיפרנו את האמת; אמרנו לו שירו בעומר, אבל שהכדור כבר יצא מהגוף ושהוא בסדר עכשיו. מאוד הטריד אותו מה היה קורה אם לעומר לא היו אפוד וקסדה, והוא גם שאל איך נראה הפצע, אז עניתי לו שהוא נראה כמו שריטה קטנה. היה לנו חשוב שהוא לא ירגיש חוסר ודאות או שיחשוב שאנחנו מסתירים ממנו מידע".
יעקב: "אורי עזר לעומר להתמודד עם הימים שאחרי האשפוז, כשחזר לשיקום ביתי. הקשר ביניהם מאוד מחזק את עומר, ובמיוחד בתקופה שבה נאלץ לשבת בבית בזמן שחבריו נלחמים".
איך מצליחים להמשיך להעניק תשומת לב לילד שהוא לא שלכם, בזמן שהבן שלכם שוכב פצוע בבית החולים?
יעקב: "האמת היא שבשבוע הראשון שבו עומר היה מאושפז, היינו רק איתו ולגמרי בעניין שלו. ביקשנו מהפנימייה שאורי לא יגיע באותו סופ"ש, כי פשוט לא יכולנו להכיל שום דבר נוסף באותם ימים".
טל: "וגם עומר היה צריך את השקט שלו ואנחנו היינו צריכים להיות קשובים אליו, אז הרגשנו שזה הדבר הנכון ביותר לעשות. מלבד הפציעה הוא עבר חוויה לא פשוטה שם, וראה מראות קשים שדורשים עיבוד רציני. אבל לרגע לא עלה בדעתנו להפסיק ללוות את אורי. הוא כבר חלק מאיתנו".
שבוע לאחר שעומר נפצע חל יום הולדתו של אורי. המלחמה הייתה בשיאה אז, האזעקות לא פסקו והאווירה הייתה קשה מאוד. למרות זאת, בני המשפחה החליטו לחגוג מסיבת יום הולדת משפחתית לילד בן התשע, שעד אז כל ימי ההולדת שלו נחגגו במרכזי החירום ובפנימיות שבהם שהה.
3 צפייה בגלריה
" בתוך אווירת המלחמה פתאום היו לנו כמה רגעים של כיף". יירוטי כיפת ברזל באזור המרכז
(צילום: AP Photo/Oded Balilty)
"בזמן שעומר היה פצוע בבית החולים ואנחנו היינו בחרדה כמו כל תושבי המדינה, החלטנו להוציא את אורי מהפנימייה ולחגוג לו פעם ראשונה בחייו יום הולדת משפחתי וחם עם המשפחה המורחבת שלנו", מספרת טל. "קנינו לו מתנות והילדים הקטנים כתבו לו ברכות, והייתה עוגה כמובן. הוא נורא התרגש והיה מאושר, וזה נתן לנו הרבה כוחות להמשיך להתמודד עם המציאות הלא פשוטה אליה נקלענו כמשפחה.
"לפני כמה ימים נזכרנו ביום ההולדת, ושאלתי את אורי אם הוא זוכר כמה כיף היה. הוא כמובן זכר, והזכיר לי גם שבאמצע החגיגה הייתה אזעקה ורצנו לממ"ד, ושם כל הילדים עשו ערימת ילדים, ובסוף זו הייתה חוויה כיפית גם לילדים וגם לנו. היינו בכזו פוסט-טראומה בגלל הפציעה של עומר וכל הסיטואציה ההזויה הזאת של המלחמה, ופתאום היו לנו כמה שעות שמחות שבהן הצלחנו להשתחרר קצת מהמועקה שהייתה לנו. זה רק מוכיח כמה שנתינה למישהו אחר עושה טוב בחזרה".
איך אורי מגיב לאזעקות ולמלחמה?
טל: "שאלתי אותו איך הוא מרגיש כשיש אזעקה והוא צריך להיכנס לממ"ד, אם הוא נלחץ מזה או מפחד, והוא ענה שבכלל לא, להיפך. הוא סיפר שבאחד הלילות הם התעוררו מוקדם בגלל האזעקות, ואחרי זה הם כבר לא חזרו לישון ובמקום זה צפו בסרט וזה היה כיף. הצוות בפנימייה מדהים ומאוד עוטף את הילדים".
אורי וסבא - סיפור אהבה
ההחלטה להצטרף לתוכנית ולהפוך למשפחה מלווה לא הייתה קלה עבורם: "אני מגיע ממשפחה גדולה ותמיד רציתי שיהיו לי הרבה ילדים, אבל היריון נוסף היה מסכן את טל ולכן הצעתי שנאמץ. טל הייתה פחות בעניין, וזה הוביל לפיצוץ רציני בינינו", חושף יעקב. "אחרי כמה שבועות לא פשוטים טל הציעה שננסה לשמש משפחת אומנה, ונראה איך זה מסתדר".
טל: "אחותי היא עובדת סוציאלית ומנהלת את לשכת הרווחה בירושלים, והיה להם איזשהו מקרה של שני אחים שהגיעו ממשפחה קשה מאוד שהזדקקו למשפחת אומנה בדחיפות. היא שידכה בינינו לבין העובדת הסוציאלית שחיפשה עבורם את האומנה, והתחלנו את התהליך. היינו כבר לקראת הסוף וכמעט הגענו לשלב שבו נפגשנו עם הילדים, ואז אני קיבלתי רגליים קרות והתהליך הסתיים עוד לפני שהוא התחיל".
מה הפחיד אותך?
טל: "לילדים האלו יש הרבה מאוד בעיות והם חוו טראומות רציניות בבית, והבנתי שזה לא עומד להיות פשוט ויוביל לשינוי דרמטי בחיים שלנו, והחלטתי שאני לא אהיה מסוגלת לעמוד בזה. פחדתי גם שהליווי שלהם יפרק את המשפחה הביולוגית שלנו".
יעקב: "אותי זה מאוד העציב ותסכל שהתהליך נפסק, ואז היו שבועיים שבהם טל ואני רבנו כמעט כל ערב על העניין הזה, ובינתיים אני המשכתי לחפש ילד שנוכל להיות משפחה מלווה שלו. ואז מצאנו את אורי. אגב, לי עדיין יש איזה ויז'ן שמתישהו נאמץ אותו".
טל: "לשנינו".
יעקב: "אה, גם לך?"
טל: "בוא נגיד שזה לא רעיון שנשלל על הסף".
יעקב: "אני מגיע ממשפחה גדולה ותמיד רציתי שיהיו לי הרבה ילדים, אבל היריון נוסף היה מסכן את טל ולכן הצעתי שנאמץ. טל הייתה פחות בעניין, וזה הוביל לפיצוץ רציני בינינו. אחרי כמה שבועות לא פשוטים היא הציעה שננסה לשמש משפחת אומנה, ונראה איך זה מסתדר"
כמה זמן לקח עד שאורי התחבר אליכם?
יעקב: "הילד התלבש בול על המשפחה. החיבור שלו לבית, לאחים שלו, אלינו וגם למשפחה המורחבת - פשוט מדהים ומחמם את הלב. לטל יש אחיין שגר לא רחוק מהפנימייה שאורי נמצא בה, ולפעמים אורי מגיע גם אליהם. עד כדי כך הוא התחבר אל כולנו, ואנחנו אליו. והוא גם התחבר לחברים נוספים שגרים בשכנות אלינו, ובכל סוף שבוע שבו הוא מגיע אלינו הוא נפגש איתם ומשחק איתם במשך שעות".
טל: "לפני המלחמה היינו בחו"ל, ובגלל שאסור לנו לקחת אותו יחד איתנו לחו"ל, מה שמצער אותנו מאוד, בחופשת סוכות הוא נסע לאחי ובילה אצלם. הוא ילד מיוחד במינו, חיובי ועם אנרגיות טובות, למרות כל מה שהוא עבר בחיים הקצרים שלו, ונורא קל להתחבר אליו. ועם זאת, הוא גם יודע לשמור על עצמו".
מה זאת אומרת "יודע לשמור על עצמו"?
טל: "למשל, אם אנחנו הולכים איתו לחברים חדשים שהוא לא מכיר, אז הוא מבקש שלא נציג אותו בפני כולם ונעשה ממנו מסמר האירוע. הוא אומר: 'אני לא צריך שתציגו אותי, הכול בסדר'. אז אנחנו נכנסים, אומרים 'זה אורי, תכירו', ולא עושים מזה יותר מדי עניין. אנחנו מאוד קשובים לו ולרצונות שלו, והוא מצידו מאוד זורם וסומך על אנשים".
הוא מתייחס אליכם כהורים שלו? מכנה אתכם אמא ואבא?
יעקב: "אני זוכר פעם אחת, ממש בהתחלה, שבה הלכתי איתו ועם שניים מהילדים הנוספים שלנו, ואמרתי לו שיצטרף לאחים שלו. ואז הוא הסתכל עליי, ושאל אותי: 'האחים שלי? אבל האחים שלי לא בארץ'. הוא גם לא קורא לנו אבא ואמא, אבל למשל לפני שבועיים אבא של טל היה אצלנו, והוא הלך לפני שאורי הספיק לומר לו שלום, אז הוא רץ אחריו וקרא לו 'סבא, סבא'".
טל: "בכלל, עם אבא שלי יש לו קשר מאוד מיוחד, קשר שאנחנו לא יודעים להסביר. אבא שלי הוא ניצול שואה בן 86, והוא קיבל את אורי כמו נכד שלו עוד לפני שהוא ידע את השם שלו. הוא משוגע עליו, וכשהם נפגשים הוא מחבק ומנשק אותו כאילו שהוא הנכד הביולוגי שלו. זה מדהים ומרגש מאוד, במיוחד שאיתי כילדה הוא אף פעם לא שיחק, אבל עם אורי הוא משחק כל הזמן, ואורי גם לימד אותו לשחק טאקי. אורי קורא לאבא שלי 'סבא יורם', והוא באמת ובתמים מרגיש שהוא סבא שלו.
"השבוע חגגנו יום הולדת לאחיין שלי וכתבנו לו ברכה שבסופה היה כתוב: 'מיעקב, טלי והילדים'. ואז, כשהאחיין שלי הקריא את הברכה, אורי ניגש אליי ושאל אותי: 'הילדים זה גם אני, נכון?'".
וואו. ומה ענית לו?
"עניתי לו שברור שזה גם אתה, ונראה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש גאה כל כך כי למעשה המתנה לאחיין שלי הייתה גם ממנו, וסוף-סוף הוא חלק ממשפחה".
הוא מכיר את ההורים הביולוגיים שלו?
טל: "אמא שלו נמצאת בארץ, אבל היא לא יכולה כל כך לטפל בו ולכן הוא לא גר אצלה. הם נפגשים לעיתים לא קרובות, כשהיא מגיעה לבקר אותו בפנימייה, ומכיוון שהיא לא יודעת עברית, הם נאלצים להיפגש עם מתורגמנית שתתרגם את השיחה ביניהם".
הוא משתף אתכם בתחושות שלו לגבי זה?
טל: "הוא לא אומר הרבה בנוגע לזה, ואם יש משהו שמעסיק אותו מאוד זו דווקא העובדה שהוא מגיע ממשפחה נוצרית. הוא שואל הרבה שאלות בנוגע ליהדות ולנצרות, במיוחד כשאצלנו בבית עושים קידוש ומפרידים בין בשר לחלב".
ואיך הוא מקבל את זה?
טל: "בהתחלה הוא הראה קצת התנגדות לכיפה ולקידוש, אבל מפעם לפעם הוא מתחבר לזה יותר. בפעמים האחרונות הוא שר את השירים, וביום שישי האחרון הוא אפילו היה מוכן להניח כיפה על הראש. אנחנו אף פעם לא כופים עליו שום דבר - כל מה שהוא עושה מגיע ממנו".
יעקב: "הוא גם שם כיפה וגם שר יום הולדת שמח בפולנית. אבא של טל התמוגג ממש".
"המלחמה חידדה את הצורך במשפחה עוטפת"
כ-6,500 ילדים מתגוררים בימים אלו בפנימיות הפועלות מטעם משרד הרווחה והביטחון החברתי. לכ-20% מהילדים הללו אין עורף משפחתי ובית תומך ובטוח, כזה שאפשר לחזור אליו בסופי שבוע, בחגים ובחופשות ארוכות. הישארות תמידית בפנימייה ללא משפחה לחזור אליה מדגישה את תחושת הבדידות ואת החסך בבית ובמשפחה בחייהם של הילדים.
כיום, כ-377 בני נוער משולבים ב"משפחה מלווה", וכ-72 בני נוער ממתינים ל"משפחה מלווה". המשפחות המלוות מעניקות תמיכה ועוגן משמעותי לילדי הפנימיות המגיעים אליהן בסופי שבוע ובחופשות. המשפחות המתנדבות עוברות תהליך סדור של אבחון והתאמה, ובהמשך גם הדרכה קבועה מצד עובדות סוציאליות ואנשי מקצוע נוספים.
שלומית בירנבוים, מנהלת תחום אגף חוץ-ביתי במשרד הרווחה והביטחון החברתי, אומרת כי "ימי המלחמה חידדו יותר מכל את הצורך הגובר בתחושת המשפחתיות והקרבה, בכדי להתמודד עם מצבי הטראומה וחוסר הוודאות המציפים אותנו בשגרת החירום. גם בימים אלו, אנו במשרד הרווחה ממשיכים לפעול עבור ילדים ללא עורף משפחתי הנמצאים בפנימיות הרווחה ברחבי הארץ, באמצעות ליווי צמוד ובמסגרת תוכנית 'משפחה מלווה', שמעניקה לילדים אלו הזדמנות להתארח אצל משפחות ולחוות תא משפחתי משמעותי, תוך תחושת חום, אהבה ושייכות כהכנה לקראת חייהם הבוגרים".
עדנה גלבוצקי, מנכ"לית עמותת "ילדים בסיכוי", מוסיפה: "מתחילת המלחמה הילדים חווים טלטלה רגשית וחרדות. השגרה של כולנו התערערה, וההתמודדות עם הסיטואציה הזו הופכת להיות קשה ומורכבת הרבה יותר כשאין בית יציב ומיטיב להישען עליו. קיימת חשיבות רבה לנוכחות של משפחה מלווה שמוכנה לקבל ילד באופן קבוע בימים מאתגרים אלו, ומאפשרת לו להרגיש שיש לו על מי לסמוך ויש מי שאכפת להם ממנו, ואולי, בפעם הראשונה בחייו, לגלות מהם מחויבות, שייכות, ביטחון ואהבה, ודרך כך לבנות את החוסן האישי שלו".
משפחות המעוניינות להכניס לביתן ולליבן ילד או ילדה מדי סוף שבוע ובחופשות מוזמנות להיכנס לאתר של עמותת "ילדים בסיכוי".
