ג'וליה טמין אזולאי (33), יהודייה איטלקייה שנולדה וגדלה במילאנו, טסה לישראל עם הוריה פעמים רבות בילדותה לביקורים משפחתיים, אבל הרגישה שזה לא מספיק. בגיל 12, כשחיפשה דרך לחזק את הקשר עם הקהילה היהודית, ג'וליה הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר" ונשארה בה במשך 11 שנים.
"התקופה הזו קירבה אותי מאוד לישראל למרות שעדיין לא דיברתי עברית", היא מספרת. "היינו עושים הרבה טיולים בארץ ופעילויות עם קהילות מארצות אחרות, שחיזקו אצלנו את תחושת הציונות והקשר למדינה".
בגיל 19 ג'וליה הצטרפה ל"שנת הכשרה" עם קבוצה של בני ובנות נוער מהתנועה, צעירים יהודים מאיטליה, שווייץ, בלגיה, מקסיקו, ונצואלה, ארה"ב וקנדה, שהחליטו לחיות במשך שנה בקומונה נודדת ברחבי ישראל. התחנה הראשונה: קיבוץ חולית.
חולית, סיפור אהבה
בקיבוץ, שממוקם פחות משני ק"מ מרצועת עזה, מתגוררים כ-200 תושבים. "קיבוץ קטן, לא מאוד מוכר, צעיר יחסית, אין בו מפעל מפורסם והוא לא קרוב לעיר או לתחנת רכבת", מתארת ג'וליה. "בתור מישהי שגדלה במרכז עיר אירופית, להגיע למקום כמו חולית היה שינוי מטורף".
היא למדה במרכז החינוכי של תנועת "השומר הצעיר" העולמית בקיבוץ, והשתלבה בעבודות השוטפות בקטיף, בחדר האוכל, במכבסה, ו"כל מה שהיה צריך. זו הייתה תקופה כלכלית קשה, ואני מאמינה שההגעה שלנו עזרה להם", היא אומרת.
"מאוד התלהבתי מהקהילה הקטנה בקיבוץ השיתופי שכל כך שמחה לארח אותנו. התרגשתי מהטבע והחקלאות, לא הכרתי משהו כזה קודם". גם כשהקומונה המשיכה בנדודים אחרי ארבעה חודשים בקיבוץ, משהו בג'וליה נשאר בחולית, והיא ידעה שלשם היא עוד תחזור.
מאז, בכל פעם שהגיעה לישראל, ג'וליה הקפידה לבקר בחולית. שם גם התאהבה בבן הקיבוץ, דור אזולאי. השניים, שנפגשו לראשונה בגיל 19, היו ידידים במשך תקופה ארוכה, עד שהחליטו לקחת את הקשר לשלב הבא.
"במסגרת לימודי האדריכלות הגעתי שוב לישראל, לחילופי סטודנטים בבצלאל", מספרת ג'וליה. "אז החלטתי שאני נשארת כאן. המשפחה שלי ראתה את זה מגיע. כל פעם רציתי לחזור מהר לקיבוץ, וגם הזוגיות עם דור הפכה לרצינית יותר".
ב-2015 ג'וליה ודור עברו להתגורר יחד בחולית. "הייתי בקיבוץ בתקופת 'צוק איתן', אני מכירה מצוין את האזעקות וזמני ההגעה לממ"ד וזוכרת את ירי התותחים שהרעיד את החלונות של הבתים. למדתי מה זה לחיות בגבול. אבל בתור זוג צעיר בלי ילדים, לא פחדנו".
אחרי שנה בחולית הם עברו ליפו, בעקבות ההזדמנויות העסקיות של ג'וליה כאדריכלית במרכז הארץ. "חשבנו שאולי נחזור לקיבוץ בהמשך, אבל היינו צריכים להתחיל לבנות את הקריירות שלנו", היא מסבירה. ב-2018 השניים התחתנו, וכעבור שנתיים נולד בנם אדם.
"במשך חודש לא אכלתי ולא ישנתי, רק בכיתי"
הוריו של דור, אחיו התאום ואחותו הקטנה - כולם חיים בחולית. האב, שמעון "קיש" אזולאי, הוא רכז המשק של הקיבוץ וחבר כיתת הכוננות. הפעם האחרונה שג'וליה, דור ואדם ביקרו אותם הייתה ב-5 באוקטובר.
"הכי כיף סוכות בקיבוץ", היא אומרת. "ימים אחרונים שהבריכה פתוחה, הייתה פעילות לילדים יחד עם ילדי ניר עוז, היינו המון משפחות מהמועצה".
בבוקר 7 באוקטובר מחבלי הנוח'בה חדרו לחולית בסמוך למטח הרקטות הראשון. אנשי הקיבוץ, שמורגלים באזעקות ובמציאות ביטחונית מתוחה, לא שיערו שהפעם מדובר במשהו אחר לגמרי. האזעקות במרכז מעירות את ג'וליה ודור, שנכנסים מיד לממ"ד, החדר של אדם. ואז מתחילות להגיע ההודעות מהחברים בקיבוץ. "בבקשה, הצילו", "היא בהיריון, תעזרו לה", "הם ירו בסבא שלי", "אחותי פצועה", "איפה הצבא?".
במקרה של חלקם, אלה היו ההודעות האחרונות ששלחו. "מאות הודעות כאלה", משחזרת ג'וליה. "לא מבינים מה קורה, אבל דבר אחד ברור - הצבא לא מגיע". בגלל החג היו בכיתת הכוננות בקיבוץ רק שני חברים במקום חמישה: הרבש"ץ, אבי קורין ז"ל, וקיש אביו של דור. "בצהריים אמא של דור כתבה לנו שהוא נתקל במחבלים בכניסה לבית שלהם. הבנו שזו סיטואציה מטורפת".
10 צפייה בגלריה
"הבנו שזו סיטואציה מטורפת". קיבוץ חולית אחרי 7 באוקטובר
(צילום: באדיבות ארכיון חולית)
בזמן שדור, מפקד מחלקה בגדוד לוחם, ארז תיק למילואים ויצא דרומה, ג'וליה החליטה להיות לצד משפחתה וטסה למילאנו. "אדם נבהל מהאזעקות ובעלי במילואים לתקופה לא ידועה. בדיעבד שאלתי את עצמי הרבה פעמים אם זו הייתה החלטה טובה, כי הניתוק מישראל היה לי נורא. לא יכולתי לעזור, לחבק את המשפחה שלנו ששרדה. במשך חודש לא אכלתי ולא ישנתי, רק בכיתי".
למרות שקיוותה להמשיך לעבוד מרחוק על הפרויקטים שקידמה באילת ובבית-שאן, היא הוצאה לחל"ת, וזה היה הרגע שבו החליטה לקחת על עצמה את פרויקט חייה - שיקום קיבוץ חולית. "היה לי ברור שאפשר לקשור את שני העולמות האלה, מילאנו וחולית".
צפו בסיפור חייו של ד"ר חיים כצמן שנרצח במתקפה על חולית:
ד"ר חיים כצמן ד'ג'יי למוסיקה ערבית שנרצח במתקפת חמאס על קיבוץ חולית
(צילום: תומר שונם הלוי וירון שרון)
שגרירת העוטף באיטליה
הצעד הראשון היה ערב גיוס כספים למען הקהילה הפצועה, שג'וליה הרימה יחד עם נמרוד אופיר, השליח הישראלי בקן "השומר הצעיר" במילאנו (שקיבל את השם "קן חולית" בזכות הקשר ההדוק לקיבוץ), ולירי איתן דריי, מנהלת שלוחת קק"ל באיטליה.
"חיפשנו שיתוף פעולה עם הקהילה היהודית, וגם תנועת 'בני עקיבא' הצטרפה ליוזמה", מספרת ג'וליה. "קק"ל לקחו על עצמם את איסוף התרומות, והכריזו שכל יורו שייתרם - הם יכפילו".
"כבר ב-7 באוקטובר ישבנו להכין קמפיין חירום לגיוס תרומות", מסבירה לירי. "למחרת, כשממדי האסון עדיין לא היו ברורים, התחלנו להריץ אותו כדי לסייע במה שאפשר. בעולם התרומות מה שעובד הכי טוב זה החיבור הרגשי - אנשים מחפשים את הקשר האישי שלהם למקום. בשיחה הראשונה עם ג'וליה ישר זיהיתי מנהיגה שהלב שלה שם, שזה חשוב לה, וכששמעתי את הסיפור האישי שלה עוד יותר הוקסמתי".
10 צפייה בגלריה
ערב גיוס הכספים בוונציה. מצולמים: ג'וליה טמין אזולאי, שמעון אזולאי (חמה), לירי איתן דריי, פאולו רומור, סגן ראש עיריית ונציה, פייטרו מיאני, נ
(צילום: Luca Vecchiato)
ערב ההתרמה נערך ב-14 בנובמבר, ובמהלכו סופר על הקמת קיבוץ חולית ועל החיים שלפני המלחמה והוצגו תמונות ההרס והחורבן, כשבלב האירוע סיפוריהם האישיים של חברי הקיבוץ, אלה ששרדו ואלה שלא. "מעבר למטרה הברורה לשקם את הקיבוץ בתקווה שיוכלו לחזור לחיות בו בעתיד, יש גם שאיפה להכיר לעולם את ישראל", אומרת לירי. זה לא מסתכם בסכום שנתרם, אלא בקשר שנוצר".
בעקבות ההצלחה במילאנו, התקיימו שני אירועי גיוס כספים נוספים ברומא ובוונציה, שאליהם הצטרף קיש, אבא של דור, כדי לשתף את עדותו האישית כמי שלחם בגבורה בשבת השחורה. "כאיטלקייה וכישראלית, היה לי חשוב להביא את הסיפור הישראלי מהעוטף לא דרך החדשות", מסבירה ג'וליה. "לתת הזדמנות לקהל להתחבר לאנשים דרך סיפור ספציפי ולשמוע עדות ממקור ראשון".
"את האירועים במילאנו וברומא הנחה הנוער שחבר ב'שומר הצעיר' וב'בני עקיבא', וזה היה מדהים לראות אותם", אומרת לירי. "האירוע בוונציה היה בשיתוף עמותת 'ידידות איטליה-ישראל' סניף ונציה, עם קהל של נוצרים אוהבי ישראל. הצלחנו להביא את הסיפור של הקיבוץ הקטן באופן בלתי אמצעי. עד כה קמפיין הגיוס חצה את רף ה-100 אלף יורו, והקשרים שנוצרו עתידים להניב הזדמנויות התרמה נוספות".
10 צפייה בגלריה
"רציתי להביא את הסיפור דרך העוטף ולא דרך החדשות". קיבוץ חולית אחרי 7 באוקטובר
(צילום: באדיבות ארכיון חולית)
ג'וליה רואה ערך משולש בקידום מיזם שיקום הקיבוץ: ההתגייסות עבור שיקום קהילת חולית ששרדה את הטבח, החיבור של הקהילה היהודית במילאנו לישראל, וגם הזדמנות בשבילה להתאושש.
"העשייה עבור חולית הוציאה אותי מהטראומה", היא מספרת. "כל הזמן אמרתי לדור שלו יש מטרה ברורה בשירות הצבאי, והמשימה שלי היא לשמור על הילד שלנו בבית, אבל זה לא הספיק לי. כל פעם כשקורה משהו בישראל, מאוד קשה להיות יהודייה באיטליה. אנשים מרגישים דחף לספר לך מה דעתם על ההתנהלות של ישראל, והרבה מהם לא מסכימים איתה. לפעמים זה הופך לשיח אלים וביקורתי שמגיע גם למסרים אנטישמיים.
"רוב היהודים האיטלקים לא מדברים עברית, ומקבלים את החדשות מערוצים מקומיים. כמו בכל מקום בעולם - הכול התהפך ברגע שצה"ל נכנס לעזה. לקהילה היהודית בעיר היה קשה מאוד עם הניתוק מישראל, הם הרגישו שהם לא באמת יודעים מה קורה. בערבי ההתרמה חשפנו את יהודי איטליה לסיפור של הקיבוץ, לעדויות, לתמונות, לפרצופים שמאחורי השמות, לסיפור של הקהילה".
על קרקע המציאות
יום למחרת האירוע במילאנו, דור עידכן שהוא יוצא הביתה לסוף שבוע שלם, לראשונה מאז שגויס ב-7 באוקטובר, וג'וליה עלתה עם אדם על הטיסה הראשונה לישראל. "בכל פעם פחדתי שזו הפעם האחרונה שנראה אותו", היא מספרת. "אדם הבין שאבא שלו חייל. יש להם קשר מדהים, זה כיף שהיה להם זמן ביחד".
היא מחליטה להישאר בארץ, להתפטר מהמשרד שעבדה בו ולחפש מיזם התנדבותי להצטרף אליו. כך הגיעה לנהל את צוות האדריכלים ב"קרן העוגן", עמותה שפועלת מ-7 באוקטובר לשיקום העוטף ופיתוח הנגב המערבי דרך תכנון וקידום מבנים ומרחבים ציבוריים.
10 צפייה בגלריה
הדמיה של פרויקט מתחם החינוך בחולית
(באדיבות: קרן העוגן, אדריכלית עדי שקד וג'וליה טמין אזולאי)
"הבנו שהמדינה לא תגיע לזה", היא אומרת. "שמיזמים כאלה ידרשו גיוס של כספים פרטיים. הקמנו צוותים שמטרתם ללמוד את הצרכים הקהילתיים הייחודיים לכל מקום, ולהכין יחד עם נציגי הקיבוצים והיישובים רשימת פרויקטים שרוצים לקדם - בין אם זה חלום ישן של המקום או צורך שעלה בעקבות המלחמה. העמותה מלווה את התהליך לכל אורכו - משלב הרעיון, דרך גיוס הכספים ותכנון הפרויקט ועד ההוצאה שלו לפועל".
כאדריכלית העמותה, ג'וליה מקדמת, בין היתר, פרויקט ייעודי לקיבוץ חולית - מבנה חינוכי ממוגן. "עד המלחמה אף מבנה עליון ציבורי בקיבוץ לא היה ממוגן, גם לא חדר האוכל או משרדי ההנהלה", היא מסבירה. "הם הסתמכו על המיגוניות או על מקלטים תת-קרקעיים בכמה נקודות בקיבוץ. מבנה החינוך שאנחנו מתכננים יהיה חלק מהלב של הקיבוץ. לצידו תוקם גינה קהילתית יפה שבה יקיימו פעילויות ויגדלו ירק. כדי להצליח לחזור להתקיים כקהילה, אנשים חייבים להרגיש ביטחון במבנה החינוך המרכזי".
אדריכלית השיקום
לפני כחודש ג'וליה מונתה באופן רשמי לאדריכלית קיבוץ חולית. "תמיד אהבתי את הנגב, ולמרות שלמדתי באיטליה, פרויקט הגמר שלי בתואר הראשון היה בנושא אדריכלות בקיבוצים, ובתואר השני - הפזורה הבדואית בנגב", היא מספרת.
"הרבה גורמים מתעניינים עכשיו בעוטף, רוצים לעזור אבל לא יודעים איך. אני מבינה שחלון ההזדמנויות לגיוס תרומות הוא מצומצם, כי תכף ההתעניינות באזור תדעך. הקיבוץ צריך מישהי כמוני שתתעדף את הפרויקטים השונים, תנהל את הקשר עם הגורמים החיצוניים ותקדם אותם לכדי ביצוע. הקיבוץ מלא בחלומות, אבל יש המון עבודה".
מאז השבת הארורה, ג'וליה ביקרה בחולית פעמים ספורות. "הקיבוץ עדיין נטוש ושומם", היא אומרת בעצב. "כשנכנסים אליו רואים את הטבע המדהים אחרי עונת הפריחה, העצים שגדלו והדשא שצמח. הכול כל כך יפה, עד שמגיעים לבתים השרופים ומבינים את הפגיעה המשמעותית במרחב הבנוי. הטבע עשה את שלו והשתקם, אבל צריך לעבוד קשה כדי שהמבנים יגיעו לרמה שלו".
10 צפייה בגלריה
"הכול כל כך יפה, עד שמגיעים לבתים השרופים". קיבוץ חולית אחרי 7 באוקטובר
(צילום: באדיבות ארכיון חולית)
קהילת חולית, שרובה עדיין נמצאת בעין גדי, עתידה לעבור בהמשך למגורים זמניים ברביבים. "בפעם הראשונה כשפגשתי את ההורים של דור ואת אחותו, הם היו אחרי חודשיים של הלוויות ואבל", מספרת ג'וליה. "הם איבדו כל כך הרבה אנשים קרובים, שחמותי לא העזה לבכות על התכשיטים של אמא שלה שנבזזו וגיסתי לא הרגישה נוח לדבר על הכלב שגידלה 15 שנים ונורה למוות. אז לדבר איתם עכשיו על בית? היה להם קשה, הם התביישו.
"צריך לתת לקהילה לעבור את הטראומה הזו, ואנחנו בתור אנשים שלא היו שם באותה שבת אבל אוהבים את חולית חייבים לקחת את זה על עצמנו בשבילם".
ג'וליה: השיקום של חולית לא יסתכם בתיקון הבתים שנשרפו. חייבים לתת להם איכות חיים יותר טובה מזו שהייתה להם קודם, אחרת אין להם סיבה לחזור. זה חייב להיות בסדר העדיפויות של המדינה, שרוצה שהקהילות יחזרו לחיות שם ושהעוטף לא יישאר שטח צבאי ריק"
ברשימה של ג'וליה ישנם כרגע כ-60 פרויקטים שהיא שואפת לקדם בקיבוץ. "השיקום של חולית לא יסתכם בתיקון הבתים שנשרפו. זה לא מספיק כדי להחזיר משפחות למקום כזה מסוכן", היא אומרת. "חייבים לתת להם איכות חיים יותר טובה מזו שהייתה להם קודם, אחרת אין להם סיבה לחזור. זה חייב להיות בסדר העדיפויות של המדינה, שרוצה שהקהילות יחזרו לחיות שם ושהעוטף לא יישאר שטח צבאי ריק.
"אני מקווה שעכשיו כל תושבי אזור הדרום יקבלו יותר שירותים ויותר גישה לתרבות ולמסחר. שנחיה את העוטף. עכשיו זה הזמן של הפריפריה לפרוח", היא מוסיפה.
מבחינת ג'וליה, מדובר בסגירת מעגל. הנערה מאיטליה שהתאהבה בחולית וקיבלה כל כך הרבה מהקהילה המקומית - חוזרת לשם עכשיו כדי להחזיר את החיים לקיבוץ. "העשייה שלי עכשיו לא מגיעה כדי להחזיר על משהו, אלא בצורה טבעית", היא מדגישה.
"דור ואני חושבים לחזור לגור בקיבוץ, אבל עכשיו, כשאנחנו עם ילד, יש הרבה שיקולים שצריך לקחת בחשבון. מי שבוחר לחיות בחולית מלכתחילה - הוא חלוץ. ועם כל הקושי לחיות שם - זה מקום כל כך יפה ועם המון פוטנציאל. אני מאמינה שאנשים רוצים לראות את החלום הזה ממשיך".
לתרומות עבור שיקום קיבוץ חולית - באתר
