שלושה שבועות לאחר מתקפת הטרור הרצחנית שביצעו מחבלי חמאס ביישובי העוטף, בזמן שעסקה במתן סיוע בחמ"לים האזרחיים, הגיעה לידי חנה רדו - יזמית עסקית-חברתית הפועלת רבות למען קידום נשים בחברה הישראלית, בדגש על תושבות הפריפריה הגאוגרפית - פניה נרגשת מצד קהילת קיבוץ סעד, הנמצא בשטחי המועצה האזורית שדות נגב, בבקשה לסיוע במציאת תעסוקה עבור חבריה שרובם פונו מבתיהם ב-7 באוקטובר.
היא השיבה מיד בחיוב ויחד עם "קרן מיראז' ישראל", היא הקימה את "710 מערב" - מיזם תעסוקה פילנתרופי, המסייע למפונים מהדרום במציאת עבודה. רדו, שמתנדבת בעצמה במיזם, הצליחה תוך זמן קצר לגייס צוות של נשים שכל תפקידן הוא לסייע וללוות מפונים ומפונות מהנגב המערבי בתהליכי ההשמה לעבודה, לאחר שרבים מהם איבדו את פרנסתם בעקבות אירועי אותה שבת, או מעוניינים בשינוי תעסוקתי בעקבות המצב והתנודות הרבות בשוק. בעתיד, כך מקווים שם, המיזם יתרחב גם לסיוע למפונים מהצפון, ובהמשך לכל הארץ.
"כשפנו אליי מקהילת סעד בבקשה למציאת פתרונות תעסוקה, ידעתי שזה הדבר החשוב ביותר הבא שעלינו לעשות, לאחר שכמו כולם בחודשיים הראשונים למלחמה סייענו בחמ"לים האזרחיים", אומרת רדו. "אני מאמינה שתעסוקה, לצד הפרנסה והשיקום הכלכלי שהיא מביאה עמה, מייצרת באופן ישיר גם חוסן ותקווה אצל כל אדם".
6 צפייה בגלריה
חנה רדו. "נמשיך להפעיל את המיזם כל עוד יש משפחות עקורות"
(צילום: ענת קזולה ל-Q Elite Beauty)
המיזם מתפתח ומשתנה על פי הצרכים בשטח, כשכיום יש כבר מאות מפונים הרשומים במאגר ונמצאים בתהליכי השמה וכ-100 השמות כבר התבצעו. המודל של המיזם מושתת על המודלים שפיתחה רדו במסגרת קבוצת העסקים החברתיים שהקימה לפני עשור, "קבוצת תשעשרה", שהמרכיב המרכזי בהם הוא התעסוקה מרחוק, כשב-90% מהמקרים המעסיקים הם ממרכז הארץ, והעובדים גרים בפריפריה.
הראשונה להצטרף למיזם הייתה המועצה האזורית אשכול, שהבינה מיד את החשיבות ביצירת הזדמנויות תעסוקה לתושביה - הן בתקופה הנוכחית, והן לטווח הארוך. "עד כה, בזכות הצוות המסור של הנשים המדהימות שהתגייסו לטובת המטרה הזו, ביצענו כ-100 השמות מוצלחות. 100 משפחות שעברו את הנורא מכול, וקיבלו תקווה להמשך בניית חייהם וסיבה לקום בבוקר", היא מוסיפה.
יש יעד מסוים שאליו אתם שואפים להגיע?
רדו: "למצוא עבודה ל-710 מפונים לפחות, עד סוף השנה. '710 מערב' הוא לא מיזם זמני, אנחנו נמשיך כל עוד ישנן משפחות שנותרו עקורות מבתיהן וכל עוד יזדקקו לנו בשטח, ומניסיוני בעשור האחרון זהו צורך תמידי".
"מצאתי משמעות שעבורה שווה לקום בבוקר"
בדומה למיזמים חברתיים נוספים שהקימה רדו, גם במקרה של "710 מערב" הצוות שמתפעל אותו כולל נשים בלבד, ביניהן גם ארבע מפונות מיישובי הנגב המערבי שרק לאחרונה שבו לבתיהן ומקדישות את זמנן למציאות עבודה למפונים שאיבדו את פרנסתם.
מעיין ברעם, חברת קיבוץ גבולות שבמועצת אשכול, נשואה ואמא לשניים (בני עשר ושמונה), התחילה כרכזת השטח של המיזם לאחר שפונתה עם משפחתה לאילת. כיום, היא זו שמנהלת אותו.
"ב-7 באוקטובר התעוררנו מרעש נוראי, וברגע אחד הבנו שמדובר באירוע מסוג אחר. הערנו במהירות את הילדים, ורצנו להסתגר בממ"ד", מספרת ברעם. "מהר מאוד התברר שמחבלים חדרו למספר ישובים במועצה ושכיתת הכוננות שלנו זקוקה לעזרה. אלדד, בן זוגי, יצא עם הנשק האישי שלו לעזרת כיתת הכוננות והילדים ואני נשארנו בממ"ד, בבית סגור וחשוך, חוששים לחייהם של חברים רבים מהקהילה ומהיישובים הסמוכים".
ככל שחלף הזמן התברר גודל האסון, ובשעות הערב המאוחרות חברי קיבוץ חולית פונו לקיבוץ גבולות, שלמרבה המזל לא ספג פגיעות כמו מרבית היישובים באזור. "עזרנו להם ככל יכולתנו במזון, מקלחות, ביגוד ומקום לינה.
"הלילה ההוא עבר ללא שינה ובעצב גדול, כשלמחרת בבוקר אנשים התחילו להתפנות מהקיבוץ", היא מוסיפה. "כעבור מספר ימים התקבלה החלטה של מועצת אשכול לפנות גם את קיבוץ גבולות באופן מרוכז למלון באילת. ההחלטה הגיעה אחרי שהמדינה קבעה שאנחנו יכולים להישאר בקיבוץ, כמובן ללא שירותי חינוך, רפואה וכל מה שצריך כדי להתנהל, רק כי אנחנו גרים במרחק של יותר מ-7 ק"מ מהגבול".
לפני כחודש הוחלט להחזיר את קהילת גבולות לקיבוץ, במטרה לנסות להשיבם לשגרה. "הוקם בית ספר אזורי בקיבוץ ומאז אנחנו מנסים להחזיר את חיינו למסלול - להשתקם, לעבוד, להיות למען ילדנו ולבחור כל בוקר באופטימיות ותקווה".
ברעם: "הצורך בתעסוקה בנגב ובגליל הוא ממשי, והמציאות הנוכחית רק מדגישה ומעצימה את הצורך הזה, ולכן אנחנו מאמינות שהמיזם לא יסתיים ביום שאחרי המלחמה, ובטח לא כשהתושבים יחזרו הביתה"
למה הצטרפת למיזם, ועוד בשלב שבו את בעצמך היית מפונה?
ברעם: "בכל התקופה שבה היינו באילת, בן זוגי נשאר לעבוד בקיבוץ והתראינו איתו רק בסופי שבוע. מצאתי את עצמי לבד עם הילדים, במקום שהוא לא הבית שלי, והייתי זקוקה לעשייה. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו למען אחרים שנמצאים במצבי. בתפקידי הנוסף אני מנהלת צמיחה דמוגרפית ואחראית לפיתוח קהילה, ועזרה לאנשים היא ערך מרכזי עבורי.
"ככול שהתעמקתי במטרות המיזם, וככול ששוחחתי עם מפונים ומפונות וראיתי עד כמה הוא מצליח לסייע להם - הרגשתי איך התקווה והחוסן חוזרים אליי, ופתאום הייתה לי משמעות נוספת להתעורר עבורה בבוקר, מלבד עבור הילדים שלי כמובן".
את מאמינה שלמיזם הזה יש עתיד, או שהוא זמני עד לסיום המלחמה?
"הצורך בתעסוקה בנגב ובגליל הוא ממשי, והמציאות הנוכחית רק מדגישה ומעצימה את הצורך הזה, ולכן אנחנו מאמינות שהמיזם לא יסתיים ביום שאחרי המלחמה, ובטח לא כשהתושבים יחזרו הביתה. הוא מתבסס ברובו על תרומות, ואנחנו מקוות לקבל תרומות נוספות כדי להצליח לעזור לתושבים נוספים מהצפון, ובהמשך מכל הארץ.
"מבחינתנו, כל עוד המיזם פועל - נמשיך לסייע לתושבים הזקוקים לכך. עד היום אין תושב שפנה אלינו ולא קיבל מענה אישי תוך זמן קצר".
"המיזם הוא כמו טיפול פסיכולוגי עבורי"
פעילה נוספת במיזם היא אביבית פרץ, תושבת אופקים, נשואה ואמא לשלושה ילדים, ומי שעובדת כבר לא מעט שנים בחברת "נגב 19", שבדומה למיזם הנוכחי הוקמה גם היא על ידי רדו, במטרה להעניק תעסוקה איכותית ומכבדת לתושבי ותושבות הנגב המערבי.
"באותה שבת היינו כל המשפחה בדימונה, בארוחת חג אצל גיסתי, והתעוררנו לבוקר של אזעקות", מספרת פרץ. "ההורים שלי גרים גם הם באופקים, ממש על הכביש ממנו נכנסו המחבלים, ואבי באותה שבת יצא לבית הכנסת. מהרגע שהכול התחיל הוא היה מנותק קשר למעלה משש שעות. היינו בחרדה איומה בכל אותן שעות, ועד לרגע שבדרך נס הוא הצליח לחזור הביתה".
לדבריה, "ב-7 באוקטובר איבדנו הרבה חברים. אחת מהנרצחות פגעה עם רכבה בחומה שליד בית הוריי, לאחר שירו בה. סימני הדם נותרו ברחובות גם בימים שאחרי, והעיר כולה שקעה בצער עמוק וקשה", היא ממשיכה.
"ההורים שלי התפנו באופן עצמאי כעבור שלושה ימים להרצליה, ואנחנו הצטרפנו אליהם ביום הרביעי ושהינו אצל משפחה מדהימה שהסכימה לארח אותנו לתקופה של שבועיים וחצי, עד שקיבלנו אומץ לחזור הביתה, לאופקים".
פרץ, המנהלת את הדסק ואת שירות הלקוחות במיזם, משתפת כי הבחירה שלה להצטרף ל-"710 מערב" נבעה בחלקה הגדול מתוך צורך ממשי בהרמת המורל הירוד שאפיין אותה ואת סביבתה בשבועות שאחרי מתקפת הטרור. "באופן מסוים אני מרגישה שהמיזם והתעסוקה שהוא העניק לי, הצליחו לרפא לי את הנפש".
פרץ: "למיזם יש ערך עצום שהוא מעבר לחזרה למעגל התעסוקה והיכולת להתפרנס - הוא עוזר לאנשים שנאלצו להתמודד עם אירועים קשים מאוד, לחזור למסלול שמצריך מהם לקום מדי בוקר ולנסות לחיות בכל יום מחדש"
מה בפעילות שאת עושה במסגרת המיזם עוזר לך?
פרץ: "למשל שיחות עם המפונים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו והסיפורים לא נגמרים, חלקם קשים מאוד ומלמדים על פרופורציות בחיים. להקשיב לאנשים שחוו תופת, וכעת רוצים לשתף וזקוקים לעזרה ואת זו שיכולה לסייע להם - זה סוג של טיפול עבורי.
"מאז שאני זוכרת את עצמי אני נוהגת להדחיק סיטואציות קשות, והשיחות עם המפונים אפשרו לי לפתח את היכולת להישאר שם ולהקשיב גם לסיפורים הקשים שהם מספרים לי, לדבר איתם על התחושות הקשות, להבין אותן וללמוד להכיל אותן גם כשהן מגיעות ממני. הצטרפתי למיזם לפני שלושה חודשים, והיום אני מרגישה כמו מישהי שסיימה תואר בפסיכולוגיה".
באיזה סיפורים נתקלת, למשל?
"מפונה שאיבד את בת זוג בטבח ומתקשה לחזור לעבוד, בת שאבא שלה עדיין חטוף ומחפשת מקום עבודה שינתק אותה קצת מהמציאות הקשה. מבחינתי, למיזם יש ערך עצום שהוא מעבר לחזרה למעגל התעסוקה והיכולת להתפרנס, שגם הן חשובות מאוד כמובן - הוא עוזר לאנשים שנאלצו להתמודד עם אירועים קשים מאוד, רובם איבדו קרובים ואהובים באותו יום, לחזור למסלול שמצריך מהם לקום מדי בוקר ולנסות לחיות בכל יום מחדש".
"מצליחה להעניק אנרגיה חדשה למפונים"
עד לא מזמן, יחד עם פרץ ניהלה את הדסק ואת שירות הלקוחות של המיזם גם יובל ארם מקיבוץ ארז, שבימים אלו נמצאת בחופשת לידה לאחר שילדה את בנה השני. בדומה לפרץ, גם ארם עובדת בחברת "נגב 19" והשתיים מכירות היטב זו את זו.
"בשעה 6:29 התעוררנו, בעלי ואני, מאזעקות ורעשים מוזרים של ירי ורחפנים. ישר הבנו שמשהו גדול מתרחש ושלא מדובר באזעקות רגילות", משחזרת ארם. "לאחר מספר דקות בממ"ד בעלי הוזעק לכיתת הכוננות, וברגע שהוא הניח עליו את האפוד והנשק, היריות מחוץ לבית התקרבו והייתה לי הרגשה שאם הוא ייצא מהבית עכשיו - הוא לא יחזור.
"הייתי בחודש חמישי להריון אז, והחרדה מהמתרחש בחוץ ומהמחשבה שמשהו עלול לקרות לו השפיעה על הגוף שלי, והתמוטטתי. בעלי הבין שהוא לא יכול להשאיר אותי ואת הילד שלנו לבד, ונאלץ להישאר יחד איתנו. היינו נצורים בתוך הממ"ד במשך 14 שעות כשברקע יריות, בומים ואזעקות בלי הפסקה", היא מוסיפה. "בזכות חברי כיתת הכוננות הגיבורים והלחימה המצוינת שלהם - המחבלים לא הצליחו להיכנס פיזית לקיבוץ".
ארם, בעלה ובנה אמנם ניצלו, אבל הם איבדו חבר קרוב מהקיבוץ שנהרג במהלך הקרב מול המחבלים - אמיר נעים ז"ל, חבר כיתת הכוננות של קיבוץ ארז. "תוך כדי השהות בממ"ד התחלנו להבין את גודל האסון. המשפחה שלנו מתגוררת בנחל עוז, והם חוו שם שעות קשות מאוד. וכך גם חברים טובים שלנו מכפר עזה, שעדכנו אותנו כל הזמן על האסון העצום שמתרחש שם.
"בשעה 20:00 החלטנו שאנחנו מתפנים מהקיבוץ באופן עצמאי. ארזנו מזוודה ונסענו במהירות למשפחה שנמצאת בשדה בוקר", היא מספרת. "בהמשך פונינו למצפה רמון, והיום אנחנו מתגוררים בעומר ובקרוב נעבור לקרית גת כדי להיות עם הקהילה מהקיבוץ".
יובל ארם: "אני באמת מרגישה שאנחנו מצליחות לגרום למפונים ולמפונות להרגיש שיש מי שרואה ודואג להם, ושהם לא לבד. אנחנו עושות כל שביכולתנו למצוא עבורם את המשרה שהכי תתאים להם, בניסיון לאפשר להם מעט ודאות בתוך כל אי-הוודאות שמסביב"
מה גרם לך להצטרף למיזם?
ארם: "במסגרת העבודה שלי ב'נגב 19' אני מחברת בין אנשים למשרות שמתאימות להם, והרגשתי שאוכל לתרום לא מעט לטובת המיזם. אני באמת מרגישה שאנחנו מצליחות לגרום למפונים ולמפונות להרגיש שיש מי שרואה ודואג להם. אנחנו עושות כל שביכולתנו למצוא עבורם את המשרה שהכי תתאים להם, בניסיון לאפשר להם מעט ודאות בתוך כל אי הוודאות שמסביב".
ומה את מרגישה שהמיזם העניק לך?
"הוא העניק לי בעיקר כוח - כוח לעשות, לחבר, להקשיב ולהשמיע. אני מרגישה שאני מצליחה להעניק אנרגיה חדשה למפונים שממלאת להם את הלב. בנוסף, העשייה איפשרה לי להתנתק מהטראומה האישית שחוויתי ומהמציאות הבלתי נסבלת שאנחנו עדיין חווים".
"ההערכה של המפונים שווה הכול"
את ארם, שכאמור יצאה לחופשת לידה לא מזמן, החליפה לירון כהן, תושבת אופקים ואמא לשתי בנות קטנות (פעוטה בת שלוש ותינוקת בת שמונה חודשים).
"7 באוקטובר היה האירוע הטראגי ביותר שחוויתי בכול 25 שנות חיי", היא אומרת. "היום התחיל באזעקות בלתי פוסקות, פיצוצים ויירוטים של טילים שריחפו לנו מעל הראש. למרות זאת, בשלב הזה עוד לא הבנתי את גודל האירוע והייתי בטוחה שיש תקלה בצופרים, כי אופקים לא ידועה כעיר שנשמעות בה אזעקות בתדירות גבוהה. מהסיבה הזו גם לא ייחסתי לכך חשיבות רבה מדי, עד לרגע שבו נתקלתי בפוסט בפייסבוק של חברה לעבודה שגרה לא רחוק ממני, שכתבה שמחבלים יורים לה על הבית".
6 צפייה בגלריה
לירון כהן. "לא חושבת שאי פעם אצליח לשכוח קולות הירי ואת התחינות של האנשים"
(צילום: מערב 710)
לא עבר זמן רב, והמחבלים הגיעו גם לשכונה שבו כהן מתגוררת. "התחלנו לשמוע קולות ירי בלתי פוסקים שנורו מנשקים אוטומטיים, ממש צרורות של מחסניות. זה היה פחד אימים, וכל מה שחשבנו עליו באותו רגע, בעלי ואני, היה איך נצליח להגן על הבנות שלנו, ומה אומרים במצב כזה", היא משתפת. "ניסינו להתקשר למשטרה ללא הפסקה, אבל אף אחד לא ענה שם. בינתיים שמענו חלונות שנשברים ובאוויר עמד ריח חזק של שריפה.
"למזלי, היינו עדיין בבית באותו בוקר, אבל 60 תושבי אופקים שכהרגלם ביום שבת יצאו לבתי הכנסת או לטיול בחוץ - נרצחו על ידי המחבלים הארורים, רבים מהם הכרתי היטב. כל הסיטואציה הזאת השפיעה עליי בצורה קשה מאוד - איבדתי עשרה ק"ג ממשקלי תוך זמן קצר מאוד, לא הצלחתי לתפקד וכל הזמן הייתי בחרדות איך אצליח לשמור על משפחתי אם נמצא את עצמנו שוב במצב כזה".
למה החלטת להצטרף למיזם?
כהן: "הצטרפתי כדי לעזור לאותם אנשים שחוו את הזוועות האלו, איבדו את יקיריהם, את בתיהם ואת כל רכושם באותו יום נורא. עבורי זו שליחות לסייע להם וזה המעט שאני יכולה לעשות עבורם. אין שיחה עם מפונה שבה אני לא נחשפת לסיפורים קורעי לב על אנשים שנתלשו מבתיהם ואיבדו הכול".
כהן: "הצטרפתי למיזם כדי לעזור לאותם אנשים שחוו את הזוועות האלו, איבדו את יקיריהם, את בתיהם ואת כל רכושם באותו יום נורא. עבורי זו שליחות לסייע להם וזה המעט שאני יכולה לעשות עבורם"
את מרגישה שהעזרה לאחרים תורמת גם לך?
"בהחלט. אין ספק בכלל שהעזרה והסיוע לאחרים עוזרים לנפש שלי להתרפא והסיפוק הוא גדול, בעיקר מעצם המחשבה שבזכות המיזם נוכל להגיע לעזור לכמה שיותר מפונים לחזור למעגל העבודה ולמצוא משרה שתתאים להם ותעסיק אותם. גם הוקרת התודה מצד רבים מהמפונים על כך שבזכותנו הם מצליחים לחזור לשגרה מסוימת, וכמובן להתמודד עם המצב הכלכלי הלא פשוט - מרגשת מאוד.
"ומצד שני צריך המון כוחות כדי להצליח להתמודד עם הטראומה הזו שלא מרפה, לפחות אצלי היא עדיין קיימת ואני לא חושבת שאי פעם אצליח לשכוח את קולות הירי ואת הצעקות של האנשים שמתחננים שיצילו אותם. הפכתי לאדם אחר בעקבות 7 באוקטובר, לאדם שמעריך את החיים עם הבנה כמה הם שבירים ולא מובנים מאליהם".
