אירועי 7 באוקטובר השפיעו באופן עמוק על החברה הישראלית כולה. מתקפת הטרור הרצחנית העמיקה עוד יותר את השסעים הקיימים, וחידדה את הפחד והחששות של החברה היהודית מפני החברה הערבית - ולהיפך. במקביל, התעצמו קולות קיצוניים של גזענות והסתה, בעיקר ברשתות החברתיות אך לא רק, שעלולות להוביל לאלימות פיזית בעתיד הלא-רחוק ולהתקבעות של עמדות ותחושות קשות בקרב כל חברה על רעותה.
"אנחנו חיים בתקופה האיסלמופובית ביותר מזה עשרות שנים. המלחמה הגבירה את החשש של יהודים מפני ערבים ולהיפך, ואסור להתעלם מזה. מציאות שבה כל צד תופס את הצד השני כאיום - תחסל את הסיכוי לחיים משותפים במדינה הזאת", אומר איתי שורניק, מנהל מדרשת "לחיים משותפים", הפועלת לקידום של דו-קיום בין יהודים ללא-יהודים בחברה הישראלית.
המדרשה, שהוקמה לפי כשש שנים על ידי עמותת "מרכז מעשה" ובשיתוף העמותה למנהיגות ישראלית משותפת, פונה לצעירים וצעירות ישראלים, בוגרי תיכון, מכל המגזרים ובני כל הדתות.
"בחצי הראשון של השנה אנחנו פועלים במסגרת של מכינה קדם-צבאית ותוך כדי אנחנו מכינים אותם לשלב הבא, לבחירתם - חלק ימשיכו לשירות צבאי, אחרים לשירות לאומי-אזרחי ויש גם כאלו שהתחנה הבאה שלהם היא האקדמיה", מסביר שורניק. "לא משנה באיזו אופציה בוחרים, השיח שאנחנו מנהלים במדרשה הוא זהה ומטרתו להוביל לחיבור וליצור שותפות בין כל מי שמתגוררים במדינה הזאת, ללא הבדל של דת או לאום".
איתי שורניק: "אנחנו חיים בתקופה האיסלמופובית ביותר מזה שנים. המלחמה הגבירה את החשש של יהודים מפני ערבים ולהיפך, ואסור להתעלם מזה. מציאות שבה כל צד תופס את הצד השני כאיום - תחסל את הסיכוי לחיים משותפים כאן"
יש תנאים מסוימים שצריך כדי להתקבל?
"בשנה שעברה קיבלנו כ-80 פניות, מתוכן 40 צעירים עברו את המיונים, שמתייחסים גם להיבט הלימודי וגם להיבט החברתי, והתחילו את שנת הלימודים אצלנו. ברוב המקרים, כמעט כל מי שמתחיל את השנה במכינה גם מסיים אותה. חצי מהמידרשיסטים שלנו הם יהודים, והחצי השני הם ישראלים בני דתות אחרות. כל מידרשיסט נדרש לשלם 700 שקלים בחודש עבור מגורים במדרשה, ארוחות, טיולים במהלך השנה, שיעורים וליווי מקצועי".
איך מתנהל סדר היום במדרשה? מה לומדים שם?
"התלמידים, שנקראים מדרשיסטים, פותחים את היום בשש וחצי בבוקר, עורכים מסדר בוקר, עוברים פעילות פתיחה אותה מעבירים ה'מוכתרים' - כינוי לחניכים התורניים באותו יום (תמיד אחד יהיה יהודי והשני לא), ובשעה תשע מתחיל השיעור הראשון. הנושאים שנלמדים מגוונים - החל מפילוסופיה וכלכלה, דרך הסכסוך היהודי-פלסטיני, ועד ללימודי איסלאם ויהדות".
"לצעיר ערבי קשה יותר לעזוב את הבית"
במדרשה לומדים וחיים יחד צעירים וצעירות יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים וצ'רקסים. לדברי שורניק, גיוס צעירים שאינם יהודים הוא אינו דבר של מה בכך והרבה פעמים מדובר בתהליך מורכב מאוד. "רבים מהצעירים שאינם יהודים לא מכירים מספיק את הקונספט של מכינה קדם-צבאית, והפעם הראשונה שבה הם נתקלים בו זה כשהם נחשפים למדרשה", הוא מסביר.
"ויש עוד קושי שנובע ממחסום תרבותי; צריך להבין שלא מדובר בצעד פשוט עבור צעיר ערבי לעזוב את בית ילדותו לטובת מגורים עם צעירים וצעירות שמשפחתו לא מכירה. גם העובדה שבזמן שהוא לומד במדרשה חבריו כבר לומדים באוניברסיטה או מנצלים את הזמן כדי לעבוד ולהתפרנס, לא פעם מהווה מכשול רציני".
איך חושפים את אותם צעירים לא-יהודים למדרשה?
הצוות שאחראי על גיוס התלמידים יוצר קשר עם מנהלי בתי ספר בערים ובכפרים הלא-יהודים, מנצרת ועד רהט, כדי להסביר על הפעילות שלנו. אם צריך, אנחנו גם מגיעים לבתיהם של תלמידים שהביעו עניין ומסבירים להוריהם במה מדובר בשיחה פרטית".
רבין אבו-חאמיד (22), מהמועצה האזורית הדרוזית כִּסְרַא-סֻמֵיעְ שבגליל העליון, הצטרף למדרשה זמן קצר לאחר הקמתה. "למדתי במחזור השני של המדרשה, וזה לא היה פשוט. אמנם היה חזון אבל תוכנית הלימודים והפעילויות נבנו תוך כדי תנועה", אומר אבו-חאמיד. "עם סיום המכינה התגייסתי לצבא ושירתי במת"ק עזה (מנהלת התיאום והקישור), ובהמשך עברתי לשרת במחווה אלון. אחרי השחרור טסתי למקסיקו, שם עבדתי בחינוך הבלתי פורמלי. טיילתי, הדרכתי בסוכנות הישראלית בארה"ב ואז, כשהייתי בניו יורק, צלצלו אליי מהמדרשה וביקשו ממני לחזור ולשמש כמדריך, ובתחושת בטן שלי מיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
פחות משבוע לאחר השיחה, הוא חזר ארצה ונקלט לעבודה במדרשה כאיש צוות מן המניין. "בתחושה שלי זו המכינה היחידה שבאמת מגשימה את חזון החיים המשותפים, ולא רק מדברת עליו. אני מזמין את כל הצעירים והצעירות הישראלים לבקר אצלנו, ולראות את החזון הזה מתממש מול עיניהם".
איך המכינה מסייעת לצעירים שאינם מחויבים להתגייס לצבא?
אבו-חאמיד: "הלימודים במכינה יעניקו להם כלים מעולים להתמודדות עם החיים בישראל. הם ישפרו את העברית שלהם, יעזרו להם להכיר את המנטליות הישראלית טוב יותר ולבסוף, יצליחו גם להבין את הזהות של עצמם בתוך המדינה הזאת".
סבין עבדאלחלק (19), תושבת נצרת, התחילה השנה את שנתה השנייה במדרשה. היא הגיעה לשם בעקבות אחותה הגדולה, שסיימה את לימודיה שם לפני שנתיים. "אחותי הגיעה למדרשה אחרי ששמעה עליה בבית הספר שבו למדה. היא מאוד אהבה את האווירה ואת הלימודים כאן, ובעקבות הניסיון החיובי שלה הלכתי גם לריאיון, והתקבלתי. אמא הייתה מאושרת, וגם אני כמובן", היא נזכרת.
מלבד העברית שהשתפרה מאוד, מספרת עבדאלחלק שבזכות הלימודים במדרשה היא זכתה להכיר חברות נפש. "התחברתי מאוד לבנות היהודיות כאן, והחברה הכי טובה שלי היום היא יהודייה. אנחנו שלוש בנות ערביות במדרשה - אחת מהן היא בת דודה שלי, גם היא מנצרת, והשנייה מירושלים. אנחנו כולנו מחוברות מאוד, גם הבנות היהודיות וגם הלא-יהודיות. הלימודים כאן עשו לי חשק להמשיך לשנת שירות, נראה מה יהיה".
"בתחילת המלחמה הייתה חרדה גדולה"
שלא כמו הלימודים האקדמאיים, הלימודים במכינה מתחילים בחודש ספטמבר. "תחילת השנה הייתה נינוחה ורגועה. עברנו את החגים ואז, עם פרוץ המלחמה, חלק מההורים של החניכים היהודים נכנסו לחרדה וחששו שילדיהם יהיו מחוץ לבית, ובאמת בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר חלק מהחניכים היהודים לא הגיעו למדרשה", מספר שורניק.
"לא רק ההורים של התלמידים היהודים פחדו, גם ההורים שלי היו בחרדה מהמחשבה שאצא לבד מהבית ואעלה על אוטובוסים בימים הראשונים של המלחמה. אבל עכשיו המצב השתפר, ואני עצמי לא חוששת בכלל ונוסעת בתחבורה ציבורית באופן חופשי", אומרת עבדאלחלק.
למרות החרדה וההלם הראשוני, במדרשה מיהרו לעבור למוד של עשייה חברתית ותוך כמה ימים החניכים החלו לסייע במשימות שונות בהן ניקיון מקלטים, חלוקת מזון לחיילים, הפעלה של ילדים שפונו מבתיהם מאזור הצפון והדרום ועזרה לחקלאים. לדברי שורניק, כל חניכי המדרשה, ללא יוצא מן הכלל, לקחו חלק בפעילויות ההתנדבות.
"המכינה מאפשרת לי לפגוש ולהכיר צעירים וצעירות לא-יהודים, שכנראה שלא הייתי פוגש בשום מקום אחר", אומר איתי ברנט (18) מרמת גן, חניך שנה ב' במדרשה. "הגעתי לכאן אחרי שחיפשתי מקום מיוחד ושונה, כזה שגם מכין לשירות הצבאי וגם מאפשר לפתח שיח אמיתי של דו-קיום. באופן אישי, אני מרגיש שמאז שאני נמצא כאן התפתחתי מאוד ולמדתי להכיר את עצמי טוב יותר".
