נולדתי פגה במשקל 1,100 גרם בשבוע 28, עם שיתוק בארבע גפיים. למרות זאת ההורים שלי הכניסו אותי לגן רגיל והייתי מקובלת וחברותית. אבל לא הכול היה וורוד. בגלל המגבלה יכולתי לשבת רק בפינת ארגז החול, כי רק שם היה מה שיתמוך בי. באירועים של הגן לא יכולתי לעמוד ולרקוד עם כל הילדים.
בבית ספר, אחרי ארבע שנים מצוינות, נאלצו לשפץ את המבנה שבו הייתה הכיתה שלי, והעבירו אותנו למבנה אחר, ללא התאמה לנגישות ובקומה שנייה בלי מעלית. לכן, ברבים מהשיעורים נשארתי בחוץ וגם בהפסקות לא יכולתי לשחק עם כולם, למרות שכולם סביבי ניסו לעזור לי כמה שיותר - המנהל הרים אותי לכיתה וגם חברות מקסימות סייעו.
עם הזמן המצב התחיל להיות קשה יותר ויותר. התחלתי לסבול מכאבים ולפתח עקמת. ההורים שלי התחילו לחשוב על גיוס עובדת זרה עבורי, כי אחרי הניתוח לא הגעתי לבית ספר במשך שמונה חודשים לצורך התאוששות, ואז גם החלו לי כאבי גב תמידיים והייתי חייבת חדר מנוחה באמצע היום, כי לא יכולתי לשבת על הכיסא כל-כך הרבה שעות.
2 צפייה בגלריה
"המצב הזה הוריד אותי לגמרי. חשבתי על העתיד, ומה אעשה ואיך אתנהל ככה?"
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
"פשוט לחיות את חיי"
המצב הזה הוריד אותי לגמרי. חשבתי על העתיד, ומה אעשה ואיך אתנהל ככה? ולא מצאתי סיבה לחיות. זו הייתה תקופה של המון בכי ועצב, ולמרות זאת לא הסכמתי לקבל עזרה, ולפנות לפסיכולוג למשל, כי בזמנו חשבתי שכל אחד צריך לדאוג לעצמו. זו תפיסה שהיום אני מבינה שהיא שגויה לחלוטין ואם אפשר לקבל עזרה צריך לפנות ולקבל אותה בהקדם.
בתיכון משהו בי השתנה. אמרתי לעצמי שאני יכולה לחיות בבכי וצער עד היום האחרון ולהגיע למחלקה סגורה, או שאני יכולה להבין שככה הקב"ה ברא אותי ופשוט לחיות את חיי. השינוי היה כל-כך גדול שבסיום כיתה י"ב לא הבנתי למה זה נגמר כל-כך מהר.
לאחר התיכון היו בי המון פחדים, כי לא הכרתי את האופציות שעומדות עבור אדם כמוני עם סיום הלימודים. הציעו לי לפנות ל'מרכז יום לנכות'. חשבתי ללכת אליו, אבל לא רציתי להתקבע בנוחות של סביבת נכים, למרות שבמרכז כזה בוודאות היו מקבלים אותי יותר, ולא הייתי נלחמת על כל דבר כמו היום.
לאחר כמה זמן, הודיעו כי נפתח בחב"ד סמינר להוראה בשיתוף עם המכללה האקדמית גורדון. פתאום הייתה בי תקווה אבל לצידה פחד ממשי: "איך אשב מתשע בבוקר עד שש בערב? אמאל'ה, איך עושים את זה?" ולא היו חסרות "נשמות טובות" שאמרו לי לוותר וש"בתיכון הקלו עלייך אבל זה לא יהיה כך באקדמיה". לא נתתי לזה להשפיע עליי וקפצתי למים.
ביום הראשון אמרתי להוריי ש'אם אעבור את היום הזה, יש על מה לדבר'. אח"כ כבר המשכתי למבחן הראשון, שאם אעבור אותו אולי אפשר להמשיך עוד קצת. וכך הלאה, צעד אחר צעד, מטרה אחר מטרה. מאוד עזר לי שהשנה הראשונה הייתה דרך הזום אבל אז הגיעה השנה השנייה, שנה פרונטלית. ב"מכללת גורדון" ניסו לעזור לי ולבוא לקראתי כמה שאפשר – הם הכינו עבורי חדר מנוחה עם שולחן גבוה שהכסא שלי יוכל להכנס אליו, מבחנים מוקלטים ומצולמים ומישהי שמשכתבת לי עבודות.
כשהגעתי לסטאז', לימדתי בנות חמודות בכיתה אי בבית ספר בטבריה. וגם שם לא פחדתי לבקש עזרה. הייתה לי שקית מאחור עם האביזרים שהכנתי לשיעור וביקשתי מהתלמידות שיביאו לי את השקית, והן היו שמחות ומרוצות מאוד מהעובדה שהן עוזרות למורה.
כך, יום אחר יום ושבוע אחר שבוע, לא האמנתי שאני עושה את זה. יש מקצועות שפשוט "גירדתי" בהם ציון עובר, אבל בזכות ההורים והמשפחה הבנתי שאני יכולה ומסוגלת ועד היום הם גאים בי מאוד.
נשארה לי רק עוד חצי שנה ללימודים. אני עדיין לא יודעת לאן מועדות פניי – האם אמשיך לתואר שני או שאכנס לשוק העבודה. אני לא רוצה לעמוד מול כיתה. אני מעדיפה להשתלב במשרד החינוך ולקדם את תחום הנגישות לבעלי מוגבלויות כדי שעוד תלמידים לא יסבלו כמוני. זו השליחות שלי.
- הכותבת שרה הרצל היא סטודנטית לתואר ראשון בלימודי הוראה באקדמית גורדון.
