עירית גלוסקינוס, אמא לשלושה מתל אביב, נאלצה להתמודד לפני שמונה שנים עם קשיים נפשיים שעברה בתה הצעירה. לאחר שצלחו אותן יחד, ובעקבות הקשיים שחוו בדרך, היא החליטה להקים עמותה שתקל ותאיר את הדרך עבור בני נוער מתמודדי נפש ובני משפחתם.
בעידן הנוכחי, ילדים ובני נוער מתמודדים עם לא מעט תופעות ומצבים נפשיים חדשים ומאתגרים. אוטוסטרדת המידע, זו שמחוברת לכף היד שלנו בכל רגע נתון באמצעות מכשירים חכמים, אמנם מביאה עימה יתרונות רבים, אך גם מציפה מצוקות נפשיות רבות וקשיים בהתמודדות עם מצבים.
גם תקופת הקורונה, שעם השלכותיה ניאלץ עוד להתמודד בשנים הקרובות, לא הקלה על המצב, והריחוק החברתי, המסכות, הלימודים המקוונים והבדידות, שהתווספו לקשיי היומיום עימם נאלצים להתמודד ילדים ובני נוער בשגרה, מקשים עוד יותר.
צפו בסרטון ההסברה של עמותת "זה בנפשי":
"זה בנפשי"
"העמותה קמה מתוך חזון להוריד סטיגמות ולדבר על כל נושא בריאות הנפש בקרב ילדים ובני נוער", מכריזה עירית גלוסקינוס (54), מנהלת ומקימת עמותת "זה בנפשי". "לפני שמונה שנים, חווינו התמודדות של הבת הצעירה במשבר נפשי מאוד קשה - בדיכאון, באובדנות, ובצורך להסתיר את זה כל הזמן, וש'אף אחד לא יידע'. בחרנו בקפידה למי לספר ולמי לא, ובעצם לא השתמשנו בסביבה ככוח חברתי שיכול לעזור", מגוללת גלוסקינוס בכנות את סיפורה.
"החלטנו, בתי הצעירה ואני, שהיום כבר במקום אחר בחיים, שאנחנו רוצות לחולל שינוי גם ביחס אל הילדים ואל בני הנוער עצמם וגם במחלקות האשפוז. שיתייחסו אליהם, שיראו אותם מעבר ל''מטופלים מתמודדי נפש'. להוריד את הסטיגמות כלפי המחלקות ובתוך המחלקות, בקהילה, בחברה, ולתת להם בתוך האשפוז, בזמן ההתמודדות הקשה, נקודות של אור ורגעים מתוקים להיאחז בהם", הוסיפה.
לשיטתה של גלוסקינוס, בכל רגע שחור אפשר למצוא נקודות של אור. "אם נער שמתמודד עם מצוקה נפשית חווה חוויה טובה בתוך האשפוז: סדנה מעניינת, אומן שמגיע להופיע או לדבר, חגיגת יום הולדת מיוחדת, אז בזמן קושי אתה יכול לעצור ולהגיד לו שיש גם רגעים חיוביים בתוך הדבר הזה, ובוא שנייה נאסוף אותם ונסתכל עליהם. זה נותן תקווה להמשך ההתמודדות".
כחלק ממשנתה, הקימה גלוסקינוס את עמותת "זה בנפשי" לפני כשנה וחצי, בספטמבר 2020. "יד המקרה הביאה אותנו לזה", היא מספרת, וחולמת להרחיב את פעילות העמותה ולהגיע לכל מחלקות האשפוז לילדים ובני נוער בארץ, 14 במספר.
"אנחנו פעילים כרגע בשתי מחלקות ולקראת מחלקה שלישית. את פעילות העמותה, מוסד ללא כוונות רווח, מתפעל מערך של 40 מתנדבים פעילים. "אף אחד לא מושך משכורת מתוך הדבר הזה. אנחנו עובדים כולנו בהתנדבות ואנחנו צריכים לעשות הרבה יותר", משתפת גלוסקינוס. "אנחנו נעזרים במתנדבים – בין אם זה בחוגים, בין אם זה בליווי, בין אם זה בלשמח או משהו כזה. אנחנו מאוד קטנים, אבל אי אפשר כנראה לתפוס את כל האוקיינוס ביום. צריך הדרגתיות ואנחנו נבנים. נדבך על נדבך. אנחנו מגייסים תרומות ובעתיד אני מקווה שנוכל גם לקבל תקציבים מהממשלה", הוסיפה.
"בעיקר אני מחפשת אנשים שיתחברו למהות וירצו להצטרף כחזקים בחברה, כאלה שחוו משהו אישי ורוצים להצטרף אלינו. אנחנו העמותה היחידה בארץ שעושה את זה, והראשונה. יש עמותות לילדים ונוער שקיימות כבר 30 שנה וזה פשוט מדהים שאף אחד לא חשב על זה קודם".
"למה ציפית? שיהיו להם קרניים?"
במציאות שבה אנו חיים, מחלות נפש בקרב ילדים ובני נוער מטוטאות לרוב אל מתחת לשטיח ומחוץ לגבולות החברה, כאשר תחושות הפחד, האשמה והבושה מציפות את המשפחה כולה ואת ההורים במיוחד. "אף אחד לא רוצה לדבר כי כל אחד אומר 'אני מקווה שזה כבר יעבור'", מתארת גלוסקינוס. "אתה לא רוצה ליצור איזו סטיגמה על הילד או על הנער, שאם הוא ימשיך להתמודד והכול יהיה בסדר אחר כך, אז יסמנו אותו", מוסיפה גלוסקינוס ומספקת דוגמה שחוותה לאחרונה: "הבאתי איזה מרצה, וכשהוא יצא הוא היה בהלם. 'איזה נוער איכותי, איזה כיף היה לי. לא מה שציפיתי', אמר. אז שאלתי – 'למה ציפית? שיהיו להם קרניים?'. ראיתי שהוא מהסס קצת בתגובה, אבל אז הוא אמר לי 'כן. האמת, סוג של'".
האבסורד, כפי שמתארת גלוסקינוס, הוא שדווקא אצל מתמודדי הנפש, אפשר פעמים רבות למצוא איכויות ורבדים אותם לא נזכה למצוא אצל אחרים. "הנערות המאושפזות בתוך מחלקות בריאות הנפש הן נערות סופר אינטליגנטיות, סופר איכותיות, עם רגישות ואינטליגנציה רגשית, והן חוות משברים של נוער. חלקן יתמודדו עם מחלות נפש בהמשך החיים, אבל בהחלט לא כולן".
"בני הנוער נפגעו המון בקורונה. יש עלייה של 70% בהפרעות אכילה בקרב נערים ונערות. יש עלייה של 50% בדיכאונות, בחרדות, בפנייה למחלקות בריאות הנפש בקהילה, בטיפולים, בתרופות נגד דיכאון. ובתוך כל הדבר הזה, הנטל של הטיפול, המשפחה מתהפכת. ההתמודדות היא קשה מאוד עד שמגיעים לאשפוז, ולא כולם מגיעים לאשפוז", מנסה גלוסקינוס לשפוך אור על הנושא ולשתף מניסיונה.
"ההורים בקשיים מאוד מאוד גדולים מול הנוער הזה שמתמודד. בין אם זה להיות צמוד אליו 24 שעות, ללוות אותו, להתמודד מול האתגרים שהוא מציב לפניהם. וגם האחים נפגעים מאוד. אין כבר כוח לאח או לאחות. לא נשארים מאגרים".
"הספקטרום החדש"
"החברה הרבה פעמים שופטת אמא כזאת", מציינת גלוסקינוס. "זה בגללך. זה אשמתכם. לא היו גבולות בבית. לא פעלתם כמו שצריך". "זה פוגש את כל האוכלוסיות. את כל הרבדים: האוכלוסייה החרדית, המגזר הערבי, חילונים ודתיים לאומיים, אוכלוסיות עשירות מאוד ועניות. זה לא מדלג. זה חוצה גבולות וכמעט אין היום בית בישראל שאין בו התמודדות עם משבר נפשי. זה הספקטרום החדש", מתארת גלוסקינוס את המצב בשטח, כאשר בדיוק כמו במקרים של התמודדות נפש אצל מבוגרים, המחלקות בבתי החולים עמוסות ובני נוער וילדים ממתינים לאשפוזים תקופות ארוכות.
"אנחנו רוצים לפתוח את השיח, שאנשים ידעו להביא מתנדבים לתוך המחלקות. אנחנו רוצים גם לתת מעטפת למשפחות ולאחים ולאימהות. העמותה באה מתוך הדבר הזה בקבוצות תמיכה שאנחנו עושים לאימהות. בימים שיש להם אירוע משותף אז יש מקום של הזדהות, של הכלה ושל חוסר שפיטה. אף אחד לא שופט אותך. אף אחד לא אומר לך 'את אמא לא טובה'", היא מסבירה.
"אחד הדברים שאנחנו רוצים זה פעילויות אחר הצהריים. פעילויות קבועות – חוג שחמט, סדנת אפייה, סדנת יצירה, כי לבני הנוער (המאושפזים), אין אחרי הצהריים פעילות מובנית וזה די משעמם. זמן חופשי הוא לא טוב, הוא נותן הרבה זמן למחשבות ומחשבות מובילות לפעולות אובדניות או מזיקות. זה הוכח מחקרית שפעילות אחה"צ מורידה פגיעה עצמית. השאיפה שלנו היא לבנות מערך חוגים קבוע אחה"צ בכל המרכזים. שתהיה פעילות לבני הנוער ולילדים. שידעו שהיום יש להם 'ככה'', ומחר יש להם 'ככה'. זה מאוד חשוב בעינינו. השאיפה היא גם להביא אומנים וידוענים אחר הצהריים, שיבואו לתוך המחלקות – לדבר איתם, לא משהו ליח"צ. זה באמת לבוא בשביל הילדים. לשבת איתם בגובה העיניים. לפני שבועיים למשל באה רוני דלומי, היא מאוד מחוברת לתחום והצטלמה גם לסרטון ההסברה שלנו. היא ישבה איתם שעה שלמה והם שאלו אותה שאלות וביקשו שהיא תשיר. הייתה התרגשות סביב הדבר הזה. הם התרגשו מעצם זה שמישהו מתייחס אליהם".
"אין הורים במחלקות. הנוער לבד", מתארת גלוסקינוס את החיים במחלקות האשפוז. "זה לא כמו במחלקות שהילדים חולים פיזית שההורה לא עוזב את הילד. שם, ההורה הולך והנער נשאר לבד עם ההתמודדות במחלקה. גם אין להם טלפונים – לוקחים להם את כלי ההתקשרות שלהם. יש בזה דברים טובים ויש בזה גם קושי. ההורים מגיעים לבקר אחת ליום, מי שיכול, ואנחנו מסייעים הרבה פעמים להורים להגיע או מביאים ילדים הביתה, כשאין להם דרך להגיע הביתה בחופש".
5 צפייה בגלריה
"זה תחום מאוד קשה לכל אורך הדרך. גם בכניסה למחלקות, גם בסטיגמות, גם בהתמודדות – מול המשפחות, מול המחלקות, מול הכול"
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
"נערים מאושפזים בין כמה ימים, ועד אפילו שנה. בפעילויות שאנחנו עושים בעמותה, באירועים, אני רואה נערות שהיו מאושפזות ומגיעות עם ההורים לאירועים. אנחנו רואים את ההתקדמות. אנחנו רואים לאן הן הגיעו וזה מדהים לראות את התהליך שהן עוברות ועוברים. אני יכולה להגיד לך שזה מאוד מאוד קשה. זה תחום מאוד קשה לכל אורך הדרך. גם בכניסה למחלקות, גם בסטיגמות, גם בהתמודדות – מול המשפחות, מול המחלקות, מול הכול. השיח הזה מאוד קשה", מודה גלוסקינוס.
אבל קשיים לחוד והצלחות לחוד. במסגרת הפעילויות, למשל, דואגים בעמותה שכל ילד שחוגג יום הולדת יקבל עוגה מותאמת אישית. "היא מותאמת לתחביבים שלו, לצבעים שהוא אוהב", היא מסבירה. "זה יצר ציפייה – הם רוצים לחגוג יום הולדת. בני נוער כאלה, שלא רוצים לחיות, תחשוב על הדיסוננס בין 'לא רוצה לחיות', לבין 'רוצה יום הולדת'. סיבה להישאר בחיים. הרבה פעמים מגיעה העוגה והנערה רואה את העוגה והיא כל-כך מתרגשת שזה עושה לה משהו. יש נער שצריך להשתחרר עוד שבועיים, אבל הוא לא רוצה ללכת הביתה, כי יש יום הולדת. אז אנחנו מקדימים את החגיגה".
גלוסקינוס משחזרת חגיגת יום הולדת לילדת בת מצווה. "זו ילדה ששמונה חודשים הסתובבה עם קפוצ'ון במחלקה. לא ראו לה את העיניים. עשינו לה עוגה והיא קיבלה מאיתנו לפטופ לציור. המטפלות שלה התקשרו למחרת להגיד שהם לא מצליחים לעצור את הדמעות. מאז שחגגו לה בת מצווה היא הורידה את הכובע. פתאום היא ילדה אחרת בטיפול והאצבע היא על היום הולדת, הם יכלו להגיד בפירוש, ששמונה חודשים שום דבר לא עזר".
"אנחנו פועלים בתוך המחלקה בשיתוף פעולה עם הצוות", מסכמת גלוסקינוס. "אנחנו מוציאים את בני הנוער לסרטים, לסדנאות, להצגות, למופעים. הם יודעים מראש – בעוד שבועיים יוצאים לסרט, אז הם עושים מאמץ להגיע. להתקדם. הצוות משתמש בזה ככלי טיפולי – יש פה איזה כלי שנותן להם תקווה, שנותן להם אור, והם נאחזים והם רוצים. הם רוצים לחיות. לחזור לחיים רגילים ונורמטיביים, להשתלב חזרה בקהילה, וזה בעצם מה שאנחנו רוצים – לאפשר ולעזור".
