חודש שלם אחרי מסיבת הנובה, יעל סימון לא יצאה מביתה. קפואה בתוך הטראומה, בקושי אכלה או ישנה. כל ירידה לממ"ד הקפיאה את גופה. אבל משהו בה סירב לוותר. בתחילת נובמבר, כשהחלו החזרות להצגה "מחול גנוב" - היא קמה. "משחק תמיד היה החלום שלי", היא מספרת, "ואמרתי שאין סיכוי שאני נותנת לעצמי להפסיד את ההזדמנות".
בשבת הארורה ההיא של 7 באוקטובר, היא הגיעה למסיבה כנערה שאוהבת ליהנות, לרקוד ולהכיר אנשים חדשים. היא יצאה משם אדם אחר. ברגעי האימה, כשברחה מיריות המחבלים והטילים, היא הסתתרה מתחת לצינור באדמה ובין השיחים. "באותם רגעים הרגשתי שזהו, זה הסוף. הגעתי לשניות האחרונות בחיי".
מה שהציל אותה ואת חבריה היה לא פחות מאשר הג'יפ שבו נמלטו, שאיבד את לוחית הרישוי במנוסה. "התברר שהמחבלים נסעו בג'יפ דומה, מה שככל הנראה מנע מהם לירות לעברנו", היא משחזרת באימה, יודעת היטב שהסיפור שלהם עלול היה להסתיים אחרת לגמרי.
הדרך חזרה לחיים התגלתה כמורכבת. בחצי השנה שאחרי הטראומה, יעל חילקה את זמנה בין עבודה כמדריכת כושר, שהתחילה בשש בבוקר, לבין נסיעות לחזרות בירושלים פעמיים בשבוע. הלילות היו רצופי סיוטים, והימים מלאי חרדות. "הדחקתי", היא מודה, "אבל לחזק ולשמח אחרים בתקופה השחורה הזאת נתן לי המון כוח. לצאת מאימונים כשמתאמנים אומרים לי 'את לא מבינה כמה טוב זה עשה לי' - גם כשאת ריקה מבפנים - זה מעלה חיוך".
אולם הגוף, בסוף, אמר די. קרע בשריר התאומים אילץ אותה לעצור. "עד שלא שורף לי מכאב אני לא עוצרת, ועד שלא הגעתי למצב שאני לא יכולה לדרוך על הרגל ונאלצתי ללכת למיון - לא עצרתי". הרופא במיון צעק עליה לא לזוז במשך שבועיים. "אלו היו השבועיים הכי קשים, כי באמת סוף סוף התחלתי להתמודד ולהבין שאני חייבת לטפל בעצמי".
יעל: "בהתחלה סחבתי איתי הרבה רגשות אשמה - המדינה מתפרקת, משפחות מתפרקות, לוחמים בעזה, חטופים, ואני - מגשימה חלום? מי אני בכלל? היו לי הרבה מאוד רגשות של 'אשמת הניצול' שליוו אותי אחרי השביעי. למה אני כן ואחרים לא? למה לא הצלתי יותר אנשים? למה אני כזאת אנוכית?"
איך את מתמודדת עם האתגר של להיות שחקנית על הבמה בתקופה כל כך מורכבת?
"האמת היא שלא קל להיות שחקנית בתקופה כזאת. בהתחלה סחבתי איתי הרבה רגשות אשמה - המדינה מתפרקת, משפחות מתפרקות, לוחמים בעזה, חטופים, ואני - מגשימה חלום? מי אני בכלל? היו לי הרבה מאוד רגשות של 'אשמת הניצול' שליוו אותי אחרי השביעי. למה אני כן ואחרים לא? למה לא הצלתי יותר אנשים? למה אני כזאת אנוכית?
"עם הזמן עיבדתי את הטראומה והבנתי שזה חלק מהריפוי להאשים את עצמי, ואלה תחושות לא רציונליות שכנראה ילוו אותי תמיד. אבל יחד עם זאת התחלתי להרגיש שכנראה אני פה מסיבה מסוימת, ויש לי שליחות ותפקיד בעולם. אם כבר ניצלתי ואם אני כבר חיה - אני מחויבת לחיות את החיים האלה עד הסוף - בהגשמה, עשייה ועזרה לאחרים".
בין ריפוי לשבירה
"מחול גנוב" היא לא סתם עוד הצגה. היא חלק מפסטיבל "הולגאב", שכבר 15 שנה מספר את סיפורה של היצירה הישראלית-אתיופית בירושלים. בית הקונפדרציה בבירה, שמארח את הפסטיבל, הפך למעין בית שני ליוצרים שמביאים אל הבמה את הקולות, הצלילים והסיפורים שלהם.
במרכז ההצגה עומד סיפורו של צביקה היזיקיאס - רקדן שמנסה להיחלץ מעולם הפשע אליו עוד נגיע בהמשך - כשארבע דמויות שבאו מהתחתית מנסות להגשים חלומות גדולים. במהלך החזרות על יצירת המחול הראשונה שלו, פולשים לחייו מאבקים שאינם מניחים ליצירה האמנותית להיווצר.
3 צפייה בגלריה
יעל וצביקה ב"מחול גנוב". "היא מבינה שאם לא תשמיע את קולה - היא תמות מבפנים"
(צילום: משה מלכא)
יעל מגלמת דמות בשם אלה, שעוברת תהליך של התפכחות. "היא מאוד מרצה, 'יס-מנית' כזאת. ככל שההצגה מתקדמת היא מבינה שאם לא תשמיע את הקול שלה היא פשוט תמות מבפנים".
כשהיא מדברת על הדמות, יש צמרמורת בקולה: "אני חושבת שזה אחד הדברים הכי גדולים שלמדתי השנה מהטראומה. גם ליעל וגם לי היה הרבה פעמים קושי בהצבת גבולות ולקיחת שליטה על החיים - במערכות יחסים, בבחירות, בניהול הזמן. וכשקיבלתי כאפה מהחיים, הבנתי שאני חייבת לקחת שליטה ולבחור איך לחיות. לא לתת לחיים לנהל אותי אלא לנהל אותם".
לאחרונה היא מוצאת גם חיזוק בסיפורים של אחרים, ובין המשפטים שנכתבו על ידי נפגעי המלחמה היא מגלה מילים שמהדהדות בה: "טל להט, במאי צעיר שנפל בעזה, השאיר אחריו מסר - 'אם יש לכם חלום למה לא לצעוק אותו'. יובל זילבר, עוד קורבן של המלחמה, כתב לפני מותו - "אם אתם קוראים את המילים האלה, תבטיחו לי לחיות חיים ששווה לחיות'".
רק לפני כמה ימים חזרה יעל ממיאמי, שם השתתפה בכנס שיזם המנטור האמריקני טוני רובינס, עם קבוצת שורדי נובה כמוה. בין המשתתפים היו גם דניאל ונריה שרעבי, אחים שניצלו ממסיבת הנובה והצילו עשרות שורדים ממוות. בהמשך, הם החליטו להקים את העמותה "עתיד לפצועים ולשורדים", שמסייעת לשורדי הנובה שנופלים בין כיסאות הבירוקרטיה.
"לדבר באנגלית ולספר את הסיפור שלי עם כל המשמעויות שלו", היא משתפת על החוויה שעברה במיאמי, "גורם לי לצבור ביטחון ומעצב את האישיות שלי בצורה חדה יותר. אם יש השפעה, זה אולי ההשראה שהייתי רוצה לתת לשורדים אחרים, על צמיחה מטראומה.
"חווינו חוויה מטורפת ואיבדנו הרבה - גם ברמה הפיזית וגם המנטלית. חברים, ביטחון, אמונה. אבל עצם זה ששרדנו את זה - קיבלנו המון כוח ומשמעות". ואז, היא מצטטת משפט של רובינס שהשפיע עליה במיוחד: "'החיים קורים עבורך ולא לך', וההסתכלות הזאת גורמת לי לצמוח מהקשיים ולמצוא את הטוב".
יעל. "שואלת את עצמי, 'למה דווקא אני?'"צילום נריה ששון, איפור: נועה שרפלר עדיקההיא משתתקת לרגע, מהרהרת. "הטראומה חידדה לי את הרצון להיות בעלת משמעות בעולם ולחיות את החיים במלואם. תמיד הייתי בן אדם של אנשים ותמיד התמלאתי מעזרה לאחרים - אם זה חברים, מתאמנים או סתם נהג מונית שמספר לי את סיפור חייו ואומר לי תודה שהקשבת לי.
"בתור שחקנית, היום אני מבינה שהחלום שלי הוא לעזור דרך האמנות - דרך ייצוג של דמויות שקופות שלא יכולות להשמיע את הקול שלהן, דרך ביקורת על גופים גדולים. כבר יש לי רעיון לסרט שעוסק ביחס לניצולי הנובה".
לגלות את היהלום שבפנים
ובחזרה לצביקה, שמסעו מתחיל ב"מבצע משה" להעלאת יהודי אתיופיה לישראל, שנערך בין השנים 1985-1984. בגיל תשע הוא הוצא מבית אביו באשקלון בצו בית משפט, אחרי שאמו נפטרה בדרך לישראל. החיים הובילו אותו בין פנימיות ורחובות, עד שהריקוד הציל אותו; בפנימייה הסגורה, בגיל 11, היציאה לחוג ריקוד פתחה בפניו עולם חדש. משם, הדרך הובילה אותו ל"אנסמבל בת-שבע" ואפילו לסטודיו המחול היוקרתי של "אלווין איילי" בניו יורק.
"בניו יורק התוודעתי לעבודה הקשה ולרצון להשתייך לגדולים בתחום", הוא נזכר. "זה עורר בי את התשוקה להתקדם, להצליח ולבלוט כרקדן וכיוצר".
רק לפני עשור הבין את עומק השפעת מורשתו על אמנותו. "הבנתי שיש לי את התנועה האתיופית המסורתית שלי, ושאני יכול להביא אותה אל הבמה באמצעות המחול המודרני".
איך אתה רואה את תפקיד האמנות בגישור על פערים חברתיים ותרבותיים?
"לאמנות אין פנים. היא משמשת מראה שדרכה אפשר להגיד מה שאתה באמת חושב ומרגיש. לי, כאמן, יש את היכולת לצעוק את הצעקה שלי דרך הבמה. לספר את הסיפור גם כשהוא קשה".
מה המסר שהיית רוצה שהקהל ייקח איתו מההצגה?
חשוב לי להעביר לקהל חוויה, ויחד עם זה גם את המסר שאם רוצים באמת - הכול אפשרי. הכי חשוב להיות בסביבה עם אנשים מתאימים, ולזכור להיות תמיד למען האחר - כי אף פעם לא יודעים איזה יהלום מסתתר באותו נער שמבחוץ נראה מאוד לא מלוטש. הלוואי ונצליח להעניק השראה לאלו שיצפו בהצגה".
כמי שצמח מתוך מערכת החינוך הפנימייתית, הוא רואה שינוי משמעותי בגישה לאמנות. "היום בהמון מסגרות של פנימיות יש רצון לחשוף את הצעירים והצעירות לאמנות בכל דרך. אצלי זיהו בזמנו תשוקה לתנועה ולריקוד. לא הייתי מצטיין בלימודים, התחברתי יותר לריקוד. היום מבינים בתוך המסגרות שאמנות זה כלי שאפשר לתת לבני נוער כדי לעזור להם להתפתח".
את ההכרה בכוחה של האמנות הוא חב במידה רבה לאפי בניה, המנהל האמנותי של בית הקונפדרציה ושל פסטיבל "הולגאב". "כל החשיפה שהגעתי אליה על הבמה בשנות העשייה שלי בבית הקונפדרציה היא בזכותו", הוא אומר. "הוא נלחם כל שנה מחדש לגייס תקציבים ולקיים את הפסטיבל למרות כל הקשיים".
צביקה: "לאמנות אין פנים. היא משמשת מראה שדרכה אפשר להגיד מה שאתה באמת חושב ומרגיש. לי, כאמן, יש את היכולת לצעוק את הצעקה שלי דרך הבמה. לספר את הסיפור גם כשהוא קשה"
המפגש בין שני הסיפורים - של יעל ושל צביקה - על הבמה, מדגים את כוחה של האמנות לחבר בין עולמות. "אני חושבת ששנינו עברנו טראומות וקשיים - כל אחד בדרכו שלו", אומרת יעל. "שנינו למדנו שהטראומה יכולה להצמיח ושבגדול כשהחיים נותנים לך סטירות - אתה חייב ללמוד לעמוד על הרגליים. שנינו אנשים מאוד אופטימיים וחיוביים ושנינו אנשים של תנועה וריקוד. שנינו ממשיכים לנוע למרות ועל אף".
היא מחייכת כשהיא מדברת עליו: "האמת היא שלא משנה מה קורה - אני תמיד הערצתי את צביקה. יש לו כבר שלושה ילדים, השבוע נולדה התינוקת השלישית, והוא תמיד עם חיוך ועם כוחות מטורפים. לא משנה כמה כאב אני עברתי - שאבתי ממנו כוח והשראה".
"מחול גנוב", מבית קבוצת תיאטרון "הולגאב" בניהולו האמנותי של משה מלכא, מציגה היום (22 בדצמבר) ב-18:30, וכן ב-22 וב-29 בינואר, בבית הקונפדרציה ירושלים.
