השבוע רשם מרכז 'נא לגעת' ציון דרך היסטורי: ביום ראשון נפתח לראשונה בישראל מרכז לימודים לאומנויות הבמה שיכשיר שחקנים עם מוגבלויות ראייה ושמיעה. תוכנית הלימודים היא בראשונה מסוגה בישראל ורק שנייה בעולם, לצד מקבילתה בסקוטלנד.
המרכז יציע שני מסלולים - לשחקנים עם עיוורון ולקויות ראייה, ולשחקנים חירשים וכבדי שמיעה. "אחרי 15 שנה הבנו שהגיע הזמן לפרוץ את גבולות 'נא לגעת' ולאפשר לאנשים לעבוד גם מחוץ למרכז שלנו. כך גם יכתבו טקסטים עבור שחקנים עם מוגבלויות ראיה ושמיעה, שיוכלו לקבל תפקידים ולשחק מבלי שהם ייאלצו להסתיר את מוגבלותם", אומר אורן יצחקי, מנכ"ל נא לגעת, ומוסיף בנימה מחויכת "כבר לא יצטרכו את תום אבני שישחק את הבחור העיוור ב'פרפרים הם חופשיים' בתיאטרון באר שבע".
צפו בסרטון מיום הלימודים הראשון בתוכנית הלימודים הייחודית:
לימודי במה ומשחק ב"נא לגעת".
(צילום: בתיה אזוגי)
קראו עוד:
יצחקי, שיזם והוביל את המהלך, מסביר כי מדובר בפרויקט מורכב המיועד להכשיר באופן מונגש שחקנים עם מוגבלויות ראייה ושמיעה ומאפשר לימודים מקצועיים של עבודת השחקן בצורה נגישה, בליווי מורים מנוסים ואנשי מקצוע מהסגל האקדמי של לימודי התיאטרון בבית הספר למשחק ואמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים. המורים הוסמכו והוכשרו על ידי מרכז 'נא לגעת' והודרכו בידי אנשים עם מוגבלויות כדי ללמד אוכלוסיות אלו באופן מותאם.
הסטודנטים ילמדו במסגרת זו משחק, פיתוח קול, כתיבה יוצרת, אלתור, תנועה, ליצנות ועוד, כשיוענקו להם כלים וטכניקות מהותיים, "ברמה הכי מקצועית והכי שוויונית שיש", מדגיש יצחקי וממשיך: "מדובר בבשורה היסטורית, כשלכולנו מגיעה הזכות להגשים את עצמנו מבחינה אישית ומקצועית ולתרום לעולם התרבות. המהלך נועד לשבור מעגל חסום מראש עבור שחקנים ויוצרים עם מוגבלויות, בתקווה לשילוב עתידי בתחום של שחקנים חירשים או עם עיוורון".
במציאות הנוכחית, מבהיר יצחקי, תיאטראות ומלהקים מציבים בפניהם תנאי סף של תעודת לימודים מקצועית של בתי ספר למשחק, ואלו אינם מונגשים כדי לקבלם. "כך השחקנים הללו מנועים מליהוק אפילו לתפקידים המועטים של דמויות כמותם - אותם למרבה הצער מגלמים שחקנים ללא מוגבלות. השלב הבא מבחינתנו הוא לייצר המשכיות, במטרה שהלימודים יהוו גשר ישיר כמכינה לבתי ספר מובילים למשחק ומול מלהקים, תיאטראות וחברות הפקה של יצירות מקור.
"המרוויחים זה גם אנחנו, כחברה, כי נוכל לקבל הזדמנות לפגוש שחקנים חירשים ועיוורים הכי מקצועיים שיש וגם אותם קהילות ממודרות של החירשים והעיוורים, שלא ניתנה להם עד כה הזדמנות אמיתית ללמוד ולהיחשף בצורה שוויונית.
יצחקי מדווח על יותר ויותר מפיקים ויוצרי קולנוע בעולם הקולטים שחקנים מקצועניים חירשים. "אנחנו רואים את זה עם הזכייה המהפכנית באוסקר של הסרט קודה (CODA) וגם ביצירת הפקות קולנועיות אחרות. ברור שקל יותר וזול לקחת שחקן מוכר שגם לא צריך להנגיש עבורו - אבל זה לא הדבר האמיתי".
הסרט קודה, בכיכוב שחקנים חירשים, זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר בטקס האקדמיה האחרון שנערך בחודש מרץ, והוכתר כסיפור סינדרלה. בין השחקנים נמנה טרוי קוטסור זוכה האוסקר בקטגוריית שחקן המשנה, חירש חסר בית לשעבר בן 53. הדבר קרה בזכות התעקשותה של הכוכבת החירשת מרלי מטלין, זוכת האוסקר על "ילדים חורגים לאלוהים", ודרישתה מול המפיקים, שחירשים יופיעו לצדה בסרט ויגלמו באופן אמין את הדמויות במקום כוכבים שומעים, כפי שהיה נהוג עד כה.
לנפץ את תקרת הזכוכית
רבים מהתלמידים שהתקבלו למחזור הראשון הינם דמויות מעוררות השראה שחוו בעל כורחם סיפורי חיים גדושי דרמות ובחרו בבמה וביצירה למרות מוגבלותם.
ביניהם נמצא ירון בן יעקב (57) מתל אביב, נשוי אב לשלושה (שלישיה בני 26), מתחום המחשבים ואבטחת המידע, שהתעוור לאורך השנים עקב ניוון הרשתית. לפני שאיבד את ראייתו הגשים חלום ישן ויצר סרט דוקומנטרי במסגרת קורס קולנוע של הספרייה לעיוורים וללקויי ראיה בתל אביב.
גיבור הסרט, איציק חנונא, דמות מעוררת השראה בעצמה, שנולד עיוור ובהמשך גם התחרש, ביקש להגשים את חלומו ולהיפגש עם אלילו צביקה פיק. פיק נעתר לבקשה, אולם נפטר מבלי שהשניים הספיקו להיפגש. המפגש היה אמור להוות את סצנת הסיום של הסרט הקצר "לראות את השמש בחושך" שצפוי להיות מוקרן בסינמטק בתל אביב.
על פילוס הדרך לבמה מספר בן יעקב: "כשהחלה ההידרדרות הכנסתי את עצמי למוד של 'חיים פעם אחת'. הייתי ילד ביישן, עצור ומופנם. עכשיו, כשאני עמוק בתוך תהליך ההחמרה, עם ההבנה שאני הולך לאבד חלק מאוד משמעותי מאחד החושים, ההחלטה הייתה של חיים או מוות ובחרתי בחיים. אני מאמין שהחיים ניתנו לנו במתנה גם אם היא נראית לנו לא הכי מושלמת. חלמתי לעמוד על במה ולדבר, והנה אני. התחלתי כתחביב להופיע על במות בהרכבי מובמנט, מחול ותיאטרון פלייבק. כששמעתי שנפתחים לימודים בתחום הבמה לבעלי מוגבלויות - היה לי ברור שאני חייב להיות בין הסטודנטים ולהתמקצע בתחום התיאטרון. מבחינתי, זה עוד שלב בהתפתחות של החיים בצל אובדן הראיה".
"העולם הרואה מפספס את מה שיש לעיוורים לתת. שיירגעו. אנחנו לא זקוקים ליד או לתמיכה וגם לא לרחמים. אנחנו זקוקים להיות שווים בין שווים. זו ההזדמנות שלנו לשבור את תקרת הזכוכית עם הדעות הקדומות, הסטיגמות וחוסר הפתיחות לשחקנים וליוצרים בעלי מוגבלויות, שסובלים כיום ממעגל סגור וחסום"
האם לדעתך יש פתיחות מצד עולם המשחק כמו גם הקהל לתת הזדמנות אמיתית לבעלי מוגבלויות?
"כשרציתי לעשות סרט כולם הרימו גבה ואין לי ספק שגם עכשיו יהיו הרבה הרמות גבה. המציאות העגומה היא, שהרבה אנשים שיוצאים מהבית למופע או להצגה לא מעוניינים לראות נכה על הבמה ואת זה חייבים לשנות. זה צעד קטן לשינוי הגדול בתפיסה של הקהל הרחב אותנו, וצעד גדול עבורנו להיות על המפה של החיים האנושיים ולא להסתגר בהוסטלים או במסגרות המיועדות רק לאנשים בעלי מוגבלויות. תראי, אני רואה את המבטים המפוחדים בעיני האנשים הרגילים, כשהם נתקלים באנשים כמוני. אולי זה בגלל שהם ממהרים להשליך דברים על עצמם".
ומה יש לך לומר להם?
"שהעולם הרואה מפספס את מה שיש לעיוורים לתת. שיירגעו. אנחנו לא זקוקים ליד או לתמיכה וגם לא לרחמים. אנחנו זקוקים להיות שווים בין שווים ופה החשיבות של בית הספר הזה, שנותן לא רק לנו את ההזדמנות לשחק או לעשות התאמות בין אנשים יצירתיים שנותנים את כל-כולם, אלא גם נותן לעולם מבחוץ ליהנות מחוויה של אנשים שעולם הדמיון שלהם מפותח ויש להם מה לומר לקהל הרחב. זו ההזדמנות שלנו לשבור את תקרת הזכוכית עם הדעות הקדומות, הסטיגמות וחוסר הפתיחות לשחקנים וליוצרים בעלי מוגבלויות, שסובלים כיום ממעגל סגור וחסום".
"אני יכולה להיות הכול - רק לא מקל נחייה"
השחקנית אריאלה טוחולוב (47) מבת ים דמות כריזמטית בולטת ("אני לא מרגישה כזו אבל אני לא סותרת"), היא כבדת ראיה שבשנות העשרה לחייה התעוורה בעקבות ניתוח "חדשני" כושל בבית חולים אסותא. טוחולוב הייתה נשואה פעמיים לבעלים רואים, וגם חמשת ילדיה (מגיל שמונה עד 22) רואים כולם. כעיוורת, למדה בין היתר עיצוב פנים, תיווך, יעוץ זוגי, צילום אמנותי, טיפול בילדים על הספקטרום האוטיסטי במכון אדלר, כתיבה יוצרת ופזמונאות. כעת היא תלמד גם משחק.
בינתיים היא משחקת בתיאטרון הקהילתי של יורם לוינשטיין ובתיאטרון פלייבק עם שחקנים רואים ולא רואים. היא גם משתתפת במופע "זה יכול להיות אדם עומד בשלג" שהופעת הבכורה שלו תעלה ב-6 בדצמבר, בפתיחת פסטיבל "נא לגעת לאמנות פורצת דרך", ותופיע בפסטיבל לצד בן יעקב במופע המחול "רועים". בין לבין היא גם ממלצרת במסעדת בלקאאוט, מדריכה בסדנאות על מוסיקה, שפת סימנים, יין, חמר, שוקולד, בירה "והכל בחשיכה ופספוס לא להיות פה", היא צוחקת ומוסיפה, "כדי שאנשים לא ירימו גבה.
"שישפטו אותנו לפי היכולות שלנו. אם אני שחקנית טובה – קבלו אותי. אני לא טובה? אל תקבלו. החלום שלי הוא שהקהל יצפה בנו מבלי להרגיש שהם עושים לנו טובה, שיפתחו את הגדר שבה גידרו אותנו. שיראו אותי מאחורי מקל הנחייה. תסמכו עלינו ואנחנו נתווך לכם את החושך וניתן לכם חוויה"
"ניסיתי כמה פעמים, יחד עם קבוצת שחקנים בעלי מוגבלויות, להתקבל לבתי הספר הידועים למשחק ונדחינו בשל מוגבלותנו. אני לא מתכוונת לעשות שיימינג לאף אחד וההפסד שלהם. אבל כן, הרגשתי מתוסכלת, אפילו מושפלת, ובעיקר הפתיע אותי ושאלתי אותם ישירות - למה לא? והם ענו לי בשאלות כמו איך תסתדרי בכיתה של רואים? אחד מהם ענה בישירות 'לא. זה בלתי אפשרי'. מבלי לנסות להסביר. משפט אחד בבית ספר מאוד מוכר פיצץ אותי במיוחד: אמרו לי שזה יצור אנטגוניזם מצד הלומדים הרואים וגם יאט את הקצב של שאר הכיתה. נאמר לי בפירוש שהם לא רוצים להכניס גורם שיגביל את הכיתה. בואי לא ניתמם, אנחנו בפתחה של 2023 והרבה הורים עדיין מתנגדים להכניס ילדי שילוב בכיתה של ילדיהם. מאותה הסיבה. וכן, זה מפוצץ".
מה שלא פחות מכעיס אותה אלו ההתנצלויות. "זה תמיד מלווה בהתנצלויות שבדרך כלל מגיעות מאוכלוסייה שיותר קל לה כלכלית, וזה פשוט עצוב, לא רק לנו כחברה אלא גם לבעלי המוגבלויות. בכל התרבויות לעיוור יש המון כוח. תראי במיתולוגיה היוונית, אצל המוסלמים וגם הנוצרים מיוחסים להם תכונות ממקום רוחני של חוכמה, יכולות על. רק אצלנו עיוור שקול למפגר בתפיסה. למה? דוחסים אותנו לתבנית אחידה, מגדירים אותנו לא נכון ומגדרים אותנו כאילו שאנחנו חיות או פרח בר שצריך לתחם. זה נשמע מצחיק, אבל זה עצוב מאוד".
לדעתך, בית הספר יכול לשנות משהו בתפיסה הזו?
"זה יפתח עולמות מאוד חשוכים של אנשים רואים ולנו זה ייתן את ההזדמנות שמגיעה לכולנו. שישפטו אותנו לפי היכולות שלנו. אם אני שחקנית טובה – קבלו אותי. אני לא טובה? אל תקבלו. החלום שלי הוא שהקהל יצפה בנו מבלי להרגיש שהם עושים לנו טובה, שיפתחו את הגדר שבה גידרו אותנו. שיראו אותי מאחורי מקל הנחייה. אני אריאלה. אני יכולה להיות אמא, אני יכולה להיות חכמה, אני יכולה להיות מעצבנת. אני יכולה להיות הכול - רק לא מקל נחייה. תסמכו עלינו ואנחנו נתווך לכם את החושך וניתן לכם חוויה".
"ללמוד יחד בקבוצת השווים"
בני שוקרון (33) מתל אביב הוא בן להורים שומעים ואח לשתי אחיות חירשות גם כן. "קשה לומר שהקורס הזה פותח דלתות. מיעוטים אינם בעלי פריבילגיה, ובוודאי שלא החירשים שבתוך החברה השומעת".
שוקרון איבד את שמיעתו בגיל שלוש ("אל תכתבי כבד שמיעה, כדי להנעים לאוזן הקורא"), ומכנה את עצמו "Deaf Diva". לדבריו, הוא לא אמן דראג קווין אבל אוהב להופיע באיפור ועם עקבים. בפסטיבל בינלאומי של חירשים, בדנמרק, הופיע כדיווה חירשת גדולה מהחיים.
הוא נולד למשפחה דתית בעפולה ויצא מהארון בגיל ההתבגרות. בשיחה איתו מתגלה אדם דעתני, שלא חושש לשבור מוסכמות. בעבר דיגמן ציורי גוף בעירום בתערוכה שנועדה לעורר מודעות לנושא מוגבלויות השמיעה, הופיע בשתי הצגות במרכז 'נא לגעת' ואף הציג קטעים אומנותיים באירועי תרבות בקהילה החירשת. "כך גם התקבלתי באודישן ללימודים".
בין לבין הוא מתחזק זוגיות עם חירש דתי. יתרון הלימודים לדבריו הוא "ללמוד יחד בקבוצת השווים, בעלי מאפיינים תרבותיים משותפים של שפה, זהות, היסטוריה, קהילה ותרבות. כמובן שמדובר בתלמידים חירשים וכבדי שמיעה, אך המוקד הוא לא בחירשות שלנו אלא במאפיינים משותפים שלנו כדי שנוכל לקבל פלטפורמה להביע ולבטא את עצמנו הכי טוב ככל האפשר. זה בהחלט דבר שמקל מאוד על תהליך הלמידה, רכישת כלים ופיתוח מיומנויות. כמובן שהקורס מונגש על ידי תרגום מקצועי לשפת הסימנים הישראלית. המורים למשחק הם אנשים שומעים, והם עברו לפני הקורס הכשרה להיכרות עם התרבות החירשת על ידי מרצה חירשת. כל זה נותן להם מושג של רקע לעבודה עם קבוצה ששונה מהרקע שלהם".
היתרון בקורס הזה עם סטודנטים שגם הם בעלי מוגבלויות, לדבריו, הוא ש"הנרטיב שלי כאדם חירש איננו זר לנרטיב של החברים שמשתתפים איתי בלימודים". עם זאת הוא מדגיש: "אני לא יודע אם זה פותח לי דלתות. מה שכן, אני יודע שזה ייתן לי כלים, ניסיון וחוויה לפיתוח כישורי משחק שישמשו אותי בעתיד בתחום התיאטרון או הוראת שס״י (שפת הסימנים הישראלית) או הבעת שפה ויזואלית".
6 צפייה בגלריה
"לבעלי המגבלות יש שפה מיוחדת והגיע הזמן שזה יבוא לידי ביטוי על הבמה". יוספה אבן שושן
(צילום: ג'ראר אלון)
על צוות המורים נמנית יוספה אבן שושן, נכדתו של כותב המילון העברי אבן שושן, מחזאית, במאית ובעלת בית ספר פרטי לכתיבה שתסגור כעת מעגל כשתלמד כתיבה יוצרת. "יש לי היכרות קודמת עם 'נא לגעת'. כתבתי במיוחד עבורם את המחזה "עד שייקטף התפוח", לאחר תהליך ארוך של תחקיר ושל עבודה עם שחקנים. עבורי, זו סגירת מעגל כי כל המטרה של 'נא לגעת' היא שיהיה תיאטרון עצמאי לעיוורים ולחירשים ושהם יוכלו לכתוב לעצמם את החומרים, ובזה אני רואה חשיבות מאוד גדולה. מתוך היכרותי עם התחום, יש לבעלי המגבלות שפה מיוחדת והגיע הזמן שזה יבוא לידי ביטוי על הבמה ובמיוחד בתיאטרון כמו 'נא לגעת'".
