ב-7 באוקטובר הייתי בבית הוריי בקיבוץ כפר עזה יחד עם אחיותיי ואימי. הסתתרנו בממ"ד במשך 36 שעות מורטות עצבים ומלאות בפחד מוות מצמית. ללא אוכל, מים, חשמל או קליטה סלולרית. אלו היו 36 שעות של המתנה למוות, או לפחות כך הרגשנו. בכלל, חווינו הרבה מאוד רגשות בזמן שהסתגרנו בממ"ד.
אבל מתברר שגם בשעות כאלה שבהן את מרגישה שהמזל נטש אותך ושאין סיכוי שיכול להיות גרוע יותר, את מגלה שבעצם היה יכול להיות הרבה-הרבה יותר רע; למשל, אם בן זוגי לא היה בחו"ל באותם ימים, ולא הייתי מחליטה ברגע האחרון להעביר את הלילה בבית ההורים כדי לא לישון לבד - ובמקום זה הייתי נשארת בדירה שלנו בשכונת "דור צעיר", שנחרבה על ידי המחבלים - כנראה שמצבי היה אחר עכשיו. אף דירה בשכונה הם לא פספסו, וכמעט כל הצעירים שהתגוררו שם נרצחו או נחטפו.
בימים שאחרי הטבח, כשממדי האסון התחילו להתברר, הבנתי שבתוך כל הכאוס - קרה לי סוג של נס. ניצלתי. גם אמי ואחיותיי ניצלו. אבל הנס שלנו היה רק חלקי - אבא שלי, שלנו, שחר אביאני שהיה הרבש"צ (ראש ביטחון שוטף צבאי) של הקיבוץ - נהרג בזמן שנלחם באומץ ובגבורה במאות המחבלים שחדרו לקיבוץ.
אבא היה איש אופטימי ושמח. הוא תמיד היה אומר לי: "קל, קחי את החיים קל. החיים פשוטים, אנחנו אלה שמסבכים אותם". משפט קצת אירוני בימים חשוכים אלה.
אבא שלי העניק תחושת ביטחון לכל תושבי הקיבוץ. אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם שבה שמעתי מאנשים בכפר עזה את המשפט: "אבא שלך משרה עלינו ביטחון ואנחנו מרגישים מוגנים בזכותו", או את המשפט: "אנחנו אומרים לילדים ששחר שומר עליהם, והם מרגישים בטוחים ולא מפחדים" - הייתי כבר מיליונרית.
4 צפייה בגלריה
שי לי עם אביה, שחר אביאני ז"ל, שנפל בזמן שנלחם מול המחבלים בכפר עזה
(צילום: באדיבות המשפחה)
אחרי 7 באוקטובר, היו גם את אלו שאמרו לי: "ברגע ששמענו את היריות בחוץ - הבנו ששחר כבר לא בחיים, כי הוא לא היה נותן לזה לקרות".
מלבד תפקיד הרבש"צ אותו מילא במסירות רבה, אבא שלי תרם המון לקיבוץ וחלק בלתי נפרד מהקהילה. חברי הקיבוץ היו מתייעצים איתו איזה רכב לקנות או איפה כדאי להם לעבוד, והוא תמיד היה שם בשביל כולם. אף פעם לא סירב לעזור.
אבא שלי נהרג ב-7 באוקטובר, ואני שרדתי כדי לספר את הסיפור שלו.
"תעשה טוב - והטוב יגיע אלייך חזרה"
המשפט הזה היה המוטו של אבא: הוא האמין שאם מישהו מפזר טוב - הוא גם זוכה לטוב. עד כדי כך אבא האמין במשפט הזה, שבאותה שבת הוא לא חשב פעמיים לפני שיצא מהבית לקיבוץ שורץ המחבלים, והגן עלינו בגופו. ולא רק עבור משפחתו שלו הוא הסתכן, אלא עבור הקהילה כולה.
השעה הייתה 06:20 כשאבא יצא לכיוון הנשקייה שנמצאת ממש מאחורי הבית שלנו. הוא לא תיאר לעצמו שעשרות מחבלים כבר ימתינו לו שם. בהמשך נודע לנו שאבא נלחם עד הרגע האחרון, ונרצח בדם קר. בן 56 היה במותו.
אני בת 20, אחותי הגדולה בת 29, ומבחינת המדינה והסיוע הסוציאלי שהיא מעניקה ליתומים - אני נחשבת ליתומה, ואילו אחותי לא. אני רוצה לזעוק על חוסר הצדק שיש פה, ולהזכיר לכל מי שכנראה שכח - אין גיל ליתמות, ובטח לא כשאת ניצולת טבח
כשורדת טרור שאביה נרצח על ידי מחבלים, המשאלה שלי היא להמשיך את דרכו של אבי ולהפיץ טוב בעולם, כזה שיגבר על הרע. הלוואי ולמרות הכול אצליח להישאר אופטימית, ואת אותם ערכים טהורים שאבא השריש באחיותיי ובי - לפזר בכל העולם.
כחלק מהשליחות שלקחתי על עצמי מאז, אני עורכת סיורים בכפר עזה - בקיבוץ שבו נולדתי וחייתי עד 7 באוקטובר. במהלך הסיורים אני מספרת למבקרים - מהארץ ומהעולם - על הטבח שמחבלי חמאס ביצעו בנו באותה שבת, וכך אני מנציחה את הדרישה שלנו כלפי עצמנו וכלפי העולם: לעולם לא עוד. אסור לנו לתת לזה לקרות שוב.
4 צפייה בגלריה
אף בית לא נשאר שלם. שרידי בית בשכונת "דור צעיר" בכפר עזה, בו נרצחה אופיר שושני ז"ל, חברתה הטובה של אביאני
(צילום: רויטרס /Amir Cohen)
יתומים בכל הגילאים
אני בת 20, אחותי הגדולה בת 29, ומבחינת המדינה והסיוע הסוציאלי שהיא מעניקה ליתומים - אני נחשבת ליתומה, ואילו אחותי לא. אני רוצה לזעוק על חוסר הצדק שיש פה, ולהזכיר לכל מי שכנראה שכח - אין גיל ליתמות. גם אחותי וגם אני נזדקק לטיפול נרחב כדי לשקם את הנפש שלנו אחרי מה שעברנו ובעקבות מות אבינו.
אני פונה מכאן לאחראים על הנושא - אנא שנו את החוקים הללו. הם לא הוגנים כלפינו, שורדי הטבח והיתומים שאיבדו את אחד מהוריהם - או את שניהם, במתקפת הטרור הרצחנית ביותר שידעה מדינת ישראל מימיה.
במהלך השהות בממ"ד הייתי מאוד אופטימית, אפילו קצת תמימה. לא הבנתי מה קורה בחוץ, ורק אחרי שחולצתי וראיתי שהקיבוץ האהוב שלי נחרב - הצלחתי להבין את גודל האסון. עברו לא מעט ימים עד שהבנתי כמה אנשים אהובים איבדתי, ביניהם גם שתי חברות קרובות ורבים מהקהילה שהייתה עד אז כמו משפחה אחת גדולה.
בכנות, אני חושבת שעד היום לא באמת הבנתי עד הסוף מה קרה באותה שבת, ורק עכשיו, יותר מחמישה חודשים אחרי - האירועים מתחילים לשקוע לאט-לאט, ואני מבינה שאנחנו נזדקק להרבה מאוד עזרה כדי להצליח ולהשתקם מהאירוע המטלטל שחווינו, מהאובדן של אבא של חברים וחברות קרובים ומהבית שנחרב.
קרן "עטופים באהבה" (ICF) בשיתוף ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, השיקו את קמפיין הגיוס הגדול בישראל, החל מ-15 במרץ ועד ל-14 במאי, באמצעותו הם מעניקים אפשרות לכל אזרחי המדינה לעטוף את היתומים והיתומות באהבה וברוחב לב, ולתרום בכל קניה ברשתות המובילות עשרה שקלים בקו הקופה. עד כה, הצטרפו למהלך למעלה מ- 100 רשתות וחנויות מובילות במשק הישראלי.
