הצגת היחיד "אלמה" מספרת את הסיפור הלא יאומן של אלמה רוזה (1906– 1944) יהודייה שנולדה למשפחת מוזיקאים מיוחסת. אביה ארנולד היה המנצח והכנר הראשי של האופרה הוינאית והמלחין הנודע גוסטב מאהלר היה דודה "היא הייתה אישה פורצת דרך בכל מובן", מספרת השחקנית והנגנית אלכסה לרנר (31) שיזמה את ההצגה 'אלמה' וגם מגלמת אותה בהצגה שכתבו אמיר דוליצקי ואור מצא. "היא הקימה את תזמורת הנשים הראשונה באירופה 'נערות הוולס הווינאיות'. היא מאוד הצליחה ושברה מוסכמות יחסית לבני דורה. כך שלמשל קונצרטים היו ידועים כמשהו מאוד שמיוחס לגברים שחנוטים בחליפה אך בקונצרטים שלה היה 'פאן' ושואו אחד גדול. היא הייתה דמות צבעונית, אישה יפה שהיו לה מאהבים". דמותה יוצאת הדופן של רוזה שבתה את ליבה של לרנר שמנגנת בכינור מגיל שבע ומכירה את עולם הבמה מקרוב.
צפו בקטעים מההצגה "אלמה":
מתוך ההצגה "אלמה". צילום: איתן אלחדז ברק
רוזה השתייכה למשפחה מתבוללת ונישאה פעמיים בנישואים קתוליים, אך בעיני הנאצים היא נחשבה כיהודייה ולכן כשניסתה להימלט היא נתפסה ונשלחה לבלוק הניסויים הרפואיים באושוויץ 'בלוק 10'. מפקדת מחנה הנשים באושוויץ מריה מנדל הבינה שמדובר בכנרת מפורסמת 'וגייסה' אותה לטובת ניהול תזמורת הנשים המקומית שהוקמה שנה קודם לכן בצו של האס-אס.
בהצגה 'אלמה' מתואר איך היא הגיעה לבלוק המוסיקה ובחרה לנגן לפני הנגניות את הצ‘רדאש של ויטוריו מונטי. יצירה לא קלה בתנאים בלתי אפשריים, אך מנדל זיהתה שרוזה מכוונת גבוה ונתנה לה צ'אנס להוכיח עצמה עם נשים שלחלקן היה ניסיון מועט בנגינה. "'היא הייתה אישה קשה', מסבירה לרנר, "שהקפידה עם הנשים של בלוק המוזיקה עד הרגע האחרון. לאלמה היה חשוב שאיכות הנגינה והצלילים יהיו מלוטשים וברמה גבוהה".
העולם התוודע ל'תזמורת הנשים של אושוויץ' בספר שיצא בשנת 1976 בידי אחת מנשות התזמורת – פניה פנלון. פנלון תיארה את רוזה כאישה שמטילה משמעת אכזרית ויהודיה בעלת שנאה עצמית ואכן בהצגה מתואר המתח הזה שבין הרצון לפרפקציוניזם מוזיקלי לבין ההתחשבות בתת התנאים בהם חיו הנשים.
ריצ'רד ניומן וקארן קירטלי, שהיו ידידי משפחת רוזה, חיברו מאוחר יותר ביוגרפיה בשם "אלמה רוזה: מווינה לאושוויץ" שם הציגו את רוזה באופן שמדגיש כיצד דווקא הדרישות הגבוהות של רוזה הצילו למעשה את אותן הנשים שזכו לתנאים משופרים כמו חימום, מצעים ואפילו פסנתר שהוצב אצלם בבלוק.
"היא דרשה להפסיק לנגן בחוץ בקור בטענה שהמיתרים ייקרעו, ומובן שבכך שיפרה את תנאי החיים של הנגניות. עוד היא דרשה להפעיל את תנור החימום בטענה שהכלים זקוקים לטמפרטורה וללחות מסוימת. לקראת חורף 1944, כשהחלו הימים להחשיך מוקדם, ביקשה אלמה ממפקדת האס-אס, ואף קיבלה, תנור ברזל לבלוק המוסיקה, זכות יתר נדירה בבירקנאו, גם כאן בטענה שכלי הנגינה זקוקים לטמפרטורה קבועה.
היא דרשה וקיבלה פטור מעמידה במסדרים הממושכים. הסיבה שהציגה הייתה שבמקום השתתפות במסדרים, הנגניות יכולות להקדיש את הזמן לנגינה ולתרגול. עוד היא דרשה מנוחה קצרה בשעת הצהריים כדי שהנגניות יהיו רעננות בהופעות לפני הסגל בערבים. זו הייתה זכות יתר שלא שמעו עליה בשום צריף או בלוק בכל רחבי אושוויץ. אלמה אף קיבלה רשות חד-פעמית להוציא את הנגניות לטיול מחוץ למחנה". ניומן וקירטלי, אלמה רוזה: מווינה לאושוויץ, עמ' 303.
"בריחה גמורה אל תוך עולם דמיוני ובלתי מושג"
כיצד ממחיזים עבור נערים בני 11 הצגה שעוסקת בסיפור חייה המסעיר של אלמה רוזה? "אנחנו מאמינים שצריך להנגיש בצורה מיוחדת את נושא השואה לבני הנוער", מסבירה לרנר. "אנחנו עושים את זה בצורה 'מרוככת' שמה שחשוב לנו הוא פחות לזעזע ויותר להעביר את המסר והרעיון מאחורי הסיפור המופלא של רוזה. משהו שאנו מקווים שהצופים ייקחו איתם לחיים", היא מוסיפה.
'אלמה' עלתה כהצגת בכורה בפסטיבל הראשון להצגות היחיד 'סוליקו' שהתקיים בחול המועד פסח כחלק ממיזם תמיכה בהפקות מקור ישראליות של 'תיאטרון השעה' כדי לעודד יוצרים בעקבות מגפת הקורונה. 'תיאטרון השעה' הוא תיאטרון רפרטוארי לילדים ונוער שקיים כבר 30 שנה, ומפיק הצגות במטרה לעורר חשיבה ודיון בנושאי השעה הכוללים זהות במדינה רב תרבותית, שיימינג והיחס לבעלי צרכים מיוחדים.
בהצגה נעשה ניסיון חדשני ומעניין ליצור 'תיאטרון צלילים' שיהווה קומה נוספת לשחקנית ולמעשה הופך הצגת יחיד להצגת רבים, "מכיוון שאני אוהב לספר סיפורים באודיו ובצליל אז נעניתי לאתגר ויצרתי שלל דמויות אודיו 'שמשחקות' עם לרנר". מסביר 'מעצב המוזיקה' אור מצא (31), בן זוגה של לרנר, כבר מתקופת התיכון, "ליהקתי אותה להצגה שביימתי בבית הספר" הוא מספר, ומאז הם עובדים בשיתוף פעולה. מצא נחשב למוביל בתחום בניית הסכתים לטלויזיה ולרדיו, והוא חתום גם על "הכוורת" - סדרת אודיו שיצר עבור 'כאן 11' שמספרת את סיפור שכונת כרם התימנים, בה התגורר סבו.
בשנת 1999 יצר מישל דארון את הסרט 'באך באושוויץ' בו תיארה ויולט, אחת הנשים ששרדו את חווית הנגינה באותה 'פלנטה אחרת', "כשאלמה ניגנה בכינור היא לקחה את האסירות איתה אל מעבר לגדר התיל לעולם רחוק של יופי שאבד להן", וגם: "איך אוכל לתאר את הערב ההוא, אחרי שהאס. אס עזבו את השטח. זה היה קשר אל החוץ, אל היופי, אל התרבות – בריחה גמורה אל תוך עולם דמיוני ובלתי מושג... במשמעות האמיתית ביותר, כשאלמה מובילה אותנו, הרמנו את עצמנו מעל התופת של בירקנאו אל ספירה שבה ההשפלה של החיים במחנה הריכוז לא יכלה לגעת בנו. באירוע כזה הייתה קרבה גדולה בין כולנו". (אניטה לסקר-וולפיש, מתוך ניומן וקירטלי, אלמה רוזה: מווינה לאושוויץ, עמ' 267).
"היא הייתה אישה שראתה את היופי שבמוזיקה והאמינה בזה עד לסופה המר", מסכמת לרנר. ההצגה 'אלמה' עוסקת בסופו של דבר בכוחה של האומנות לרומם אותנו מעל לתלאות היום יום. לקראת סוף ההצגה כשהימים נעשים קשים יותר, נאחזה רוזה במשפט שאמר לה אביה: "מי שמרגיש את האומנות בכל ליבו ולהט אהבתו, לעולם לא יוכל להיות אומלל".
