"באתי דרך סיני, כמו כולם, וזה היה קשה", מתארת אלם מלס (34) את המסע שעברה ב-2011, בזמן שנמלטה על חייה. "הדרך לקחה לי חודשיים – מאריתריאה לאתיופיה, מאתיופיה לסודן, מסודן למצרים, לסיני, ומשם לישראל".
את בנה הבכור, אלוד, שהיה רק בן שנה כשעזבה את הבית, השאירה מאחור, אך היא דואגת לדבר איתו לפחות פעם בחודש, כשמתאפשר. מאז שהגיעה לארץ היא מתגוררת בדרום תל-אביב, עם בעלה ועם שני ילדיהם הנוספים שנולדו בישראל.
"זה ממש קשה", היא מסבירה. "יצאת מהמדינה שלך ואת מחפשת עזרה, אבל המדינה לא עוזרת כמו שצריך. נכנסנו לארץ ואחרי שבועיים במחנה ליד באר שבע נתנו לנו כרטיס לאוטובוס וזרקו אותנו בתחנה המרכזית בתל-אביב".
בישראל חיים כיום כ-70,000 בני אדם תחת מה שמכונה "מדיניות הגנה קבוצתית מפני הרחקה". כמחצית מהם אזרחים מסודן ואריתריאה וילדיהם. מלס מספרת שבני המזל המעטים שלהם היו קרובים או חברים בארץ, הצליחו להשתלב בישראל, אך רובם נותרו בלא כלום, ברחוב. "ככה מתחילים את החיים. מאפס", היא מוסיפה. "עד היום החיים קשים – אין אח או אמא או אחות בסביבה שיעזרו לך, ואת מתחילה את החיים לבד".
8 צפייה בגלריה
"עד היום החיים קשים – אין אח או אמא או אחות בסביבה שיעזרו לך, ואת מתחילה את החיים לבד".
(צילום: נועם בן גוריון ויעל אילן לב)
אבל מלס מעולם לא התייאשה, גם כשנאלצה לגור ביחד עם עוד עשרה אנשים בדירה אחת, וגם כשהרוויחה רק 19 שקלים עבור שעת עבודה, הרבה פחות משכר המינימום. "אין ברירה. לא מכירים אותך ולא מקבלים אותך", היא חוזרת ומסבירה. "את גם לא יודעת שפה ולא מלמדים אותך כלום. לא קיבלתי עזרה וזה גרם לי לחשוב שהחיים הם קשים ושצריך לעשות הכול בעצמך. כל מה שצריך", היא מסבירה.
"תמיד חלמתי לעסוק בתפירה. לאחותי שנפטרה הייתה מכונת תפירה שהיא לא אפשרה לי להשתמש בה. מעולם לא הפסקתי לחשוב על זה, עד שלפני שלוש שנים שמעתי שיש קורס תפירה". במסגרת הקורס של "מעגלי סול" רכשה מלס כישורי תפירה בסיסיים, וגם הכירה את הילה קדוש גרינשפון, ממקימות העמותה.
"הילה חברה מאוד טובה שלי והיא עוזרת לי בהכול. היא הכניסה אותי לעמותה – היא חיפשה אנשים שמתעסקים בתפירה ואני עזרתי לה כי אני מכירה אנשים. ככה פתחנו קבוצה והיה לי כיף כי מצאתי חברים. יותר משאני מקבלת את הכסף על העבודה, מצאתי חברות וכיף לי לעבוד איתן. ככה אני מרגישה שיש לי משהו".
8 צפייה בגלריה
"רק מפגש יזום, סביב עשייה משותפת, יכול להפיל את החומות"
(צילום: נועם בן גוריון ויעל אילן לב)
עמותה עם נשמה
"מעגלי סול" הוא מיזם מבית "עמותת סול", שנועד ליצור אימפקט סביבתי, חברתי וכלכלי באמצעות שיתוף בין קהילות, והוא עוסק בנושאים של קיימות, יצירה, פיתוח עסקי וחינוך.
"עמותת סול נולדה כתשתית להקמת פרויקטים ומיזמים שיש להם אימפקט בשלושה מעגלים: המעגל הסביבתי, המעגל המיטיב עם האוכלוסייה המוחלשת שסובלת מהדרה, והמעגל החשוב מכולם – המפגש בין קהילות ואוכלוסיות שיש ביניהן ניכור", מסבירה אורנה שם טוב, ממקימות המיזם. "רק מפגש יזום, סביב עשייה משותפת, יכול להפיל את החומות", היא מוסיפה.
מטרות המיזם הן קידום החוסן והקיימות של החברה בישראל, בדגש על שילוב קבוצות שקופות, מודרות ומוחלשות, או במקרה הזה – הנשים מבקשות המקלט מאריתריאה ומסודן. במסגרת המודל שפיתחו משלבים בעמותה בין תחומי הקיימות, התעסוקה, החינוך והחברה, תוך ראייה הוליסטית, הטמעת תהליכים ופיתוח סולידריות וערבות הדדית, בין קהילות מגוונות ושונות בחברה. השינוי, לשיטתן, מתבצע באמצעות עשייה ולמידה משותפות, והן מקוות שהמודל ישוכפל ויתפתח גם במקומות נוספים.
צפו בסרטון שמציג את מיזם "תלבושת לא אחידה":
תלבושת לא אחידה
את "סול" הקימו שם טוב והילה קדוש גרינשפון, בתחילת תקופת הקורונה. במסגרת שיתוף הפעולה של העמותה עם בית הספר "גוונים"- בית ספר ייעודי לילדי פליטים, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט בדרום תל-אביב, קיבלו הילדים תמיכה התפתחותית ורגשית, ותעסוקה באמצעות דפי עבודה שהוסיפו לסלי המזון שחולקו בין המשפחות שנותרו חסרות כול באותה תקופה, כך הן נחשפו גם להורים ולמצוקותיהם.
"מאוד רצינו לפגוש את ההורים, וכשזה קרה גילינו שהדבר שהכי חסר להם היה המפגש האנושי עם החברה הישראלית. כדי להתגבר על תחושת הזרות התמקדנו בעשייה משותפת של מלאכת יד ותפירה", מסבירות השתיים.
במהלך הקורונה הן אספו כמות עצומה של שקיות בגדים, שעם ישראל פינה בהמוניו, איש איש מביתו, ומהם התפתחה גם המוטיבציה הסביבתית. כך, מה שהיה מיועד להטמנה הפך לשותפות יצירתית בין נשים ישראליות ונשים מבקשות מקלט, שהוביל למיזם "קלמרים מקיימים", שבמהלכו יוצרו כ-700 קלמרים, שהילדים קיבלו בתחילת שנת הלימודים.
"כך גם פגשנו את מאיה, שהגיעה כמתנדבת והיה בינינו קליק מיידי". מאז החליטו השלוש לשתף פעולה שוב במסגרת היריד הוותיק, ולשם כך רתמו גורמים נוספים.
"תלבושת לא אחידה"
מאיה ארזי (51), היזמית שמאחורי "תלבושת לא אחידה", היא מעצבת בכירה ומרצה במחלקה לעיצוב ואופנה במכללת "שנקר". לאחר שסיימה את לימודיה במכללה המשיכה לתואר שני ב"קולג' המלכותי לאומנות באנגליה" ולעבודה ב"וולנטינו" וב"מקס מרה". "היו לי שאיפות גדולות אבל הבנתי שיכול להיות שזה לא בשבילי וחזרתי לארץ", היא מסכמת. מיד עם חזרתה לישראל, בסוף שנת 2000, התחילה ללמד ב"שנקר" ובמקביל לעצב עבור "קום איל פו". "עבדתי לצד קרול גודין והחלפתי אותה כשהיא עזבה. שם קיבלתי את החינוך החברתי-סביבתי", היא מסבירה.
"החשיבה החברתית תמיד הייתה שם. משיתופי פעולה עם נשים רוקמות מבית לחם, לחוגים ביפו. חלק מהעבודה ב'קום איל פו', וחלק מפרויקטים חברתיים. זה היה חלק מהחינוך שלי כמעצבת פעילה", מסבירה ארזי.
"אחרי שהבת הבכורה שלי נולדה החלטתי להקדיש את עצמי לאימהות, אבל המשכתי ללמד. כך בכל פעם נולדו עוד קורס ועוד ילדה, ועוד קורס ועוד ילד וזאת הפכה להיות הקריירה שלי". היום ארזי כבר אמא לשלושה.
8 צפייה בגלריה
"כשמתחילים לעסוק בסביבה מבינים שסביבה וחברה שזורות האחד בשני"
(צילום: נועם בן גוריון ויעל אילן לב)
"לפני עשר שנים הייתי בחופשת לידה, אחרי שהבן הקטן שלי נולד, והרגשתי שאין לי מה ללבוש. לקחתי כמה טישרטים משומשות שהחבאתי בארון, גזרתי, חיברתי ועשיתי מין קולאז' כזה והן קיבלו המון תגובות. כך בעצם הקמתי את המותג שלי, 'לב', שרק בדיעבד הבנתי שעוסק בקיימות בעצם, ועושה שימוש בעודפים של עולם האופנה. הם נמצאים בכל מקום, כמו איזה מטמון שרק מחכה לי, ואני צריכה רק לשים את היד ולקחת". כך החלה למכור את החולצות המחודשות שעיצבה בשיתוף עם "קום איל פו", ובהמשך גם עם דניאלה להבי ועם "סטורי".
"בכל פעם עשיתי פרויקטים עם חברות שהתחברתי לערכים שלהן", מתארת ארזי שהציגה את עבודותיה גם כחלק מהביתן הישראלי בביאנלה לעיצוב בלונדון ב-2018. "זאת הייתה חוויה מאוד עוצמתית עבורי", היא מספרת בהתרגשות. "בתערוכה הייתה לי מכונת תפירה מול הקהל וגם השיח היה מאוד מעניין".
"אני מאמינה שזאת האחריות שלי להכין את הדורות החדשים של המעצבים לפעול בעולם האופנה, ולהוביל לשינוי ולפעולה מתחשבת בסביבה ובחברה", מצהירה ארזי. "חשוב לי מאוד לחשוף את הסטודנטים לצדדים נוספים של עולם האופנה – גם בהיבטים של קיימות, של העודפות העצומה והנזקים, אבל גם להציג את מגוון הפתרונות, ולאפשר להם להיות מעורבים בפרויקטים חברתיים".
8 צפייה בגלריה
"אני מופתעת בעצמי מהיופי של החולצות שנתפרות ומהשילובים"
(צילום: נועם בן גוריון ויעל אילן לב)
"אנחנו המקור ואנחנו המניע"
"אני חושבת שקיימות אמיתית לעולם תהיה גם חברתית", משתפת ארזי. "כשמתחילים לעסוק בסביבה מבינים שסביבה וחברה שזורות האחד בשני, ושקיימות זה לקיים את העולם שלך, שמכיל גם את האנשים וגם את החומרים שסביבך וזה תמיד קשור לבני אדם. אנחנו המקור והמניע". לכן החלה ארזי, בדרכה הייחודית, לעמול על התפר שבין קהילת מבקשות המקלט מסודן ומאריתריאה, לחברה הישראלית.
"הפרויקט הזה הוא מאוד מיוחד. גם עבור העמותה הצעירה, שמקבלת פה במה וחשיפה ענקית, וגם מצד 'שנקר', שתמכה מיד בפרויקט כלכלית ופיזית. יש פה גם שיתוף פעולה של קרן 'ריאליטי' שתומכת ביריד עצמו, שמאפשרת את הפרויקט הזה בתוך החללים של היריד, וגם סיוע של 'יוניטף'".
"לפרויקט הזה אנחנו אוספות חולצות בית ספר משומשות מכל הארץ, והוא חיבור של כל החוטים והקצוות של העשייה שלי מכל השנים. לקחנו חולצות משומשות של תלבושת אחידה, שהן חסרות ערך לחלוטין - תחתית שרשרת המזון של הבגדים, שהופכות לסמרטוטים במקרה הטוב, ובפעולה של פירוק והרכבה אנחנו יוצרות קולאז' חדש, וכל אחת מעצבת לפי הטעם שלה. שנים פיתחתי את הרעיון הזה ועכשיו אני משתפת אותן בו, ולימדתי אותן איך לעשות את זה ואני רואה איך זה מפליג הלאה. אני מופתעת בעצמי מהיופי של החולצות שנתפרות ומהשילובים, שאולי לא הייתי חושבת עליהם בעצמי", היא מודה.
8 צפייה בגלריה
"אנחנו רוצות שזה ימשיך, ושתהיה הבנה וסובלנות לאוכלוסיות מכל הסוגים. לכל בני האדם".
(צילום: נועם בן גוריון ויעל אילן לב)
"יריד 'צבע טרי' זאת פלטפורמה מופלאה והזדמנות למפגש עם קהל מאוד גדול של אנשים. הקמנו סטודיו, בתוך היריד עצמו, ובמשך כל ימי היריד נפרק ונרכיב חולצות בית ספר משומשות. אנחנו נייצר את החולצות ונמכור אותן, והרעיון הוא לייצר את המפגש הבלתי אמצעי הזה של העשייה, כי כשאנשים שאוהבים ליצור יושבים ביחד ליד השולחן ומתחילים לעצב – הקסם קורה. ההיכרות נעשית באופן טבעי, מעצמה, ו'הקירות נשברים'. השפות של האופנה ושל היצירה מחברות, ואני חושבת שהמפגש הזה לא היה קורה לולא היריד. פתאום הנשים מבקשות המקלט הן שוות, והן מבטאות את עצמן דרך העיצוב של החולצות, כשכל חולצה היא פריט ייחודי".
"הנשים מקבלות תשלום על כל שעת עבודה", מדגישה ארזי. "על כל חולצה גם תהיה תווית של היוצרת שעשתה אותה ומי שתרכוש תדע גם מי הכינה עבורה את החולצה, כך ששקיפות זה עוד חלק מהעניין".
הסטודנטיות מ"שנקר" משתתפות בפרויקט במסגרת קורס ייחודי במחלקה לעיצוב אופנה. סולומיי שטה (26) מנתניה, סטודנטית שנה ב' לעיצוב אופנה, היא אחת מהן. שטה עלתה מאתיופיה לארץ בשנת 2002, כשהיא בת חמש. היא אינה זוכרת את קשיי העלייה והקליטה בישראל, אך מזדהה ומתחברת לסיפורן של מבקשות המקלט. "במפגש הראשון מאיה הכירה לנו מבקשת מקלט שחיה פה בארץ שסיפרה איך היא הגיעה לארץ, וזה סיפור שדי קשה להכיל אותו. היא סיפרה על המסע שלה ועל מה שקורה באריתריאה ולמה היא מבקשת מקלט, והתחברנו ממש".
8 צפייה בגלריה
"אפשרות להעז ולחלום ולפרוץ תקרות וחסמים של ניכור וזרות, ולגלות אפשרויות חדשות של חיים, לסביבה אך גם לחברה שלנו".
(צילום: נועם בן גוריון ויעל אילן לב)
"זה גם ליצור משהו חדש, גם סוג של מיחזור וגם לעזור לנשים", מתלהבת שטה מהפרויקט. "תפרנו ביחד וגזרנו ביחד ואנחנו מתחברים אליהן ומכירים אותן וגם עושים משהו שממש מחמם את הלב. אנחנו תורמים לקהילה ונחשפים לעוד סיפורים שממש קרובים אלינו, פה בארץ, ואנחנו ממש לא מכירים. זה מאוד מרגש לראות את כל הצבעים, תרתי משמע, גם של החולצות וגם של הסיפורים של אותן נשים", היא מוסיפה.
הרווחים ממכירת החולצות ישמשו את העמותה לטובת הפרויקט הבא. "אנחנו רוצות שזה ימשיך, ושתהיה הבנה וסובלנות לאוכלוסיות מכל הסוגים. לכל בני האדם. ושגם מבחינה סביבתית נטמיע את הרעיון שלנו של שימוש בעודפים כערך. זה הרעיון", מסכמת ארזי.
"גרתי בדרום תל-אביב, ולמרות שנחשפתי לקהילה לא הייתה לי כל נגישות אליה מעבר להעברת שקיות של תרומות", מוסיפה גרינשפון. "בזכות הפרויקטים המשותפים נוצרו לי חברויות חדשות, שקיבלו חיים גם מעבר לעשייה המשותפת. הדבר הכי מרגש בפרויקט זה האפשרות להעז ולחלום ולפרוץ תקרות וחסמים של ניכור וזרות, ולגלות אפשרויות חדשות של חיים, לסביבה אך גם לחברה שלנו", היא מסכמת.
8 צפייה בגלריה
"בהתחלה לא היה אף אחד בצד שלנו, ואם היינו נופלים – לא היה מי שיעזור, אבל עבדנו קשה ומצאנו פתרון"
(צילום: נועם בן גוריון ויעל אילן לב)
"במקום לזרוק חולצות ישנות לפח, מאיה לימדה אותנו שאפשר להכין מהן משהו חדש", מתרגשת מלס. "למדתי מה זה עיצוב ולמדתי לא לזרוק בגדים ושאפשר פשוט לעצב אותם מחדש וזה כיף לי וזה מעניין לי. עכשיו, ברוך השם, אני מרגישה שאני עומדת שוב על שתי הרגליים. אני מתמודדת עם החיים, למרות שזה קשה. הילד שלי נשאר באריתריאה בלי הורים והלב כואב. בהתחלה הייתה רק דרך אחת – להילחם על החיים ולהגיע לפה, ועכשיו יש מי שמרים אותנו. בהתחלה לא היה אף אחד בצד שלנו, ואם היינו נופלים – לא היה מי שיעזור, אבל עבדנו קשה ומצאנו פתרון. כי אם אתה נלחם על משהו – בסוף אתה מקבל אותו, ולי יש חלום להתקדם ולהצליח, ואני אצליח".
