"עברתי דברים מאוד קשים ויש לי זיכרונות קשים מאוד, גם כאלה שאני לא מעוניינת לדבר עליהם", מתארת יהודית שוש (95), שהייתה בת 16 בלבד כשפרצה המלחמה. "כשבאתי ארצה לא היה לי פה אף אחד. הייתי בת 20 עם מכנסיים קצרים וחולצה. בלי שום דבר. רציתי להקים משפחה – רק זה היה חשוב לי. רק זה", היא מדגישה.
"אני הייתי בן 11 כשפרצה המלחמה", משתף גם דב לנדאו, שנכלא בשני גטאות במהלך השואה ואיבד בה את כל משפחתו. כשעלה לארץ נפל שוב לנדאו בשבי, על ידי הלגיון הערבי במאבק על הקמת המדינה. שניהם יהיו בין מדליקי המשואות בעצרת השנתית שמקיים מכון "משואה" בערב יום השואה (יום שני ה-17 באפריל).
בישראל חיים כיום כ-150,000 שורדי שואה. שליש מהם חיים בגפם, כעשרים אלף מהם נמצאים במצב סיעודי, ועשרה מהם מתים בכל יום. לאחר ששרדו את התופת אמנם הצליחו לשקם את עצמם, לאסוף את השברים ולבנות לעצמם חיים חדשים, אך את הדברים שעברו בדרך נראה שלעולם לא ישכחו.
6 צפייה בגלריה
יהודית שוש. "ראיתי איך משפדים גרמנים בכידון. גם את היהודים שירו עליהם בדנובה ראיתי. עשרים אלף גופות היו בדנובה. ההונגרים ירו בהם".
(צילום: אורנית בן זימרה )
העצרת של מכון "משואה", שתתמקד השנה בחשיבות העברת קולם ממקור ראשון של הניצולים לדורות הבאים, מתמקדת השנה בתקומה ובימים הראשונים שלאחר השחרור, כאשר הגיחו השורדים מחדש לעולם שונה והרוס. כיצד השתדלו שלא להביט לאחור והתעקשו להמשיך ולהתקיים ולחיות, למרות שהגדירו את עצמם כבר כ"מתים חיים", וכיצד הקימו מדינה יש מאין.
בנוסף ללנדאו ולשוש, ידליקו השנה משואות לזכר ששת מיליון הקורבנות היהודים גם דוד סיבור, שמצא מסתור אצל משפחות נוצריות בזמן המלחמה ולימים היה למאמן נבחרת ישראל בשחייה, יואל פישר, שהסתתר כילד בזהות בדויה והפך לאחד מראשוני הטייסים בחיל האוויר, רחל חנן, ששרדה את צעדת המוות באושוויץ ושירתה בפלמ"ח כחובשת וגם מרטה גורן, שניצלה בזכות חסידי אומות העולם ועבדה בהמשך כאחות ראשית בבית חולים. את משואת התקומה ידליק השנה האלוף במיל' אליעזר שקדי. הטקס יועבר בשידור חי מאמפיתיאטרון משואה.
"אצלנו זה לא יכול להיות"
"הייתי בת 16 כשלקחו את הגברים לעבודות כפייה", משחזרת שוש את הימים שבהם נלקח אביה למחנות העבודה. שוש נולדה בהונגריה, אך עוד בטרם כבשו הגרמנים את המדינה, נראה היה שהמקומיים כבר שיתפו עימם פעולה. "אייכמן שלט בהונגריה ב-1944, אבל ההונגרים כבר עשו את כל החוקים משלהם ב-1942", היא מספרת. "אצלנו ההונגרים, חוק זה חוק. אין חוכמות".
"בתשעה בנובמבר 1938 קיבלנו טלפון על מה שקרה בווינה, מה שנכנס אחר כך להיסטוריה בתור 'ליל הבדולח'. זה היה יום ההולדת שלי ושל אחותי התאומה, קלרי. אבא אמר 'אצלנו זה לא יכול להיות', אבל אחר כך ההונגרים הוכיחו שהם יותר גרועים מהנאצים. תוך 60 יום הם לקחו את כל היהודים מהעיירות והכפרים מהונגריה לאושוויץ. הלכנו ברגל – לא היו רכבות. לפי הוראות של אייכמן, יהדות בודפשט נשארה כבני ערובה. שבעים אלף איש. גרנו בבודפשט עצמה ולא רחוק משם עמד קרון, בהיכון. אם מישהו הלשין או אמר מילה – הכניסו אותו לקרון וכשהיו שישים איש הקרון נסע והביאו קרון חדש".
את המראות המחרידים שאליהם נחשפה כנערה צעירה מתקשה שוש לשכוח עד היום. "הרוסים נלחמו בגרמנים לכבוש את העיר. מרחוב לרחוב. הם היו עסוקים בלהרוג. ראיתי איך משפדים גרמנים בכידון. גם את היהודים שירו עליהם בדנובה ראיתי. עשרים אלף גופות היו בדנובה. ההונגרים ירו בהם".
לאחר מכן, ב-1944, הוחלט לקחת את כל הנשים שנותרו בעיר ולהעביר אותן לאוסטריה במסע רגלי ארוך. "אני השתתפתי בזה פעמיים", מספרת שוש שמאז אינה מסוגלת לשאת את מראהו הצח של השלג. "אצלי השלג לא לבן - הוא מלא כתמים של דם. אני לא יכולה למחוק את זה. זה בלתי אפשרי. אני חולמת על זה מספיק". גם שנים רבות לאחר מכן, כשהצטרפה לטיול להר החרמון, סירבה להעפיל לפסגתו. "כולם עמדו בתור לעלות עם הרכבל ולראות את השלג, אבל אני לא יכולה ולא רוצה ולא אלך לראות. שאחרים יעלו לראות את השלג", היא מוסיפה בכאב.
לאוסטריה שוש מעולם לא הגיעה. במהלך המסע מהונגריה לאוסטריה עצרו לצידם נציגים שוויצרים והפכו את הקערה על פיה. "באו שלושה אופנוענים והקריאו רשימה של שמות, ביניהם השמות שלי ושל אחותי. שם המשפחה שלנו היה פרנק ואחותי אמרה שאין לנו אף אחד בשוויץ, אז מה פתאום קוראים בשמות שלנו? אמרתי לה – 'אין פה מקום לשאלות! אם קוראים לנו, אז נעמוד בצד'". כך, ניצלו חייהן של השתיים, בניגוד לרוב בני משפחתן. "בהליכה הזאת נספתה אחות של אמא שלי, הבת שלה, הבן שלה ואח של אבא שלי. שמונה קרובי משפחה שהלכו יחד איתנו ולא הגיעו לשומקום. אין להם זכר. באיזשהו מקום ביער כנראה ירו בהם וקברו אותם. לא יודעים".
"יש לי ארבעה בני דודים ושני דודים שהגרמנים לקחו כדי שיעזרו לכבוש את רוסיה ולהגיע עד למוסקבה", היא משחזרת. "לא היה זמן או מכשירים לגילוי מוקשים, אז לקחו את הבחורים הצעירים, מגיל 24 ועד 40,שלחו אותם קדימה, ומתחתם התפוצצו המוקשים. הם היו מגלי מוקשים חיים. ב'יד ושם' יש את השמות והפרטים של כולם, אבל אין קבר. אין זכר. אין גוף. אין כלום".
"בשמונה-עשר לינואר 1945, הרוסים הרסו את הגטו. אני התנדבתי לגרור את הגוויות לחצר בית הכנסת הגדול, כי מי שהתנדב ועבד קיבל תוספת של מצקת מרק. אמא שלי הייתה חולת אפילפסיה וסבא שלי היה בן 77. חשבנו אז שאין זקן יותר מזה. לא תיארתי לעצמי שאפשר לחיות עד גיל 95. עבור ההתנדבות הזאת אני מקבלת מהגרמנים 134 אירו בחודש", היא צוחקת בצחוק שבור. "זה רק בגלל שהייתה לי עדות שעבדתי".
"אי-אפשר לתאר מה זה כשבנאדם רעב"
עם סיום המלחמה, כשהיא והיהדות כולה מלקקות את פצעי המלחמה, פגשה שוש את בעלה. "אז הכרתי את בעלי, יעקב – הוא היה ציוני. לא נשאר לו אף אחד בחיים. אף אחד. בעיירה שלו, מאה ועשרים קילומטרים מבודפשט, הבניין בו הם גרו קיבל פצצה ממטוס והבית נשרף. לא נשארה תמונה. אין לי אפילו תמונה לראות איזה פרצוף היה להורים שלו".
יעקב שרד את השואה, לחם במלחמת השחרור ונפטר ב-1972. "הוא ביקש רק לא לשנות את השם, שוש. היום יש לי ילדים ונכדים – כולם שוש, והם חיים יפה מאוד עם השם ההונגרי הזה. התרגום שלו זה 'מלוח', ואפשר היה לעשות ממנו 'זלצר' או לעברת אותו בכל מיני דרכים, אבל לא הסכמנו כדי להשאיר לפחות את השם של המשפחה, כי אף אחד לא נשאר".
גם לאחר שוך הקרבות לא השתפר מצבם של אלו ששרדו. "הג'וינט שלח חבילות מזון כי גם בבודפשט היה רעב. לא היה שם אוכל. שום דבר לא נשאר. הרעב היה גדול מאוד והיו הפצצות ויריות. הגרמנים לקחו את המכוניות ואחר כך הרוסים שדדו הכול, אז מהכפרים קיבלו הוראות להביא סוסים לעיר. אז, אם סוס קיבל כדור והתפגר ברחוב, אנשים היו רצים עם שקים לחתוך ממנו חתיכה בשביל לבשל ולאכול. אני לקחתי הביתה בשמחה רבה חתיכת סוס, אבל אמא וסבא שלי לא הסכימו בשום פנים ואופן לאכול ממנו. הם שמרו עוד על היהדות שלהם, אבל אני ואחותי אכלנו כל מה שזז. בהתחלה סוס, בקפריסין גמל וגם אכלנו ארנבת. אי-אפשר לתאר מה זה כשבנאדם רעב".
"כשחזרנו לבית שלנו בבודפשט, בחצי מהבית הייתה משפחה של גויים שאי-אפשר היה להוציא אותם. גם הבתים של הגויים קיבלו פצצות אז נוצר מצב ששתי משפחות זרות גרות באותה דירה של ארבעה חדרים. הם שלטו על שני חדרים ואנחנו התכווצנו בשני חדרים. סבא, אמא, קלרי ואני. לא ידענו אז שאבא שלי חי. את הבית בזזו לגמרי – לא נשאר דבר בארונות. עלינו לעליית הגג, לראות מה מצב הרעפים, וגילינו ארגז מתחת למדרגות. אלה היו הכלים של פסח. סבא אמר לי – 'הנה האלוהים שלנו'. צלחת אחת נשארה אצלי ואחרי שקלרי נפטרה, לפני 27 שנים, הבאתי לפה כמה דברים למזכרת. לבת הבאתי צלחת וגם לבן, ועוד אחת בשבילי. זה יותר טוב מכלום כי כלום לא נשאר".
"יום אחד הגיעו שליחים מישראל שדיברו הונגרית. הם אמרו שצריך שתהיה לנו מדינה. שאי-אפשר שתהיה עוד פעם שואה ויהרגו אנשים בלי אבחנה. אני מאוד הושפעתי מהדיבורים, וגם היה אז רב צעיר, ד"ר הרשקוביץ פביאן, שנתן הרצאות דומות בבית הכנסת הגדול, שהיה רעוע מאוד. זה מאוד השפיע עליי. חשבתי שאצליח לפלס דרך גם אל המשפחה, אבל טעיתי בגדול. הם הפכו להיות קומוניסטים גדולים. כולם חוץ מאמא שלי. כדי שהיא תוכל להרגיש שזו שבת, בסתר היא חתכה נרות לארבע חתיכות והדליקה אותם על הרצפה. גם שלא יראו אותם מהרחוב וגם שאבא שלה ואחותי לא יתרגזו".
"רציתי להקים משפחה. זה הניצחון שלי"
בספטמבר 1947, חודשיים בדיוק לפני מאורעות כ"ט בנובמבר, הגיעה שוש לארץ ישראל עם בעלה. הוא היה בן 24 והיא בת 20 בלבד. "באנו בעלייה ב'. יואש צידון היה המפקד של האונייה 'כנסת ישראל' הבריחו אותנו במשאיות ליוגוסלביה והבטיחו לנו שהדרך תיקח עשרה ימים. היינו 28 יום בים. בלי אוכל ובלי כלום. רק מרמלדה הייתה. עד שהאנגלים תפסו אותנו והכריחו אותנו שנעבור אליהם. עם זרנוקי מים וגז מדמיע הם הצליחו להעביר אותנו לאוניה שלהם".
אז, במקום להגיע לישראל, הפנו הבריטים את המעפילים לקפריסין. "הייתי שם תשעה חודשים. הייתי חרוצה – למדתי הרבה עברית בקפריסין. לא ידעתי כל כך להגיד את המילים, אבל הבנתי וידעתי לדבר קצת". לאחר מכן הועברו שוב, לעתלית.
"הייתי בת 20 עם מכנסיים קצרים וחולצה. בלי שום דבר. רציתי להקים משפחה – רק זה היה חשוב לי. רק זה. האושר הגדול היה כשנולדה לי הבת, ואחרי ארבע שנים הבן. היא ב-1951 והוא ב-1955".
היום מתגאה שוש בששת נכדיה ובחמישה-עשר הנינים שהגיעו לעולם לאחריהם. "זה הניצחון שלי", היא מחייכת, למרות שזכר המשפחה שנותרה מאחור עדיין צובט את ליבה. "כולם נשארו בהונגריה ונהיו קומוניסטים גדולים. אחותי נהייתה ד"ר לכלכלה, אבא שלי מנהל של מפעל גדול, ואני נשארתי כאן בלי כלום. בלי השכלה. אפילו כיתה י' לא סיימתי. לא נתנו. מיינו את היהודים בכל מקום וסילקו אותם. 19 שנים לא ראיתי את אמא שלי ולא את אחותי וב-65' אישרו לי לנסוע לבד לבקר, בלי הבעל ובלי הילדים. זה היה מאוד קשה לי - 19 שנים לא להתראות. רק פעם בחודש, מהדואר, לדבר בטלפון שלוש דקות. מתוך זה שתי דקות בכינו ודקה אחת דיברנו".
עם עלייתה לישראל נקלטה שוש בנס ציונה, שם היא מתגוררת כבר 75 שנים. "כשבאתי ארצה לא היה לי פה אף אחד. הגעתי לנס ציונה והלכתי לקטיף כי היו מלא פרדסים. התחלתי מבית אחד ופתאום משתי משפחות נהיו לי עשר משפחות ועשרים משפחות. אנשים אהבו אותי ולמדתי לעשות ציפורניים ובימי חמישי ושישי הלכתי לבתים לעשות לגברות את הציפורניים. אז הכניסו אותי לגן ילדים להיות סייעת. 20 שנה הייתי סייעת. היות ואני מדברת עברית ומכירה הרבה אנשים אז שלוש פעמים בשבוע עבדתי גם במרכזיית הטלפונים של המועצה. אז עוד לא היה 106", היא צוחקת.
"עבדתי עד גיל 72. הייתי עסוקה. המזל שלי שיש לי פנסיה וגם נכות. קיבלתי מכות רצח מהגרמנים בגלל התעודה השווייצרית המזויפת - העדים כבר לא בחיים, אבל ניירת יש לי. הייתה לי עדות לכל דבר", היא מסכמת. "רואים בטלוויזיה מסכנים כאלה שאין להם אפילו אפשרות לקנות חומרי ניקוי או תרופות, אבל את הרוב אני מקבלת. מתי שיאיר לפיד היה שר אוצר הוא סידר את זה שניצולי השואה יקבלו תרופות בחינם, לא רק אני. אם לא הייתי מקבלת מהאוצר אז לא הייתה לי אפשרות להחזיק מטפלת והייתי צריכה להסתפק באיזה מוסד. אני לא רוצה אפילו לחשוב על זה".
"לקחו אותנו בשבי ביום הכרזת המדינה"
"נולדתי בפולין, בעיירה בשם בז'סקו, על יד קרקוב. היינו ארבעה בנים ואבא ואמא. הייתי בן 11 כשפרצה המלחמה", משתף דב לנדאו (94). "עברתי שני גטאות והייתי באושוויץ חודש. אז לקחו אותי למחנה עבודה במיסלוביץ'. שנה וחודש ימים הייתי במכרות הפחם. עבדתי עבודת פרך - לכרות פחם 350 מטר מתחת לפני האדמה, יחד עם אבא שלי. אני במשמרת יום והוא במשמרת לילה, שלושים קילומטר מאושוויץ. אחרי חמישה חודשים התנפחו לאבא הרגליים והוא הלך למיון. משם לקחו אותו בחזרה לאושוויץ. לפני שנלקח הוא אמר לי 'בני, אנחנו נפרדים ואולי אני לא אראה אותך עוד אי פעם, אבל אני רוצה לברך אותך'. אז הוא בירך אותי. הוא אמר לי 'אתה תעבור את הגהנום הזה, בעזרת השם. אתה תשתחרר ואתה תינצל, אבל יש לי רק בקשה אחת – שתישאר יהודי כמו שהתחנכת בבית'. הוא בירך אותי גם בברכת 'יברכך השם וישמרך'. זאת הייתה הברכה האחרונה מאבא. הוא היה בן 40 ואני הייתי בן 16".
"בסוף ינואר הלכתי לצעדת מוות יחד עם 4,500 יושבי המחנה שלי ואחרים. חמישה ימים עברתי בקור של מינוס שש מעלות. חמישה ימים וארבעה לילות בלי אוכל ובלי שתייה. בלי מנוחה. הלכנו עד שהגענו לתחנת רכבת בין פולין לגרמניה, שם העמיסו אותנו על קרונות פתוחים כמו בהמות, עם מכות. הייתי כבר בן 16.5. נסענו עוד יום שלם והגענו למחנה ההשמדה בוכנוואלד. כשהגעתי, ב-22 בינואר, הייתי קפוא לגמרי. בקרון שלי, שהייתי יחד עם עוד שישים חבר'ה, קפאו לי 13 חברים. אותם לקחו למשרפות ואני נשארתי חי עוד ארבעה חודשים במחצבה של חצץ, בעבודות פרך. עד שהגיעו האמריקאים ושיחררו אותנו בחמישה-עשר באפריל 1945".
6 צפייה בגלריה
דב לנדאו. "בקרון שלי, שהייתי יחד עם עוד שישים חבר'ה, קפאו לי 13 חברים. אותם לקחו למשרפות ואני נשארתי חי עוד ארבעה חודשים במחצבה של חצץ, בעבודות פרך".
"כל בני העיר שלי הומתו – 4,500 בני העיר, הומתו במחנה ההשמדה בלזן. כשהשתחררתי, יחד עם 300 ילדים שהיו בצריף אחד, הייתי כבר בן 16 ושמונה חודשים. נשארתי לבד. בלי משפחה. משפחת לנדאו-רייקבוים-וישנר הייתה משפחה לתפארת. כל משפחת לנדאו בעולם, המוצא שלהם מהעיר לנדאו בגרמניה, ואני הנכד, הדור התשיעי של רבי יחזקאל לנדא".
"אחרי שהשתחררתי מבוכנוואלד האמריקאים דאגו להעביר אותנו מהצריפים המטונפים לתוך הבתים של ה-SS. שם גרנו עוד איזה חודש או חודשיים עד שהרב הרצי שכטר ואחרים באו והתפללנו איתם בחג השבועות. היה כבר סוף מאי והרב לקח אותנו לבית מרגוע בצרפת. חודש ימים היינו שם, הבראנו קצת וקיבלנו בגדים. אז הוא שאל אותנו לאיפה אנחנו רוצים לנסוע – חזרה לפולין? להונגריה? לארה"ב או לישראל? כולנו אמרנו – 'אנחנו רוצים לארץ ישראל'".
"יחד עם מאתיים ילדים מבוכנוואלד הגעתי ב'עליית הנוער', לגמרי לבד. הכניסו אותי לישיבה אחת ואז לישיבה שנייה ובסוף נקלטתי ב'מקווה ישראל' וסיימתי שם תיכון. הלכתי להכשרה עם 30 בנים ובנות בגוש עציון ובסוף 1947 כבר התחילו המאורעות עם הערבים. כ"ט בנובמבר. הצטרפתי ל'הגנה' והתאמנתי כל הזמן. לחמתי מלחמת חורמה בגוש עציון", הוא משחזר. "לחמתי כדי שירושלים לא תיפול. הייתי עומד שם בעמדות בלי סוף, יום ולילה, עד שהגוש נפל. 242 חיילים נפלו לנו. 242 חללים. הלגיון הערבי גבר עלינו ולקחו אותי, יחד עם עוד 350 הנותרים, בשבי. בבוקר עוד שמעתי איך שבן-גוריון מכריז על מדינה יהודית. לקחו אותנו בשבי ביום הכרזת המדינה".
את לנדאו וחבריו העבירו אז הערבים לכלא בחברון. "בחברון ישבנו חודש וחצי, ואחר כך העבירו אותנו צעדת מוות דרך הוואדיות של בריכות שלמה. הגענו עד לגשר אלנבי ושם העבירו אותנו לירדן. בירדן הייתי 11 חודש בשבי".
"לא נפלתי ברוחי"
"כשהשתחררתי הייתי כבר בן 21. בן-גוריון קיבל אותנו, ואחר כך העבירו אותנו לתל-אביב, למחנה שחרורים. קיבלתי 5,000 לירות, שאוכל להיכנס לבית מלון וקצת להסתדר, ואחר כך נכנסתי לבית של בן דודי בתל-אביב, יעקב לנדאו. אז הבראתי קצת וסיפרתי את כל מה שחוויתי במשך חמש שנות השואה והשבי".
מה שסייע ללנדאו לשרוד וגם לבנות את עצמו מחדש, לדבריו, היו כוח וחוסן נפשי אישי. "לא נפלתי ברוחי משום שהברכה של אבא נכנסה אל תוך נשמתי", הוא מסביר. "בגיל צעיר גדלתי על ברכי חסידות בוקובינה וכל הברכות מהסבא והאבא נשארו בקרבי. חוץ מזה, אחרי שחזרתי מהשבי נכנסתי לבית משפחת יעקובסון – הם ביקשו ממני לדעת איך הבן שלהם, שאיתו למדתי ב'מקווה ישראל' ולחמנו יחד בגוש עציון, נפל. נתבקשתי על ידי ההורים שלו לבוא אליהם ולספר להם איך הוא היה. באותו בית הייתה נערה בת 19, שושנה, והתחברתי איתה. אחרי שלוש שנים ביקשתי את ידה, התחתנתי איתה ובניתי משפחה חדשה".
לנדאו ואשתו הביאו לעולם שלושה ילדים ובמרוצת השנים, נוספו למשפחה 15 נכדים ולמעלה מ-60 נינים. עם השנים הקפיד לנדאו להמשיך ולשתף את סיפורי הגבורה שלו ולספר על התלאות והמסעות המפרכים שעבר, אך באותה נשימה הוא מקפיד גם לשמור על החיוך והאופטימיות. "אני נותן הרצאה על הסיפור הזה בכל השבוע של ימי השואה והזיכרון, אני אמשיך ואני לא נופל ברוחי. יש לי את החוסן הנפשי שלי ואת שמחת החיים כמו לכל אדם רגיל בארץ ישראל. אני חי את חיי הרווחה ואת שמחת החיים. אני נותן הרצאות, גומר את ההרצאות והופך להיות אותו אדם כמוך. זאת הסגולה שלי. אני לא יודע אם תמצא עוד יהודי כמוני, שיכול לספר לך כזה סיפור של חמש שנות שואה ושנה בשבי. אין מצב. כל החברים שלי שהייתי איתם בשבי, לצערי הרב, כבר לא בחיים יותר, אבל כל שנה אני נוסע לעיר מולדתי בפולין ועושה אזכרה לכל 4,500 התושבים שהייתי חי איתם. הראש עדיין צלול, אבל הזקנה עושה את שלה".
"שנת האפס"
"אנחנו חיים ברגע היסטורי שבו אנחנו נפרדים מאחרוני ניצולי השואה ונערכים להעברת קולם לדורות הבאים", מציינת איה בן נפתלי, מנכ"לית מכון "משואה". "זו משימה היסטורית וזוהי המשמרת שלנו – האחריות של דור המעבר, של הדור שלנו שאחז בידיהם של הניצולים והבטיח להמשיך לספר. אנחנו במכון מספרים את סיפור החורבן ולצידו גם את סיפור ההתגייסות להקמת עולם יש מאין, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. אנו לומדים מהם על כוחה של סולידריות בימי מבחן, ועל תעצומות הנפש שאפשרו להם לצאת מהשבר הנורא ולבנות חיים מלאי משמעות".
"משואה" הוא המכון הבינלאומי ללימודי השואה והוא נועד לעורר שיח על משמעותה של השואה לחברה ולתרבות בת זמננו. המכון מתמקד בקורות השואה, בתהליכי עיצוב הזיכרון בחברה הישראלית ובשיח הבינלאומי, ובהשפעתם על עיצוב זהותנו כיום.
בנוסף לעצרת השנתית, השנה נפתחת לראשונה במכון גם תערוכת "שנת האפס", שחושפת הקלטות וקטעי ארכיון נדירים מהימים הראשונים לשחרור ולהתארגנות העצמית של השורדים. התערוכה מתמקדת בכוחות הנפש וביוזמות שאפשרו להם להתחיל את חייהם מחדש ומאירה את התפקיד המרכזי שמילאו הצעירים, חברי תנועות הנוער הציוניות, שהפכו בן-לילה למנהיגים, וידעו להוביל אחריהם את הניצולים לארץ חדשה.
