"סוריאליזם זה מונח שהיה הכי חזק בכל היום הזה, כל דבר שקרה התרחש במונחים של 'פעם ראשונה'. חוויה סוריאליסטית אמיתית". כך מסכם רועי גרינברג את השעות הקשות שהעביר עם אשתו אנאבל בממ"ד של קיבוץ נירים במהלך מתקפת הטרור של 7 באוקטובר, בזמן שסביבם המוני מחבלים חמושים וקרבות ירי.
בני הזוג, המתגוררים ברמת גן, הגיעו לעוטף יום קודם לכן, ב-6 באוקטובר לסוף השבוע, והשתכנו בדירה של חברים. סיפור ההישרדות שלהם נושא עימו גם מזל, אך גם אינסטינקטים בריאים - למרות שלא היו מורגלים לפני כן בהתמודדות עם מצב של אזעקת צבע אדום בעוטף עזה.
"באופן אינסטינקטיבי מיהרתי להיכנס ולנעול את דלת הממ"ד, מתוך יצר הישרדותי שפרץ מתוכי באותם רגעים", מספר רועי, "לקחתי איתי מספריים, אמרתי לעצמי 'תמות נפשי עם פלישתים'". בסביבות השעה 07:10 החלו להישמע צעקות בשפה הערבית מחוץ לחלון הבית ו"שם כבר הבנתי שאנחנו בסרט אחר לגמרי", הוא משחזר.
"הם ירו הרבה פעמים על דלת הממ"ד ודיברו בערבית בחוץ. הם השתכנו בשורת הבתים שהשקיפה על המיגונית בה נהרגו אל"מ אסף חממי, סמ"ר תומר אחימס וסמל קיריל ברודסקי ז"ל. מדובר באזור שהתנהל בו קרב הירואי עם אש כבדה".
"פחדתי ממה שעלול לקרות לבת זוגי בנוכחותי"
גם בזמן האירוע וגם בדיעבד, אומר רועי: "רוב הפחד שלי היה על מה שיקרה לאנאבל, ומה שיקרה לה בנוכחותי. זה משהו שהרבה אחרים הרגישו כזוג. הייתה מחשבה כל הזמן על האישה, ועליי חשבתי רק מעט. אפילו שאני לוחם בצבא פחדתי - ישבתי בממ"ד מקופל בפינה. אתה מבין שאתה צריך להיות הכי קטן ושקט שאפשר.
"ככל שאני חושב על זה, אני מגיע למסקנה שהתנהלתי בצורה אידיאלית: נעלתי אותנו, לא שיתפתי יותר מדי את ההורים, רק המחשבה שההורים שלי היו צריכים לדעת על כל מה שקורה הייתה קשה. העדפתי פשוט 'להיות' פחות". רועי בודק את ההודעות בטלפון, חוזר ל-7/10 ומצטט מההתכתבות עם אמו שמסתכמת בכמה מילים: "אין לי קליטה ואין לי סוללה, אתקשר כשאוכל". אבא של רועי רצה לבוא לנירים כדי לחלץ אותם, אבל הוא הזדכה על הנשק שלושה שבועות קודם לכן – וההחלטה שמוטב לא לנסוע כך לדרום בשעות התופת נפלה.
3 צפייה בגלריה
רועי גרינברג, שרד את הטבח בנירים עם אשתו. השתתף בקורס "מסיפור לסטוריטלינג"
(קובי קואנקס)
מה התחושות שעוברות בך כשמחבלים יורים על דלת הממ"ד?
"אני לא יודע כמה אתה באמת חושב בסיטואציה כזאת. במצבי לחץ אני יותר קר רוח מבדרך כלל , אבל הבנתי שאין הרבה מה לעשות".
רועי מספר כי ההתמודדות הייתה מורכבת מאוד, ורוב התקשורת בינו לבין אשתו הסתכמה במבטים ארוכים: "היא חוותה את זה קשה מאוד. המחבלים הסתובבו שעות בדירה ומחוץ לחלון והיא הייתה בטוחה שהכל נגמר". גרינברג ממשיך לתאר: "חשבתי שהצבא יבוא ויציל אותנו, וידעתי שהמחבלים לא מצליחים לפרוץ את הדלת בגלל המנעול שהתקין בעל הדירה בדלת הממ"ד, וזה המזל שלנו".
במבט לאחור, כיצד החוויה הקשה השפיע על חייך?
"זה פיתח אצלי תחושה, ובמיוחד נוכח הרפורמה המשפטית, שמצד אחד יש לאן לעזוב את ישראל ואולי גם כדאי, אבל אחרי 7 באוקטובר אין שום סיכוי לעשות את זה. אני לא עוזב את ישראל. זה הפך אותי ליהודי יותר. גרם לי להתחבר לשורשים ולהבין שזה הבית שלנו - כל מקום בעולם הוא זמני, פה זה הבית".
