שורדת השואה ב'זיכרון בסלון" עם שורד הנובה
(צילום: מיקי שמידט)
איירין ששר, ניצולת גטו ורשה שראתה את אביה נרצח מול עיניה, ואיתן האלי, אחד השורדים היחידים מ"מיגונית המוות" במסיבת הנובה, סיפרו באולפן ynet על מסעם המשותף והמרגש בגרמניה. השניים, שחוו זוועות בהפרש של 80 שנה, מעבירים יחד מפגשי "זיכרון בסלון" בקהילות נוצריות, ומחברים בין זיכרון השואה לטראומת ה-7 באוקטובר.
"בשנת 1958, כשנולד בני דיויד והפכתי לאמא, קרה משהו בליבי", משתפת איירין בגילוי לב במפגש הראשון בגרמניה. "שאלתי את עצמי 'מה המשימה שלי בעולם הזה, אחרי ששרדתי את השואה?', 'למה דווקא אני שרדתי?', 'האם לקחתי את המקום של שורד אחר?'. שם הבנתי שהתפקיד שלי הוא לספר על מה שעברתי, ומאז לא הפסקתי.
"בספר שכתבתי על תקופת ילדותי בשואה, יש משפט אחד שמסכם את כל מה שאני מרגישה: 'אני ניצחתי את היטלר'. וזה בדיוק מה שקרה, אני, אנחנו עם ישראל, ניצחנו את היטלר".
"מדברת בשמם של מיליון וחצי ילדים מתים"
איירין, ילידת ורשה 1937, שרדה את זוועות הגטו והסתתרה עם אמה בתעלות הביוב בתנאים בלתי אנושיים. היא ראתה את אביה נרצח לנגד עיניה, ולאחר המלחמה איבדה גם את אמה, שנפטרה זמן קצר לאחר השחרור.
היא בחרה לבנות חיים חדשים בפרו, ובמשך שנים ארוכות שתקה ולא סיפרה את סיפורה, עד שהבינה שאי אפשר באמת למחוק את העבר. "אני מספרת בכל רחבי העולם את הסיפור בשמם של מיליון וחצי ילדים שלא יוכלו לדבר לעולם", אומרת איירין בקול נחוש.
"כעת, זו הפעם הראשונה שאני מדברת בגרמניה. דיברתי ב-2020 באו"ם, וביקשתי מהעולם להיות איתנו, להילחם באנטישמיות, לא לשתוק, כי שתיקה היא קבלה".
את רואה קווי דמיון בין מה שקרה אז למה שקורה היום?
"אי אפשר לומר שזה אותו דבר, אבל כן יש אירועים מעכשיו שאני יכולה להזדהות איתם, כמו החטופים למשל. אני יודעת מה זה לשבת בחושך, מה זה רעב וקור שחודר לעצמות, איך מרגיש הפחד לנשום בקול רם ולהסתכל בעיניים כדי שלא יזהו אותך. אלה נקודות משמעותיות מבחינתי".
מלחמה על התודעה
עבור איתן, המסע בגרמניה הוא חלק ממשימת חיים: "זה המשך של הסברה על 7 באוקטובר שהתחלתי בארצות הברית ובקנדה. בעיניי זה הדבר הכי חשוב בעולם. אמנם אנחנו מנצחים במלחמה, אבל אנחנו מפסידים במלחמת ההסברה. המדינה לא משקיעה בזה מספיק מאמצים, וזה מאפשר לאלו שנגדנו לחזק את הנרטיב שלהם שאנחנו הרעים בסיפור הזה".
שורד "מיגונית המוות", שיצא לבלות במסיבת הנובה בעוטף ומצא עצמו בבוקר שלמחרת בסכנת חיים, חווה רגעים מצמררים במיגונית, כששני חבריו הקרובים נספו לצידו. הוא איבד את הכרתו שוב ושוב כששברי בטון כיסו את גופו.
איך מרגיש צעיר שעד לפני כמה חודשים היה סטודנט רגיל, ופתאום מוצא את עצמו יושב לצד שורדת שואה ומספר את סיפורו?
"לא דמיינתי לעצמי שאקח חלק ב'זיכרון בסלון' מהצד שמספר ומשתף. באותו יום ראיתי את המוות מול העיניים, ומבחינתי הפרויקט המשותף של שורדי 7 באוקטובר וניצולי השואה, הוא אירוע סופר-חשוב שעוזר לנו ולעולם להבין בדיוק מה היה בתקופה ההיא, ומה היה כאן, על אדמת המדינה, באוקטובר 23'.
"האמת העצובה היא שעוד מעט לא תהיה לנו אופציה לעשות דברים כאלו עם ניצולי השואה. נשאר אולי עוד עשור, ואחרי זה מוטלת עלינו החובה להמשיך ולספר את הזוועות שהם עברו".
המפגשים המשותפים עם איירין חיזקו אותך?
"אני עדיין בשלב שאני מאוד מבולבל, לא מבין בדיוק מה לעשות או איך להמשיך הלאה עם החיים. ואיירין פה, היא עשתה את זה, היא המשיכה הלאה עם החיים שלה אחרי הזוועות שעברה. היא התגברה ושגשגה ורק ניסתה לטרוף את העולם כמה שאפשר, בעיניי זה מדהים".
איירין: "הוזמנתי לאחרונה לפרלמנט האירופי בבריסל, וגם שם ביקשתי - תמכו בנו, ישראל רוצה שלום, לחיות בשלום במדינה שלנו ולחגוג את החיים, כפי שמגיע לנו. עכשיו, בגרמניה, אמרתי למשתתפים במפגש שאני רוצה לחלוק איתם את הזיכרונות שלי מאותה תקופה. הבטתי להם בעיניים ואמרתי: 'אתם יודעים יותר טוב מאחרים מה עבר עליי, תהיו איתי. דברו בקול, השמיעו קול, דברו נגד האנטישמיות'".
"צריך להבין שאנחנו לא רק נלחמים פיזית מול האויב, אנחנו נלחמים נגדו גם ברשתות החברתיות", מדגיש איתן את חשיבות ההגעה דווקא לקהילות הלא יהודיות. "הייתי אצל הרבה קהילות יהודיות וזה מעולה, אבל הרבה יותר חשוב להגיע דווקא לקהילות הנוצריות והמוסלמיות, כדי שיבינו למה יצאנו למלחמה ומה הסיבה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים עכשיו".
המפגשים בין השניים יתקיימו בין ה-26 בינואר ל-1 בפברואר בערים שונות באזור פרנקפורט, כחלק מציון יום השואה הבינלאומי המציין השנה 80 שנה לשחרור אושוויץ.