23 שנים חלפו מאז הרצח שזעזע מדינה שלמה: ב-8 במאי 2001, יצאו הנערים יעקב קובי מנדל ויוסף איש-רן, שהיו אז בני 13, לטיול בוואדי תקוע. טיול שממנו לא שבו. השניים נרצחו בסקילה אכזרית, וגופותיהם נמצאו במערת חריטון, מרחק קצר מביתם שביישוב תקוע, כשהן רגומות באבנים.
בימים שלאחר הרצח נתקבלו אצל סוכנויות ידיעות בינלאומיות שיחות אנונימיות, שבהן קיבלו ארגוני טרור לא מוכרים אחריות על הרצח. חקירת המקרה העלתה כי לפחות שלושה רוצחים השתתפו במעשה. על אף מאמצי חקירה רבים ומעצרים של כ-20 חשודים, לא נתפסו הרוצחים עד היום.
"הייתי בת 10 כשקובי נרצח. אני זוכרת את אמא מסתכלת על אבא, ושואלת אותו בכאב 'איך ממשיכים מכאן?'", משחזרת אליענה מנדל ברנר, אחותו של קובי ז"ל. "אבא הבהיר לכולנו שאסור לתת למחבלים להרוס את שאר המשפחה. היה לו מאוד חשוב לא לאפשר להם לנצח. ומאותו רגע ולאורך כל השבעה, הוא חשב על דרך להנציח את קובי".
כשנה לאחר הרצח הקימו הוריו של קובי - שרי וסת' מנדל, שעלו ארצה מארה"ב יחד עם ילדיהם זמן קצר לפני האירוע הטראגי, את "קרן קובי מנדל" - עמותה להנצחתו של בנם, שמטרתה להיות "בית לשכול הישראלי על כל סוגיו", כפי שהם מתארים זאת.
"בימים שאחרי הרצח, לא הצלחתי להבין איך ילדים מהכיתה שלי יוצאים לשחק בחוץ כאילו הכול בסדר, בעוד החיים שלי התהפכו מהקצה לקצה", מספרת מנדל-ברנר, המשמשת כיו"ר הקרן. "הקמת הקרן נועדה, בין היתר, לתמוך ולחזק גם את הילדים שאיבדו את קרוביהם באירועי טרור, וברגע כואב אחד חייהם השתנו לגמרי".
"מאז המלחמה - פעילות העמותה הוכפלה"
כשלושה חודשים לפני מותו, בעת שנכח בהלוויה של אב לשישה שנרצח בידי מחבלים, אמר קובי לחברו לכיתה משפט אחד שבהמשך יזכה למשמעות מצמררת במיוחד: "אני מצטער עבור האנשים שנרצחו, אבל אני מצטער יותר על מי שנשאר מאחור".
"כשאותו חבר סיפר לנו על המפגש בינו לבין קובי בהלוויה ועל המשפט שהוא אמר לו שם, הבנו שהקרן שהקמנו היא למעשה המורשת שאחי השאיר לעולם - לא להשאיר אף אחד מאחור, להעניק מרחב בטוח לכולם, לדאוג לליווי אישי ומסור ליתומים, לאלמנות ולהורים השכולים, ולוודא שלכל מי ששכל את יקיריו תהיה קבוצת שווים עמה הוא יכול יהיה להזדהות, לצד כתף תומכת ומשענת שתחזק אותו גם בשנים הקשות שמגיעות בהמשך", אומרת מנדל-ברנר.
"כמי שחוותה על בשרה את האובדן ואת השכול, ברור לי שזה בלתי אפשרי להתנער מהכאב העצום שמרגישים כשהכול עוד טרי. המטרה שלנו היא לטעת תקווה בכל אותן משפחות שכולות, ולהראות להן שמותר לחייך ולצחוק גם כשאבלים"
לדברי האחות, "חבריו של קובי לכיתה סיפרו בשבעה שהוא תמיד הבין את האחר וגילה כלפיו רגישות. מכיוון שעלינו לארץ מארה"ב וקובי חווה את התחושה של להיות עולה חדש ולהרגיש לא שייך - הוא תמיד הקפיד להעניק לסובביו את היחס הכי חם שאפשר".
כ-1,000 משפחות שכול לוקחות חלק בפעילויות השונות שמפעילה הקרן לאורך השנה, אולם בעקבות אירועי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה - הוכפלה הפעילות, בניסיון להעניק מענה למשפחות הרבות שהצטרפו לעמותה במהלך חצי השנה האחרונה. "חיברנו בין משפחות שכולות ותיקות לחדשות, על מנת שאלו יעניקו להן תמיכה ויחזקו אותן במסע השכול שנראה כמעט בלתי אפשרי בתחילתו", היא מסבירה.
איזה פעילויות אתם מקיימים במסגרת הקרן, למשל?
"מחנות בחנוכה ובפסח לכ-400 ילדים ובני נוער ממשפחות נפגעות טרור, קבוצות תמיכה לנשים ולגברים שחוו שכול, תמיכה רגשית, חברתית ומקצועית בסמוך לאסון עצמו, קבוצות תמיכה, חוגים ונופשונים לאימהות שכולות ולאלמנות, ימי כיף לכל המשפחה ועוד. המטרה שלנו היא לשמור על החוסן, השמחה והתקווה בקרב המשפחות השכולות - ולמען המטרה הזו אנחנו פועלים".
במהלך השנה מתוכננות להתקיים קבוצות תמיכה גם לאחים שכולים וליתומים בוגרים, ובקיץ הקרוב העמותה תערוך מחנה קיץ נפרד לילדים ממשפחות שנפגעו באופן כזה או אחר מהמלחמה הנוכחית.
"כמי שחוותה על בשרה את האובדן ואת השכול, ברור לי שזה בלתי אפשרי להתנער מהכאב העצום שמרגישים כשהכול עוד טרי. לפעמים גם חיוך דורש הרבה מאוד אנרגיות במצבים מהסוג הזה, שבהם נראה שאין תקווה והכול חשוך וקודר", מוסיפה מנדל-ברנר.
"ולמרות זאת, המטרה שלנו היא לטעת תקווה בכל אותן משפחות שכולות, שלצד הכאב שהן חשות כעת - הן יצליחו לקום מהשכול ומהאבל ושמותר לחייך ואפילו לצחוק גם כשאבלים", היא מוסיפה. "זה לא אומר ששכחנו את אלה שאינם, הם הרי תמיד יישארו בליבנו - זה רק אומר שכעת אנחנו מנסים להמשיך לחיות הכי טוב שאפשר, כפי שיקירנו שאינם היו רוצים שנעשה".
להצליח לגדול מסביב לשכול
היום (שלישי) קיימה הקרן פעילות לכ-600 ילדים, צעירים ומבוגרים שכולים מהעמותה - בפארק חבלים בבת ים. במהלך היום נהנו המשפחות מהאטרקציות בפארק, פגשו חברים שמבינים לליבם והתפנקו עם אוכל טעים ואווירה מאפשרת ושמחה.
לצד האטרקציות, לאורך כל היום נערכו קבוצות שיח לפי שיוך לשכול (הורים, אלמנות, אלמנים ועוד), במהלכן התמקדו המשתתפים בשאלה כיצד מקיימים חג משפחתי כמו פסח, לצד הקושי והכאב העצום על האהובים שמתו באופן טראגי ובלתי צפוי.
"בכל מפגש כזה המשפחות מקבלות ומעניקות כוחות אחת לשנייה. הוא מאפשר להם להתחיל בתהליך ההחלמה, כך שאת מסע השכול הם יעברו בידיעה שיש מי שמלווה אותם ותומך בהם לאורך כל הדרך", מסבירה מנדל-ברנר. "יש לנו חניכים שהגיעו אלינו בכיתה א' והיום הם מדריכים בעמותה. השכול זה כאב שלא נגמר, אבל החיים גדלים מסביב ואפשר למצוא נחמה".