צהרי היום בביתם של אליס ומשה אביטן מאזור הדרום. הריחות של ארוחת הצהריים החמה מגיעים מהמטבח לחצר הבית, כמו מזמינים את הילדים לשוב מבית הספר. אחד־אחד הם מגיעים, נכנסים בשער, כל אחד מהמסגרת שלו – בית ספר יסודי, חטיבת ביניים, תיכון, מהחינוך הממלכתי והדתי. כולם מתיישבים סביב שולחן גדול ואוכלים יחד, כמו משפחה. חלקם מכירים זה את זה שנים, חלקם חודשים. אבל עבור כולם הבית הזה, והשולחן הזה, הם הסממנים הראשונים של בית נורמטיבי.
את הבית הזה מספקים להם אליס ומשה עם חיבוק וחיוך שמחממים את הלב. למעלה משלושים שנה שהם מפעילים מעון משפחתי בביתם, ובו הספיקו לגדל מעל חמישים ילדים בסיכון – אותם הם מלווים גם בחייהם הבוגרים. כבר כשהיו מאורסים הם החלו במיונים מול משרד הרווחה כדי לפתוח מעון ביתי. כבר אז ידעו שככה הם רוצים שמשפחתם תיראה – גדולה ומלאה באהבה, ללא תנאים.
"מאז שהכרתי את אשתי החלום שלה היה לגדל ילדים", מספר משה אביטן (57), איש קבע לשעבר. "את המיונים התחלנו עוד לפני שהיינו נשואים". אליס (59) מוסיפה: "היום אני חושבת איזה אומץ היה לי, אבל אז זה נראה מאוד טבעי. אני זוכרת שכשהתקשרתי כדי לנסות להתקבל, נאמר לי שאנחנו נשמעים מתאימים ושאבוא עם בעלי. כשאמרתי לאדם ששוחח איתי שאנחנו עדיין לא נשואים, הוא הסביר לי שאי אפשר, שהם מקבלים רק זוגות נשואים. אז אמרתי למשה שאנחנו צריכים להקדים את החתונה. תוך חודש התחתנו".
4 צפייה בגלריה
אליס ומשה עם הילדים שחיים אצלם כיום, ועם ילדים שחיו אצלם לאורך השנים. "ככל שהמשפחה שלנו גדלה, הלב שלנו גדל בהתאם"
(צילום: חיים הורנשטיין)
למציאות הזו של בית מלא בילדים נולדו שלושת ילדיהם של משה ואליס. שום דבר לא היה הדרגתי: בן לילה הפכה המשפחה למרובת ילדים. את כל האתגרים הרגילים איתם מתמודדים הורים בשלבים שונים במהלך ההורות שלהם הם חוו תוך כדי שביתם כבר מלא בילדים – בגילים שונים ועם צרכים שונים. אבל לכולם הם מצאו מקום בלב ובנשמה שלהם. כולם זכו לחיבוק, הכלה, חיזוקים והכוונה. נשמע כמעט בלתי אפשרי, אבל אליס ומשה לקחו על עצמם את המשימה הזו באהבה, תוך מוכנות לשלם את המחיר על כך.
"הילדים שלי נולדו לתוך זה", מסבירה אליס. "גם אנחנו לא יודעים מה זה להיות בלי. התחתנו והבית התמלא. הילדים שלי הרוויחו המון, אבל גם הפסידו המון. כשהם היו קטנים דברים פשוטים ורגילים שכל הורה עושה בשגרה, אצלנו היו פרויקט. אם רציתי ללכת עם הילדים שלי לגן שעשועים לדוגמה, הייתי צריכה לוודא שיש מדריכה שנשארת פה עם שאר הילדים, ואם היה ילד במצב לא טוב ואי אפשר היה להשאיר אותו עם המדריכה – לא הייתי יוצאת. הכל היה מאוד מורכב".
אליס גם יודעת להצביע על נקודת זמן שבה המורכבות הזו הורגשה במיוחד. "השנים הכי קשות היו כשהילדים שלי היו בגילים של הילדים של המשפחתון", היא אומרת. "בתקופה הזו תמיד הרגשתי שלא משנה כמה אני מנסה וכמה אני עושה דברים מהלב, תמיד יצאתי לא בסדר. תמיד אכזבתי מישהו. הייתה קנאה, אני לא יכולה להגיד שלא".
"הילדים שלי לא זכו להיות בחדרים נפרדים. אין מה לעשות, יש מחיר לכל דבר", היא מוסיפה. "אבל אני חושבת על מה שהם שילמו לעומת מה שהם קיבלו – ומה שהם היום בזכות זה - ילדים של נתינה, שמצליחים לראות את האחר. אני חושבת שהחשיפה הזאת איפשרה להם לראות דברים אחרת, דברים שאין לילדים אחרים, ולגדול ככה, לצד זה, הפך אותם במידה רבה לאנשים שהם היום".
איך הילדים שלהם מקבלים את ילדי המעון היום?
"זה כבר אחרת", אומרת אליס. "זה כבר קשר אחר, אווירה אחרת. הילדים שלי גדולים, הורים בעצמם, והם מעריכים את זה. הם מביאים מתנות לילדים, נקשרים אליהם, אוהבים אותם. היום זה הכי כיף, זה לקצור את הפירות של כל השנים האלה".
4 צפייה בגלריה
"הילדים שלי גדולים, הורים בעצמם, והם מעריכים את זה. הם מביאים מתנות לילדים, נקשרים אליהם, אוהבים אותם. היום זה הכי כיף, זה לקצור את הפירות של כל השנים האלה"
(צילום: Shutterstock)
""זה היה בית לכל דבר", אומרת אנבט אבבה (22), שהגיעה לביתם של אליס ומשה עם אחיה. "באתי מבית שלא תיפקד כבית. אליס הייתה אמא, משה היה אבא והם היו המשפחה שלי. אני תמיד אומרת שהם הוציאו אותי מהעפר. בזכותם אני מי שאני היום, בלעדיהם לא יודעת איפה הייתי".
"פנימייה במודל של בית"
המעונות המשפחתיים של ארגון "אור שלום" מהווים בית חם ומסגרת משפחתית תומכת עבור ילדים ובני נוער שהוצאו מבתיהם ומחזקת הוריהם. בכל משפחתון ישנם 12-10 ילדים בגילי 18-8. יש עשרים בתים כאלה ברחבי הארץ והם מנוהלים על ידי בני זוג שגרים בבית עם ילדיהם הביולוגיים, מקיימים חיי משפחה תקינים וערכיים ומעניקים לילדים עוגן ומסגרת מצמיחה ואוהבת. זאת תוך כדי בניית מעטפת טיפולית של אנשי מקצוע, המעניקים לילדים סיוע רגשי וחינוכי לאורך כל שהותם במעון. הילדים מקבלים מעטפת הוליסטית של שיעורים פרטיים וטיפולים רגשיים מדי שבוע. הזוגות מקבלים על בסיס שבועי הדרכה הורית מפסיכולוגים ומעובדים סוציאליים. הארגון פועל תחת אגף חוץ־ביתי במשרד הרווחה ועל פי מדיניותו של השמת המשפחה והילדים במרכז.
"המעונות המשפחתיים מדמים מציאות של בית, קהילה ומשפחה, וכך הילדים מקבלים כלים מעשיים לחייהם בהמשך", מסבירה טלי חלף, מנכ"לית ארגון אור שלום. "אנחנו רואים באופן ברור שהבוגרים שלנו עוברים בקלות ובהצלחה לחיים עצמאיים, כי הם גדלו כחלק מהקהילה. אנו מלווים את ילדי והורי המעון ביחד עם אנשי מקצוע, הן ברמה הטיפולית והן ברמה התפעולית. אם אנחנו מציינים היום בחגיגיות את יום המשפחה, אני יכולה להגיד בגאווה שהמעונות שלנו הם הדבר שהכי דומה למושג משפחה. ילד שיוצא מהבית שלנו לבית הספר בבוקר נראה בדיוק כמו הילד של השכן, וזה מבחינתי ההישג הכי גדול שלנו".
רקפת בן־גיא, מנהלת אגף בכיר חוץ־ביתי במשרד הרווחה והביטחון החברתי, מוסיפה: "המשפחתונים הם מודל שמותאם לילדים ולבני נוער ששילובם בקהילה הוא חלק בלתי נפרד מתוכנית הטיפול. למעשה אנחנו מדברים על מודל שמשלב את הטוב מכל העולמות, גם מהחינוך האיכותי של הפנימיות וגם תוך שמירה מקסימלית על מבנה הדומה למבנה של משפחה. משרד הרווחה פועל להתאים לכל ילד את הפתרון הטוב ביותר עבורו ואת החלופה הטובה ביותר לצרכיו, ומודל המשפחתונים הוא דוגמה מצוינת לכך".
"הם כמו הילדים שלנו, אנחנו נורא אוהבים אותם והם גם מחוברים אחד לשני", מספר משה. "אני אמנם הייתי בשירות צבאי חלק גדול מהזמן (ממנו השתחרר לפני קצת יותר מעשור – ה.ג) וכמעט לא הייתי בבית. אבל כשהיה משהו באמצע היום – והיה צריך לקחת ילד לרופא או לקופת חולים – הייתי עוזב הכל ובא הביתה. הם חלק מהבית, חלק מהמשפחה. אנחנו יושבים יחד בארוחות שישי, הם באים איתי לבית כנסת. כשהיו לוקחים אותנו לפעילויות משפחתיות מהצבא הם היו באים איתנו כולם. ואנחנו בקשר איתם עד היום".
"זה כמו פנימייה, אבל במודל של בית", מחדדת אליס. "הם מגיעים לפה ומקבלים בית עם זוג הורים. אנחנו לא מחליפים את ההורים שלהם. כל הרעיון הוא שהקשר שלהם עם הבית יישמר ככל הניתן. הילדים נמצאים פה במשך השבוע, ורובם חוזרים הביתה בסופי שבוע אחת לשבועיים. אבל כשהם פה, הם מקבלים כל מה שילד צריך לקבל.
"הילדים שמגיעים אלינו הם ילדים מדהימים, והם מגשימים את עצמם כאן. אני תמיד מאמינה באנשים. אני רואה אותם, מזהה את הפוטנציאל שלהם ואת החוזקות שלהם. אם זה מתמטיקה, מחשבים, מחול, ציור. למצוא להם את החוגים, הקורסים והאמצעים שהם צריכים כדי להצליח. הם מקבלים כל מה שהם צריכים. אם בפנימיות גדולות לפעמים חלק מהילדים הולכים לאיבוד, פה כל העיניים עליהם, ויש פה הרבה אנשים טובים שתומכים בנו. אנחנו לא עובדים לבד. יש איתנו שתי בנות שירות, מדריכה, מדריכת לילה, מורה פרטית, עובדת סוציאלית, מבשלת ומנקה".
אתם לא מרגישים לפעמים שנגמר לכם הכוח? שבא לכם קצת שקט?
אליס: "הילדים הפכו להיות חלק מהמשפחה שלנו. ככל שהמשפחה שלנו גדלה, הלב שלנו גדל בהתאם. זה לא ביולוגיה, זה לא בית, זה האנשים שנכנסים לנו ללב. וכן, זו עבודה שוחקת, היא לא פשוטה והאחריות בה גדולה – אבל זה מחיה אותנו. הילדים נותנים לנו הרבה כוח. הרבה פעמים דווקא במשברים האישיים שלנו אני רואה את הילדים האלה, וזה מכניס אותי לפרופורציה. יש להם המון הערכה לבית שלנו וזה נותן לנו המון כוחות".
"היה לי מזל שהגעתי לפה"
בוגרי משפחות האומנה והמעונות המשפחתיים משתלבים לאחר גיל 18, בו הם נאלצים לעזוב את המסגרות, בתוכנית הבוגרים של אור שלום. במסגרתה הם ממשיכים לקבל ליווי ותמיכה לקראת יציאתם לחיים עצמאיים עם סיוע ברכישת השכלה, הכשרה מקצועית, ליווי אישי ואפילו לימודי תאוריה. התוכנית מייצרת רצף חשוב והכרחי של תמיכה ושירותים עבורם, כדי שיוכלו להמשיך ולהתפתח כבוגרים המסוגלים להשתלב בחברה הישראלית מתוך מקום של עוצמה אישית ושוויון – ולהפוך לאזרחים חזקים התורמים לחברה.
שלמה מיכאל (20) הגיע לבית של משה ואליס כשהיה בן 15. "המצב בבית שלי היה קשה, ולפני שהגעתי למשה ואליס גרתי בפנימייה", הוא מספר. "מהר מאוד הרגשתי פה כמו בבית. תוך כמה ימים הרגשתי את החום, את זה שכולם יחד. יש פה המון תמיכה וכל מה שאתה צריך. היה מאוד כיף לחזור לפה כל יום אחרי בית הספר לארוחת צהריים חמה".
היום שלמה נמצא במכינה קדם־צבאית וחולם להתגייס לדובדבן. "אני עד היום בקשר עם משה ואליס. לחזור לפה זה כמו לחזור הביתה", הוא אומר. "קיבלתי פה הרבה ערכים. זה שינה לי את המחשבה, ביגר אותי, גרם לי להיות יותר רגיש. זה נתן לי דרייב להמשך ויותר ערך לחיים".
"זה היה בית לכל דבר", מוסיפה אנבט אבבה (22), שהגיעה לביתם של אליס ומשה עם אחיה. "באתי מבית שלא תיפקד כבית, אז זה היה הבית שלי. הייתי מציגה לכולם שזה הבית שלי, שאין לי עוד בית. אליס הייתה אמא, משה היה אבא והם היו המשפחה שלי. זה הארוחות המשפחתיות בשבת, הסעודות, זה ללכת לקנות פיג'מה עם אליס, אסיפות הורים. כל מה שקשור לבית היה לי פה. אני תמיד אומרת שהם הוציאו אותי מהעפר. בזכותם אני מי שאני היום, בלעדיהם לא יודעת איפה הייתי. בזכותם אני עובדת, לומדת, פשוט מתפקדת. הילדים שהיו פה היו אחים שלי לכל דבר. עם חלקם אנחנו בקשר עד היום. היה לי מזל שהגעתי לפה. אין מילים לתאר כמה הבית הזה היה משמעותי בילדות ובהתבגרות שלי".
שושי הונוולד (45) הגיעה למשה ואליס כשהייתה בכיתה ד'. "אני בקשר איתם עד היום", היא מספרת. "זה היה בית לכל דבר. עם הורים, יחס חם, מכיל, אוהב, כמו שבית צריך להיות. זה משפיע עליי עד היום – ילדים יונקים ערכים, את תחושת המסוגלות שלהם, מהמקום בו הם גדלים. אני חושבת שחלק גדול ממני ספג דברים חיוביים מהבית הזה".
