פגיעה מינית פוצעת את הנפש עמוקות, אך במקרים רבים דווקא הגוף זוכר את מה שהנפש בחרה להדחיק. רבות משורדות טראומה מינית, חוות כאבים גופניים ואפילו מפתחות מחלות כאב כגון פיברומיאלגיה הגורמת לכאב ברקמות החיבור ובשרירים. אחרות מתמודדות עם הפרעות אכילה, קשיי שינה והשלכות גופניות רבות אחרות המקשות עליהן מאוד לחזור ולהמשיך בשגרת חייהן. עבור נשים אלו בדיוק הקימו שתי נשים יצירתיות ואמיצות שהריצה היא חלק משגרת חייהן, את קבוצות התרפיה בריצה.
"בזכות שתי הנשים המדהימות האלה למדתי איך להתמודד במצבי אי-שקט, חרדות ועצבנות. אם בעבר הייתי מסתגרת, היום אני פשוט שמה נעלי ספורט ויוצאת לרוץ. בזכות הקבוצה ערימת הניירות שממתינה לי ליד המחשב נראית מאיימת הרבה פחות ממה שהיא נראית לי אחרי הריצה. לי זה שינה את החיים", משתפת אחת השורדת המשתתפת בקבוצת הריצה.
בטי מרטין-קורן, מנכ"לית מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בשרון, מספרת: "מדובר בקבוצה היחידה הקיימת בארץ לנשים שהן נפגעות טראומה מינית. התחלנו לפני כחמש שנים בקבוצת תרפיה בריצה וזה עדיין רץ", היא מחייכת ומוסיפה, "זה החל מצורך שזיהינו בין הנפגעות מטופלות המרכז. הייתה עייפות מלדבר והיה צורך עז לטיפול גופני וללא דיבור. זה מאוד מתאים לנשים שמחפשות דרך נוספת בלתי קונבנציונלית לטפל בטראומה. אחת המטפלות, רחל, הציעה שנעשה קבוצת ריצה, ורות, מטפלת במרכז, התגייסה גם היא ומאז אנחנו מקיימות את הקבוצה. אחד הסימנים להצלחה הוא שנשים המשיכו לרוץ גם מחוץ למסגרת הקבוצה. הן מצאו שהכלי הזה עזר להן להתמודד או להפחית את הסימפטומים של הטראומה".
5 צפייה בגלריה
בטי מרטין-קורן "הכלי הזה עזר להן להתמודד או להפחית את הסימפטומים של הטראומה"
(צילום: לירון לייבזון)
לדברי מרטין-קורן היו גם מתנדבות המרכז שהן מחוץ לקבוצה עצמה, שליוו אותן ורצו לצד המתמודדות, ללא החלק הטיפולי הפרטני. "משיחות עם נשים הן ציינו שעבורן הריצה היא כלי שהן אימצו להרגעה ולחיבור עם הגוף שלהן", מסכמת מרטין-קורן.
רות ברזילי-לומברוזו, מכפר סבא, מטפלת בנפגעות טראומה מינית ואחת ממנחות קבוצת הריצה של מרכזי הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית בשרון, טוענת שיש חשיבות מאוד גדולה לחיבור מחדש של אישה עם גופה לאחר תקיפה. "זהו חלק מתהליך הריפוי שאולי פחות מובן מאליו עבור רבים, אך הכרחי מנקודת מבט של מטפלות במרכזים לטיפול בטראומה מינית. הריצה מחייבת אותנו להיות קשובים לגוף שלנו, וכדי להיות קשובים לגוף אנחנו חייבים להיות מחוברים אליו. העבודה של טיפול בריצה מחייבת את החיבור לגוף וזה חלק גדול מהעבודה שאנחנו עושות. כי זה חלק שהוא מאוד קשה למי שגופה פגוע. יש נטייה לניכור מהגוף, ריחוק מהגוף, שאיפה לא להיות מחוברת אליו. לריצה עצמה יש איכות מדיטטיבית ולחזרתיות יש אפקט מאוד מרגיע. מעבר לזה, שחרור האנדרופינים בגוף והחומרים הפיזיולוגיים משפרי מצבי רוח בזמן ריצה, מביאים למצב שבו אנחנו חוות runner’s high - זה ממש כמו 'סאטלה' כזו רק באופן טבעי, שהגוף עצמו מייצר בתהליך מאוד מאוד בריא", היא מוסיפה. "פעילות גופנית היא פעילות בריאה והגוף עושה את שלו ותורם מבחינת מצב הרוח והאנרגיות הטובות. למי שהפגיעה צרובה בה, יש הרבה חרדות ופחדים כשהן יוצאות למרחב הציבורי, והריצה היא הנכחה של הגוף במרחב הציבורי".
מה זה אומר?
"לכאורה לא נדרש הרבה מריצה. נכון? זה 'רק' זוג נעליים. פשוט, לא? זהו. שעבור הנשים הללו שחוו טראומה מינית כל דבר כרוך בהתמודדות, הדברים לא תמיד כאלה פשוטים. נתחיל עם עצם היציאה מהבית עם בגדי הריצה, כשנדרש מהן למצוא את הכוחות לצאת מהבית, זה לא דבר קל עבורן. ואם הן כבר מצאו את הכוחות ויצאו מהבית, הן נדרשות למצוא את הכוחות להגיע אל מקום המפגש. לפעמים לבנאדם 'רגיל' זה קשה על אחת כמה וכמה כשמדובר בנפגעות מין שלחלקן המרחב הציבורי לא מרגיש בטוח. תחשבי על זה, אנחנו נפגשות פעם בשבוע, בערב, נפגשות בפארקים, לכאורה המרחב מאיים ובכל זאת אנחנו נפגשות מדי שבוע ורצות ביחד. חלק מקבוצה, שהיא גם קבוצת תמיכה עם נשים נוספות שמבינות אחת את השנייה, מכירות האחת את כאבה של השנייה, כי גם הן עברו או עוברות את אותה החוויה. לצד זה, אני, שרצה הרבה שנים, וגם רחל, שהיא גם מאמנת בריצה, מביאות את הפן הטיפולי ובכך הופכות את הריצה לדבר יותר בטוח, מכיל, מוגן, מקום שנותן לנשים הללו את היכולות והביטחון להתמודד עם האתגר. ושוב, התחושה היא: את לא לבד, את במרחב מכיל, מחבק ועוטף, גם מצד המנחות וגם מצד אחת למען השנייה", מדגישה ברזילי-לומברוזו.
"כל הדברים שקשורים לגוף הם מאוד טריגרים לנפגעות. הרבה פעמים זה מעורר ומציף זיכרונות ופלשבקים, שהם גם חלק מהתמודדות של קבוצת הריצה וחלק חשוב מאוד בטיפול. בהקשר הזה זה טוב מאוד והדברים מטופלים".
לדבריה, החשיבות בריצת המאמנות-מטפלות יחד עם הנשים, תורמת אף היא לאפקט העוצמתי שלה ולחוויה המשותפת של כל הצדדים. "הריצה היא מאמץ גופני עצים. אנחנו רצות, מזיעות, נושמות, בדיוק כמו כל אחת מהנשים שבקבוצה. הן רואות אותנו כשאנחנו מתאמצות, לפעמים מתקשות, וזה יוצר חיבור אחר בין מטפלת למטופלת. אני מיישמת את הגישה ההוליסטית שממנו אני באה, שיש משהו הדדי בינינו המטפלות והמטופלות. אין היררכיה, מאוד בגובה העיניים. זו גישה של: שתינו נשים, עברנו חוויות חיים דומות. זה לא 'מטפלת יודעת כול' ומטופלת. יש משהו מאוד מחזורי ומעגלי בינינו. נכון, זה מאוד שונה מטיפול בחדר סטרילי. אני מטפלת פסיכודינמית שיושבת מול מטופלות, בחדר אמנם, אך המרחב הוא מאוד סטרילי ויש דברים מאוד ברורים בין מטפלת למטופלת. בריצה יש איזה טשטוש בסטינג. מטפלת רצה לצד מטופלת, נושמת איתה, זה מטשטש את הגבולות שדי ברורים בקליניקה למשל. לכן זה לא מתאים לכל אחת. אבל לאלה שמגיעות ונשארות – זה כלי אפקטיבי ויעיל מאוד. וכן, יש גם כאלה שמגיעות למפגש אחד ולא חוזרות".
אם זה כזה אפקטיבי ויש היענות, מדוע שלא לפתוח מרכזים גם מחוץ לאזור השרון?
"זה משהו מאוד חדשני. כשהתחלנו לפני כחמש שנים זה היה לגמרי ניסיוני ומה שיש אצלנו זה בזכות המנהלת בטי שמוכנה לנסות דברים חדשים ואפשרה לנו את זה. אנחנו פועלים בקונספט שבו כל שלושה חודשים הקבוצה נסגרת ואז נפתחת מחדש, וזה מאפשר למשתתפות חדשות להיכנס פנימה ומי שרוצה לצאת מהקבוצה – יכולה לצאת. זו פעילות פנטסטית שעושה דברים מצוינים, אני בהחלט מקווה שיפתחו קבוצות ריצה נוספות לנפגעות תקיפה מינית ברחבי הארץ".
"הרעיון הוא שפגיעה שנעשית דרך הגוף - גם הדרך להתמודד איתה תהיה דרך הגוף. באמצעות הריצה אנחנו מאפשרות למתמודדות הללו להחזיר את השליטה על גופן, העצמה, יכולת לווסת סימפטומים גופניים הקשורים בפוסט-טראומה".
5 צפייה בגלריה
רחל ריינגוירץ "הרעיון הוא שפגיעה שנעשית דרך הגוף - גם הדרך להתמודד איתה תהיה דרך הגוף".
מה עם גברים?
"מרכז הסיוע ברעננה הוא מרכז הנותן מענה לנשים. עקרונית כל קבוצות התמיכה הן לנשים בלבד, אבל בהחלט צריך לגברים רק שזו כבר אופרציה אחרת".
רחל ריינגוירץ מרמת השרון, גם כמו עמיתתה לטיפול בריצה, חובבת את הז'אנר כך שהפכה את התחביב למקצוע. ריינגוירץ מלמדת את תחום התרפיה במרכז הסיוע, בבית חולים גהה ובמשרד ממשלתי. לצד זה היא מטפלת באומנות במגזר הפרטי. "רות וגם אני רצות למרחקים ומשתתפות במרתונים וטריאתלונים ובמקרה כחלק מהכשרתי אני גם מאמנת לריצות ארוכות במרכז האקדמי לוינסקי וינגייט הממוקם בוינגייט. זה כבר מחזור רביעי שאני מרכזת את התחום. לכן ההצעה הזו עם הפניה שלי למרכז להקים קבוצת ריצה טיפולית עבור מתמודדות עם תקיפה מינית – הייתה טבעית לי. לשמחתי, בטי הרימה את הכפפה וציוותה אליי את רות שהיא עובדת סוציאלית המתמחה ומטפלת בנפגעות מין וכך התחלנו לעבוד יחד".
לדבריה, "הרעיון הוא שפגיעה שנעשית דרך הגוף - גם הדרך להתמודד איתה תהיה דרך הגוף. באמצעות הריצה אנחנו מאפשרות למתמודדות הללו להחזיר את השליטה על גופן, העצמה, יכולת לווסת סימפטומים גופניים הקשורים בפוסט-טראומה. מדובר בריצה ארוכה ואיטית, כלומר, מ-20 דקות ומעלה. יש לא מעט מחקרים שנעשו בתחום ומוכיחים שיש בריצה משהו שהוא גם חזרתי ולכן מדיטטיבי. ידוע שבזמן ריצה, ובכלל בפעילות גופנית, יש הפרשה של נוירו-טרנסמיטורים של חומרים כדוגמת דופמין וסרטונין, שגורמים לייצור ההרגשה הטובה בגוף, מסייעים לווסת ולשפר את מצב הרוח. עוד הוכח כי תחושות של דיכאון ועצב יכולות להתחלף בתחושות של סיפוק ושמחה. אני בהחלט רואה בקבוצה וגם בכלל, שלפעמים מתחילים לרוץ עצובים או טרודים, ותוך כדי מחשבות הולכות ומתפוגגות התחושות השליליות ומפנות מקומן להרגשה יותר טובה. המטופלות עצמן מדווחות שלפעמים הן מתחילות את המפגש כשיש להן בעיות, דילמות או תסכולים ותוך כדי ריצה הן פותרות את הדברים ולו מעצם זה שהמוח מקבל יותר חמצן ויש יכולת טובה יותר להתרכז ולחשוב, וגם יש את החומרים המופרשים שמעלים את מצב הרוח והתחושה הטובה. לצד זה, יש תחושת סיפוק גדולה והעצמה מעצם היכולת לעמוד במאמץ הגופני".
כל מי שמגיעה לקבוצה עוסקת או עסקה בעבר בריצה?
"לא בהכרח. מגיעות נשים מכל האוכלוסייה. יש כאלה ספורטאיות שרצות, ויש כאלה שהריצה נשמעת להן מעניינת והן באות לנסות כדי לטפל בעצמן בדרך שיוצרת תנועה בגוף ומאפשרת אנרגיה כלואה או לפרוק מתחים דרך הקבוצה. הן מנסות, מתאהבות ונשארות. וגם עצם הקבוצה נותנת את האפקט שלה בזה שהן מהוות גורם תמיכה מאוד חשוב כי הן לא מרגישות שהן לבד, הן נתמכות ונעזרות אחת בשנייה, מרגישות שהן מבינות אחת את השנייה, וזה מאוד חשוב. עצם תחושת הריצה יש בה משהו מנרמל וזה עוזר להן להרגיש שהן יכולות, מסוגלות, שהן מייצרות שינוי בגוף שלהן, שהן מצליחות להתגבר על דברים שהן חששו מהן, כי בסופו של דבר המפגש הזה מעמת את חלקן עם דברים שהן לא היו רוצות להתעמת איתם, והן לומדות ביחד כיצד להתמודד עם זה ולהיות בשליטה על הדברים ולהרגיע את גופן ואת עצמן".
5 צפייה בגלריה
רחל ריינגוירץ "הן לומדות ביחד כיצד להתמודד עם זה ולהיות בשליטה על הדברים ולהרגיע את גופן ואת עצמן".
גם ריינגוירץ כמו גם ברזילי-לומברוזו מתייחסת לתחושה המרוממת של ה-runner’s high שאצנים חווים בסוף המסלול. "זו תחושה של סיפוק, תחושה טובה", היא אומרת בחיוך ומבקשת להדגיש "אצלנו, הריפוי בריצה בא מהפנים החוצה. היא נטולת תחרותיות. אין מטרה לרוץ למרחק של מספר קילומטרים. זה יותר מכוון למה שאותה אישה שמגיעה לקבוצה צריכה, וזה מותאם לקצב שלה וליכולת ולמשך הריצה של כל אחת כאינדיבידואל וגם ביחד. להבדיל מעבודתי כמאמנת ריצה, שם אני רוצה להביא את האצן או האצנית להישגים. פה, זה משרת את אותה האישה ולא להפך".
יש משהו שהופתעת ממנו במהלך השנים הללו?
"הרבה מאוד דברים ריגשו אותי. קודם כול הקשר שנוצר בין כל הנשים וההתחברות ביניהן שהיא כל כך נוגעת ללב. יש בקבוצה בנות 50 שהתחברו לבנות 20 ו-30 ונהפכו לחברות נפש. מרגש אותי לשמוע אותן בסוף כל מפגש עד כמה הן מרגישות שהריצה תורמת להן, על השייכות לקבוצה, ההתגברות על הפחדים או על העכבות שהיו להן. אני מעריכה מאוד את הנשים הללו שהעזו לצאת בשעת לילה חשוכה, לפארק, והנה הן מסוגלת לצלוח את זה. זה מאוד מרגש אותי. לראות את הנשים שמעולם לא עשו ספורט ואיך הריצה הופכת לחלק משגרת חייהן היומיומית - זה מרגש. אנחנו מלוות אותן מהרגע הלא בטוח שהן הגיע ממנו, ראינו כיצד בהרבה מאוד עבודה ואומץ הן לאט-לאט יוצאות מהקפאון ומתחילות להרגיש ביטחון עם הגוף שלהן ועם עצמן – ולהיות עדה לזה וחלק מזה – זה מאוד מרגש".
לצד הרגעים המרגשים, היא מודה, היו גם לא מעט רגעים קשים, "לא נתכחש לזה", אומרת ריינגוירץ "מדובר בנשים שעוברות ביומיום התמודדויות מאוד קשות. חלקן עם קושי גדול בתפקוד. את ממש רואה איך הטראומה עדיין חיה בהן. היו ערבים שחזרתי הביתה ואמרתי לבעלי או לילדים "היום היה לי ערב קשה". בגלל המחויבות לסודיות לא שיתפתי אותם בפרטים, אבל גם הם ראו שאני נסחבת עם ההרגשה הקשה הכבדה והמתסכלת הזו ולקח לי זמן לחזור לרגיל".
המטופלות-הרצות מסכימות עם זה שמאז שהריצה נכנסה לחייהן, משהו בהן השתנה. לטובה. שכנגד כל הסיכויים הן הצליחו להתמיד ולהחזיק במפגשים השבועיים הללו לאורך זמן.
"זה משהו שככה באמצע החיים גיליתי ולמדתי איך להיעזר בו, כך שזה משדרג לי את החיים ועוד כלי להתמודדות עבורי. לאט-לאט את לומדת איך להשאיר בצד את החששות והקשיים והאתגרים וגם את הפחדים. ולתת לעצמך את ההזדמנות למשהו טוב יותר עם הצלחות והישגים".
רצה אחרת משתפת: "כשאני חוזרת הביתה מהריצה ומהמפגש המטעין עם הקבוצה, ההרגשה היא אחרת. תחושה של שליטה ושל מסוגלות. תחושה של 'מי יכול עליי עכשיו?' ו'אין דבר שארצה לעשות – ולא אצליח'. גיליתי שלהיות בתנועה עושה לי טוב", היא מחייכת בסיפוק. "בסופו של דבר הריצה היא הכלי המרכזי שדרכו אני מביעה את עצמי. אלה תחושות שלא חשבתי שאמצא בתוכי שוב. וזה נותן הרבה תקווה ושמחה".
- תחת הכותרת "אלימות במשפחה זה לא נורמלי", ביום חמישי הקרוב, 4 במאי, יצא מירוץ הנשים הגדול בישראל, הלייף ראן, של סופר-פארם ועיריית תל אביב בספורטק בתל אביב.
