האישה עם הצמה, סטודנטית שלי לשעבר מקיבוץ בארי, הייתה הדמות הראשונה שחשבתי עליה כשהגיעו אלינו השמועות הראשונות בשמחת תורה. כשומרי מצוות, לא היה לנו מושג מה קורה. האזעקות בירושלים היו מפתיעות, והשמועות בבית הכנסת נעו בין "חדירת מחבלים לעוטף" לבין "החמאס הגיע לתל אביב". בשלוש בצהריים, כשגייסו בצו 8 את החתן שלי, הבנו שמשהו רע מאוד מתרחש פה. המילואימניק שלקח אותו האזין לרדיו. כששאלתי אותו מה קורה, הוא לא באמת ידע לענות. רק אמר לי שיש קרבות קשים באזור בארי. לא היה לי מושג שאחד הלוחמים בקרב ההירואי הזה, שייהרג עוד באותו היום, הוא דוד מאיר, בן דודי הצעיר. ידעתי רק דבר אחד – אני דואגת לאשה עם הצמה מקיבוץ בארי.
סיפרתי עליה בבית, כשישבנו ודאגנו ביחד. האישה עם הצמה היא שומעת חופשית, לכן לא היתה רשומה בדף הנוכחות שלי, ומעולם לא שאלתי אותה לשמה. ידעתי רק שהיא חדה, שהיא שואלת שאלות מבריקות, שהיא יודעת המון. שכשהיא מדברת, כולם מקשיבים, ושהיא מקיבוץ בארי. לא היתה לי שום דרך לדעת מה קורה איתה. התפללתי, התחננתי, שהיא בחיים, שהיא בסדר.
ד"ר רבקה נריה בן שחרצילום דני לויכשהתחילו להתברר ממדי הזוועה, בצאת החג, שלחתי הודעות לחבריי למחלקה, לאנשים שאני מכירה. המידע על הסטודנטים וחברי הסגל זרם, שטף אותנו בנהרות של דם ודמעות. שאלתי אם מישהו יודע מה קורה עם "האישה עם הצמה" ו"הגבר המבוגר". הנחתי שכולם ידעו על מי אני מדברת. גם מי שכיניתי "הגבר המבוגר" הגיע מאחד מקיבוצי העוטף. אדם סקרן באופן בלתי רגיל. הוא הגיע בקביעות לשיעורים שלי על החברה החרדית בישראל, ושיתף את הסטודנטים בדעותיו ובידיעותיו. נדהמתי כשראיתי אותו יושב בקורס "שיטות מחקר", הידוע כאחרון הקורסים המעניינים. "שמעתי שאת מלמדת את זה", הוא אמר, "ושיטות מחקר נראה כמו דבר מעניין מאוד".
"הגבר המבוגר" ליווה אותי תמיד החוצה, אחרי השיעור. ההפסקות במכללת ספיר הן 15 דקות בלבד (מלבד הפסקת הצהריים). הייתי צריכה להספיק למלא מים בבקבוק, ולרוץ לכיתה הבאה. הוא דיבר איתי ליד מתקן המים הקרים, ליווה אותי לכיתה הבאה. היו לו הצעות לשיפור המצב – תובנות איך אפשר לגייס חרדים לצה"ל, או איך לחלק נכון יותר את תקציב המדינה. "אני מצטערת, אני חייבת לרוץ", התנצלתי בקביעות, והוא המשיך להציע תובנות.
במשך כמה שבועות לא הצלחתי לקבל מידע על "האישה עם הצמה" ו"האיש המבוגר". באופן הגיוני, פרטי המידע הבסיסיים האלה לא הספיקו כדי לאתר אותם במכללה. הציעו לי לבדוק ברשימות ישנות, למקרה שאולי, על אף שהיו שומעים חופשיים הם כן נרשמו – אך כיוון שהם למדו אצלי לפני יותר מארבע שנים, לא הייתה לי גישה לרשימות. המשכתי לנסות. שאלתי מתנדבים שנסעו למלון דוד בים המלח האם ראו שם את "האישה עם הצמה". עברתי שוב ושוב על התמונות של הנרצחים ושל החטופים ולא זיהיתי אותם. בינתיים השתגעתי בשקט.
2 צפייה בגלריה
"הצטערתי על כל התובנות שלו שלא הספקתי לשמוע. אליהו אורגד המנוח עם נכדיו, שנרצח בכפר עזה
את "האיש המבוגר" מצאתי אחרי שלושה שבועות. אז גם גיליתי מה שמו. אליהו אורגד. הוא נרצח בכפר עזה ב-7 באוקטובר. בכיתי את נשמתי. הצטערתי על כל הפעמים שאמרתי לו שאני ממהרת, על כל התובנות שלו שלא הספקתי לשמוע
התביישתי שלא זכרתי את שמותיהם. סבי, הרב משה צבי נריה זצ״ל, אמר לי כשהתחלתי לשרת בשירות לאומי שעלי לזכור את השמות של כל החניכות שלי. ידעתי שהוא עבד קשה לזכור את שמותיהם של עשרות אלפי תלמידיו. בשירות לאומי הדרכתי שתי כיתות באולפנא, יותר משבעים חניכות. זה היה קשה, אבל הצלחתי לזכור את השמות. באקדמיה, לעומת זאת, זה היה כמעט בלתי אפשרי. היו סמסטרים שבהם לימדתי יותר מ-300 סטודנטים, בשלושה מוסדות שונים. הרמתי ידיים מראש. את הפנים אני זוכרת, ואת השמות אני מכירה מהרשימות, אבל לחבר פנים ושמות? זה כבר יותר מדי בשבילי.
את "האיש המבוגר" מצאתי אחרי שלושה שבועות. אז גם גיליתי מה שמו. אליהו אורגד. הוא נרצח בכפר עזה ב-7 באוקטובר. בכיתי את נשמתי. הצטערתי על כל הפעמים שאמרתי לו שאני ממהרת, על כל התובנות שלו שלא הספקתי לשמוע. חשבתי ש"האישה עם הצמה" נעדרת. בכל אזכור של קיבוץ בארי הצטמררתי. המשכתי להתפלל בשקט שאראה אותה שוב.
2 צפייה בגלריה
"הדמעות התפרצו. חיבקתי אותה שוב ושוב". אביבית ג'ון, האישה עם הצמה מקיבוץ בארי
(צילום: ארז חרודי)
פתאום היה נדמה לי שאני רואה את "האישה עם הצמה" באחד החלונות של האוהל. נזפתי בעצמי, אמרתי לעצמי שאני יודעת טוב מאוד שהיא לא יכולה להיות פה, ושאשב בשקט. אבל לא יכולתי. כוח-על משך אותי לכיוון האוהל
וכאן עם הצמה. אביבית ג'ון מקיבוץ בארידונדי שוורץביום חמישי שעבר, 16 בנובמבר, ביקרתי במאהל של משפחות הנרצחים והחטופים ליד הכנסת. בכניסה לאוהל נתלה שלט גדול, המבקש לא להיכנס פנימה כדי לשמור על הפרטיות של המשפחות. צייתי, וישבתי במעגל השיח המרתק שהתפתח בחוץ. פתאום היה נדמה לי שאני רואה את "האישה עם הצמה" באחד החלונות של האוהל. נזפתי בעצמי, אמרתי לעצמי שאני יודעת טוב מאוד שהיא לא יכולה להיות פה, ושאשב בשקט.
אבל לא יכולתי. כוח-על משך אותי לכיוון האוהל. התקרבתי עוד קצת, ועוד, ועוד, וכשעמדתי ממש ליד הכניסה, היא הרימה את הראש – ועינינו נפגשו. "נריה?" היא שאלה. "רבקה", עניתי, והרגשתי שהדמעות מתחילות להיקוות. "את יודעת כמה חיפשתי אותך?", "הנה אני, לא מתתי!" חייכה אלי האישה עם הצמה, שהספיקה להסתפר בינתיים ולפזר את שערה. לא האמנתי שזה קורה: האישה עם הצמה מקיבוץ בארי, עמדה מולי, חיה וקיימת. ביקשתי את מספר הטלפון שלה, וסוף סוף רשמתי את שמה: אביבית ג׳ון. ביקשתי רשות לחבק אותה. חיבקתי אותה שוב ושוב, הדמעות התפרצו. הרגשתי איך התקווה לימים טובים יותר מתעוררת בתוכי.
אביבית סיפרה לי על קבוצת אנשים, תומכי הרפורמה המשפטית, שאיתם נפגשה במהלך חג סוכות, במסגרת שיח על המחאה. היא הצליחה ליצור עם אחת מהם קשר ולעדכן שהיא בסדר, אך זו לא הודיעה לאחרים. מישהו מהקבוצה, שעשה עבודת בילוש כדי למצוא אותה, כתב לה: "כל כך דאגתי לך, שאמרתי שאם את בחיים, אני מוכן לעמוד לצדך ולצעוק ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה". הצלחנו לצחוק ביחד.
כשיצאתי מהמאהל נזכרתי במה שסבא אמר. הייתי צריכה ללמוד את השמות של התלמידים שלי. זו היתה הנחיה, צוואה שלא קיימתי, והנה התוצאה. הבטחתי באותו הרגע, ליד המאהל, והריני מבטיחה בלי נדר, שתמיד תמיד, לא משנה כמה סטודנטים יהיו לי, אלמד את השמות שלהם. לא יהיו יותר פוגרומים בארץ הזאת, אבל גם בימים טובים, השיעור שלמדתי מאביבית מקיבוץ בארי ימשיך ללוות אותי.
ד״ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, חוקרת אורחת במכון הדסה ברנדייס, וחוקרת בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה.
.
