מילנה גיצין-אדירם עלתה לארץ כתינוקת בת שנה. הוריה, יוצאי אוקראינה ומולדובה, בחרו להשתקע בעיירה אזור. אף שגדלה והתחנכה בארץ, החלום שלה מאז ומתמיד היה להיות "הכי ישראלית שיש", ועד בגרותה גם עשתה כל מאמץ כדי לא להיות "העולה החדשה".
"ככה זה אצל מהגרים", היא אומרת. "בשנים הראשונות הילדים הם אלה שמתווכים בין ההורים לבין הארץ החדשה. כילדה, הסתרתי את המבטא של ההורים שלי, ופרטים קטנים אחרים שהיו עלולים להסגיר את הזרות, כמו העובדה שהייתי הולכת לבנק ולסידורים עם סבתא, כדי לתרגם ולהסביר בשמה. חוץ מהשם שלי, שעליו שמרתי בקנאות, אי אפשר היה לנחש שאני 'עולה חדשה' או 'בת של עולים חדשים'. מה שנתפס באותם ימים בעיניי כ'הכי ישראלי שיש', לפחות מההיבט של ערכים וחוויה, היה תנועת הצופים. כך הפכו הצופים והפעילות בתנועה לעניין עיקרי בחיי. הייתי עסוקה שם מאוד, בשנים המוקדמות כחניכה, ולאחר מכן גם בהדרכה. משם, מהצופים, הגיעה גם המודעות העמוקה למעורבות החברתית והזיקה לחינוך".
בתיכון למדה במגמת הקולנוע בחולון, ונחשפה לראשונה לתחום האמנות הפלסטית. את התואר הראשון והשני שלה בתולדות האמנות היא עשתה באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל עבדה כמדריכה במוזיאון ישראל ובגלריות בתל אביב. לאורך השנים האלה המשיכה לרכז שבט בצופים. בהמשך עבדה ארבע שנים בגלריית "החדר", וארבע שנים נוספות כמנהלת והאוצרת הראשית של מובי, מוזיאוני בת-ים. בשנת 2012 נבחרה, יחד עם דן הנדל וארז אלה לאצור את הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה.
להקדמה הזו יש חשיבות, שכן היום, כשהיא כבר בת 44, נשואה לאריאל ואם לשניים, גיצין-אדירם היא המנכ"לית, היזמת והאוצרת הראשית של אחד ממיזמי התרבות המעניינים והמרשימים שפועלים כאן בשנים האחרונות - זומו, המוזיאון שבדרך. היא הקימה אותו ב-2017 כמוזיאון נודד, במטרה להביא את האמנות לפריפריה. בכל יעד שאליו זומו מגיע, הוא משלב בפעילותו גם את הקהילה המקומית.
"כשקיבלתי את התפקיד במוזיאוני בת-ים עליתי לאוטובוס בקו 18 מתל אביב, וביקשתי מהנהג שיוריד אותי ליד המוזיאון. הוא ענה לי: 'גברת, כל חיי אני בבת-ים ומעולם לא ידעתי שיש כאן מוזיאון'. בשבילי זה היה רגע מכונן"
8 צפייה בגלריה
הקימה ועומדת בראש אחד המיזמים התרבותיים המרשימים שפועלים כאן בשנים האחרונות. מילנה גיצין-אדירם
(צילום: זומו)
8 צפייה בגלריה
האמן רונן שהרבני והשכן, תושב לוד חוסאם מסעאדה, עובדים על היצירה "שבעה ימים בשבוע". מתוך אירועי זומו
(צילום: מנאר אל מימה)
אז מה זה זומו?
גיצין-אדירם: "השם מורכב מקיצור של שתי מילים: זוז ומוזיאון. מדובר במוזיאון נייד, מבוסס קהילות, שנודד בארץ ומציג תערוכות מתחלפות. התערוכות האלה נוצרות ונאצרות ביחד עם הקהילה המקומית באותה עיר. המיזם הזה הוא הניסיון שלי להנגיש את התרבות ואת השפה התרבותית השגורה בפי ובקרב מעגל קטן מדי של 'שוחרי תרבות' לשפה פופולרית בישראל.
"כשקיבלתי את התפקיד במוזיאוני בת-ים עליתי לאוטובוס בקו 18 מתל אביב, וביקשתי מהנהג שיוריד אותי ליד המוזיאון. הוא ענה לי: 'גברת, כל חיי אני בבת-ים ומעולם לא ידעתי שיש כאן מוזיאון'. בשבילי זה היה רגע מכונן. ממנו ואילך היה ברור לי מה אני רוצה לעשות, ברמת המהות. אמרתי לעצמי שאני רוצה שנהג האוטובוס הזה, והילדים שלו, והשכנים שלו, וכל תושבי בת-ים - יידעו שיש מוזיאון בעיר שלהם. שהמוזיאון יהיה חלק מחוויית החיים היומיומית שלהם. שהם ישתמשו בו וייהנו ממנו וירגישו גאווה גדולה כי הוא שלהם. הם משלמי המסים, זה קודם כול שלהם. אז לא ידעתי את זה, אבל העבודה שלי בבת-ים הייתה מעין הכנה לקראת זומו. לכן, אחרי התפקיד בבת-ים, זה היה מאוד טבעי לקחת את הרעיון של שילוב תרבות עם מעורבות חברתית לשלב הבא".
איך זה עובד?
גיצין-אדירם: "זומו הוא עמותה ללא מטרת רווח. מובילה אותו לצדי חבורה של יוצרים, אוצרים, אנשי חינוך, קהילה, הפקה ותקשורת: שי עיד אלוני, שרון גלזברג, עפרה חרנם, הלית מיכאלי, קובי אבן חיים, רות אופנהיים, ואריאל אדירם, בן זוגי. יו"ר מועצת המנהלים של העמותה היא רונית רייכמן. התקציב שלנו מגיע בעיקר מקרנות תרבות ותורמים פרטיים, ובהם מפעל הפיס, קרן אריסון, קרן עזריאלי, שגרירות ארצות הברית ועוד.
"השיטה שלנו קבועה: אנחנו מגיעים ליישוב כלשהו, מאתרים בו מבנה נטוש גדול, שיכול להפוך לחלל המוזיאון, ומתחילים להתחבר לקהילה. קושרים קשרים עם ראש העיר, חברי המועצה, אנשי תרבות וחינוך, אמנים שפועלים ביישוב וגם עם התושבים עצמם. אנחנו חוקרים וממפים ולומדים את המאפיינים הייחודיים של היישוב, מבררים מהן הסוגיות המרכזיות שמעסיקות את התושבים, ועל פי התחקיר הזה אנחנו בוחרים את נושא התערוכה.
"חלק מהיצירות שמוצגות בכל תערוכה הן יצירות קיימות, ואחרות נוצרו במיוחד לתערוכה, בידי אמנים שעברו בשליחותנו להתגורר ביישוב לחודש וחצי, לפני הפתיחה של זומו ביישוב. בשבועות האלה הם עובדים עם התושבים ויוצרים איתם ביחד פריטים חדשים לתערוכה. זה נעשה מתוך התפיסה שאמנות היא הבסיס לחברה בריאה. בסיס לשיח, לשינוי, להיכרות עם תרבויות, ולא בהכרח רק הדובדבן שבקצפת.
"בשלב האחרון אנחנו מכשירים צוות מתוך התושבים, שידריך ויתפעל את המוזיאון גם כשאנחנו נעזוב ונעבור ליישוב הבא".
איפה כבר הייתם ואיך התקבלתם?
גיצין-אדירם: "המוזיאון הראשון היה בירוחם, ב-2017, ונושא התערוכה היה זהות. ב-2018 התארחנו בערד והתערוכה עסקה במנגנונים השונים שמפעילים אותנו כלכלית, פוליטית ואישית. ב-2019 עברנו צפונה, לחצור הגלילית, שם התערוכה עסקה בטקסים ובריטואלים אמיתיים ומומצאים. בשנה שעברה התארחנו בקריית ים, והתערוכה עסקה במעברים. כלומר, גם מעברי סחורה, ונוכח אופי היישוב, גם העיר כתחנת מעבר של עולים חדשים ומשפרי דיור מהצפון.
"בכל האירועים הנושאים נבחרו עם התושבים. התגובות של הקהילה חמות ומדהימות ומצדיקות את המאמץ. היה לנו נער מקסים עם הפרעות קשב, שכמעט לא ביקר בבית הספר, אבל הגיע לעזור בהקמה, שאל שאלות, למד את התערוכה, והשתלב בצוות. אמו הנרגשת נדהמה לגלות שאמנות מעניינת אותו וסוף סוף הוא מרוכז במשהו מתמשך. הייתה גם סבתא בת 80, שבאה לתערוכה פעם אחת, ועוד פעם, ועוד פעם – כך לפחות 20 פעמים, בכל פעם עם בני משפחה אחרים".
8 צפייה בגלריה
התושבים והקהילה משתתפים בפועל ביצירות ובתערוכה. מתוך אירועי זומו, המוזיאון שבדרך
(צילום: זומו)
8 צפייה בגלריה
"התגובות של הקהילה חמות ומדהימות ומצדיקות את המאמץ". מתוך אירועי זומו, המוזיאון שבדרך
(צילום: זומו)
8 צפייה בגלריה
מאתרים בכל יישוב מבנה נטוש גדול, שיכול להפוך לחלל המוזיאון, ומתחילים להתחבר לקהילה. מתוך אירועי זומו
(צילום: זומו)
8 צפייה בגלריה
האמנים נשלחים להתגורר ביישוב חודש וחצי מראש כדי לעבוד עם התושבים על יצירות לתערוכה. מתוך אירועי זומו
(צילום: זומו)
השבוע: זומו זז ללוד
העיר לוד תוכננה להיות כרטיס היציאה של זומו מהקורונה. הצוות התכונן חודשים ארוכים, מצא חצר עות'מאנית יפה להצגת התערוכה ואיתר מרחבים נוספים בעיר. הנושא היה "ציר הזמן - מעבר ממושך לעתיד מושלם". המוזיאון תוכנן להיפתח ב-18 במאי, אבל כשבוע לפני כן, ב-10 במאי, קיבלה גיצין-אדירם מאורית עופר, מנהלת מחלקת התרבות בעירייה סדרת "תמונות מהשטח" מהמהומות האלימות בלוד.
גיצין-אדירם: "לאורך השבוע המצב הסלים. חלק מהצוות חשש ורצה לעצור את ההכנות, והאחרים דווקא לחצו להישאר ולהמשיך. מהתושבים קיבלנו תגובות דומות. בסופו של דבר החלטנו לעצור הכול, כי זה קצת מגוחך לעסוק ב'עתיד מושלם' על רקע המצב שנוצר.
"כשהרוחות שככו, המשכנו להיפגש עם התושבים ולעבוד איתם לקראת התערוכה, וביום רביעי השבוע, 25 באוגוסט, ייפתח זומו לוד. הנושא שלנו השתנה והוא המפתן – כלומר, מפתן הדלת. זה בעצם פסטיבל של שלושה ימים שהוא תגובה למרקם החיים העדין שנפגע פה. התערוכה תתחיל ברחוב החשמונאים, הרחוב שבו החלו המהומות האלימות, והיא תכלול 21 עבודות אמנות שיוצבו על מפתן הבניינים, בכיכרות ובחצרות של תושבי העיר. העבודות הן יצירות משותפות לאמנים ולדיירי הבניינים, והן יישארו במקום, כמתנה לדיירים בכל בניין. בימים האלה נקיים גם סיורים בין העבודות, שיספרו את הסיפור האישי של הבניין, הדיירים והעבודה המשותפת עם כל אמן. מסביב, ברחבי העיר, יתקיימו אירועים נוספים ומיצגים".
המהומות בערים המעורבות לא הרתיעו את גיצין-אדירם את הצוות של זומו. "להפך. המציאות השתנתה, אז שינינו בהתאם למציאות", היא אומרת. "אנחנו יוצרים ביחד עם התושבים, ואם הפחד מהכניסה והיציאה ממפתן הדלת מעסיק אותם עכשיו – בזה נעסוק. אמנות יכולה לחולל פלאים בבני אדם ובקהילות, וכל אחד זכאי שתרבות ואמנות יהיו חלק ממנו".
8 צפייה בגלריה
"מכשירים צוות מתוך התושבים, שידריך ויתפעל את המוזיאון גם כשאנחנו נעזוב". בני הזוג מילנה גיצין ואריאל אדירם
(צילום: פרטי)
