בבוקר 7 באוקטובר, עוד לפני שהבין עד כמה המצב בדרום חמור, המחשבה הראשונה שעברה במוחו של דוד אמסלם (64) הייתה להתנדב למילואים. "רציתי לעלות על D-9 בתוך עזה, ולעזור ללוחמים במה שאפשר", הוא מספר. מכיוון ששוחרר מצה"ל לפני לא מעט שנים, אמסלם החליט להתנדב ל"מילואים" מסוג אחר - בחברת החשמל, מקום עבודתו עד לפני כשנתיים.
אמסלם, תושב פרדס-חנה כרכור, עבד עד הפרישה בתחנת "אורות רבין" בחדרה. תוך זמן קצר מפרוץ המלחמה, מצא את עצמו עוזב את חיי הגמלאות הנוחים - וחוזר בכל הכוח לעבודה בתחנה.
5 צפייה בגלריה
אמסלם. "חשבנו שאנחנו באים לשבוע-שבועיים - והנה חלפו 5 חודשים, והיד עוד נטויה"
(צילום: מאיר תורג'מן)
"בהתחלה חשבנו שאנחנו באים לשבוע-שבועיים, גג חודש, והכול ייגמר. והנה חלפו להם חמישה חודשים והיד עוד נטויה", הוא אומר. "אנחנו לא נשברים מזה, להיפך. כל עוד החברה זקוקה לעזרה מסוג כזה - אנחנו תמיד נהיה שם כדי להתנדב. כשחזרתי לתחנה וראיתי את כל החבר'ה שוב, זו הייתה התרגשות גדולה. זה לגמרי הרגיש כמו שירות מילואים".
אתה לא מתגעגע לחיי הפנסיה?
"לא היו לי תוכניות גדולות לתקופה שאחרי הפרישה, רק רציתי להמשיך לעשות ספורט, לנסוע מסביב לעולם וליהנות מחיק המשפחה. אבל עכשיו צריכים אותי פה. אם זה תלוי בי גם אם יקראו לנו בגיל 90, וכוחנו יהיה עוד במותנינו - אנחנו נתייצב וניתן מה שאפשר. אלו המילואים שלנו".
"התקשרתי מיוזמתי והצעתי להתנדב"
אמסלם הוא רק אחד מבין מאות הגמלאים של החברה שחזרו לעבודה בצל מלחמת חרבות ברזל. זה קרה על רקע גיוסם בצו 8 של כ-1,000 מעובדי החברה (כמעט 10% מכוח האדם).
המחסור החמור שנוצר בעובדים בזמן המלחמה הביא את ההנהלה לחפש פתרונות יצירתיים, ביניהם גם פנייה לגמלאים, עד גיל 70, שיתנדבו לעזור בזמן שבו עובדי החברה נדרשים מתמיד כדי לשמור על שלמות התשתיות בעורף. למרבה ההפתעה, לחלק מהגמלאים כלל לא היה צריך לפנות - הם פנו מיוזמתם והציעו להתנדב.
"בבוקר של שמחת תורה הייתי ברכיבה הקבועה שלי על האופניים", מספר נח פפר (67) עובד מחסן ב"אורות רבין" שיצא לגמלאות לפני פחות משנה. "פתאום קיבלתי טלפון מהבת שלי, שהייתה עד לא מזמן הרל"שית של סגן הרמטכ"ל. היא צעקה עליי לחזור מהר הביתה ולהיכנס לממ"ד. כשחזרתי וראיתי חדשות בטלוויזיה, הבנתי באיזה אסון אנחנו נמצאים.
"מיד התנדבתי לחזור לעבוד במחסן", הוא משחזר. "האמת היא שלא הספקתי כל כך ליהנות מהזמן כגמלאי, כי בתוך כמה חודשים כבר חזרתי לעבודה כמה פעמים בשבוע. אני נהנה מזה עד השמיים, יחד עם שלושה חבר'ה גמלאים שבאו להתנדב יחד איתי".
"החזרה לעבודה העניקה לי כוח"
עבור עמית זנדר (64) החזרה לעבודה הייתה מרכיב עיקרי בהתמודדותו עם האבל שנחת עליו; ב-7 באוקטובר נרצחה בתו, נועה זנדר (23), בפסטיבל הנובה. "נועה הייתה האור של הבית שלנו. עכשיו היא איננה, והבית נעשה שקט", הוא מספר.
"בבוקר האסון קמתי ב-6:20 לרכיבת אופניים, ופתאום הטלפון התפוצץ מהודעות על אזעקות. אשתי, מלי, התעוררה ורצתה לבדוק איפה נועה", משחזר זנדר, ראש מדור ים לשעבר בחברת החשמל. "בהתחלה נועה הסתמסה איתנו מהמיגונית, עד שבשלב מסוים נותק הקשר. המשפט האחרון שהיא כתבה לאמא שלה זה 'אל תדאגי'. בהמשך היום היא נמצאה ללא רוח חיים אחרי שנורתה מספר פעמים".
זמן קצר לאחר האסון, יצרו קשר עם זנדר ממחלקת הגמלאים של החברה והציעו לו לחזור לעבודה. "אמרו לי לבוא להתנדב פעם בשבוע, והסכמתי", הוא מספר. "החבר'ה קיבלו אותי ממש יפה, והיה מרגש לחזור לעבודה. הקולגות ממש פרגנו לי ותמכו, הם ידעו באיזה קושי אני נמצא. החזרה לפעילות עזרה לי להתעסק במשהו אחר".
זנדר מספר שהכיר עובדת אחרת מהחברה שגם בנה נרצח במסיבה ברעים. "הבנתי שיש לא מעט מחברת חשמל שאיבדו את ילדיהם ואת קרוביהם, זה נתן לי הרבה כוח להתמודד עם האסון ולחזור לשפיות".
מה עשיתם מאז הבשורה הקשה? איך אתם מנציחים את נועה?
"בבר-מסעדה שהיא עבדה בו ערכו טקס אזכרה לכבודה, עם 150 מהחברים שלה, נטענו עץ לזכרה בשמורה של קק"ל, אנחנו עובדים על אנדרטה עם שמה באזור המיגונית שבה נרצחה, ובבית הספר שלמדה בו התקינו ספסל לזכרה, לצד חלל נוסף מגולני שלמד שם גם. בהמשך, אשתי רוצה להעניק מלגה שנתית על שמה של נועה לנוער מתנדב".
"לא יכולנו להרשות לעצמנו לשבת בצד ולנוח"
גם לזיז (מנחם) כהן (69), גמלאי מאור עקיבא, שב לעבודה בעקבות המלחמה. עד פרישתו לפני כשנתיים, עבד במשך 36 שנה בתור מפעיל ציוד מכני כבד בתחנת "אורות רבין" בחדרה.
"רוב החבר'ה הצעירים שעובדים במחלקה שלי גויסו למילואים", הוא מספר. "התקשרתי מיוזמתי למנהל העבודה במחלקה, והצעתי להגיע להתנדב.
"ידעתי שיהיו עוד חבר'ה כמוני, גמלאים, שירצו לעזוב הכול ולהגיע. אנחנו מבינים מה המשמעות של העבודה שלנו, ולכן זה לא הפחיד אותנו", הוא מוסיף. "לקח כמה ימים עד שהוצאנו אישורים רפואיים מתאימים, אבל מהר מאוד כבר חזרנו לעבודה מלאה על הכלים".
כהן: "זה היה מרגש להגיע שוב אחרי תקופה שהייתי בבית, לעלות על בגדי עבודה ולהיכנס לעבודה על הכלי. זה סיפוק אדיר לעשות את הכול בהתנדבות. ברמת התחושה, אני מרגיש שאני מקבל הרבה יותר ממה שאני נותן"
איך זה הרגיש פתאום לחזור לעבוד, אחרי שכבר פרשת?
"זה היה מרגש להגיע שוב אחרי תקופה שהייתי בבית, לעלות על בגדי עבודה ולהיכנס לעבודה על הכלי. זה סיפוק אדיר לעשות את הכול בהתנדבות, לא בא לנו לחזור הביתה. ברמת התחושה, אני מרגיש שאני מקבל הרבה יותר ממה שאני נותן".
עובד נוסף ממחלקת צמ"ה ב"אורות רבין", מרדכי גיגי (69), שאף הוא יצא לגמלאות לפני שנתיים וחזר להתנדב, מוסיף כי: " הרגשנו שמסתמכים עלינו מאוד - לא רק מבחינת כוח האדם והיכולת, אלא גם מבחינת הניסיון, התכנון והיכולת לסדר את המשימות", הוא אומר. "זה לא שיכולנו להרשות לעצמנו לשבת בצד לרגע ולנוח, כי אנחנו פנסיונרים. אם מישהו מתעייף, חבר אחר מהמתנדבים מחליף אותו וממשיכים לעבוד כרגיל. אנחנו בקטע הזה לא שונים מאף עובד אחר".
"כאילו חזרנו לתקופת קום המדינה"
"עבדתי 32 שנה בחברת חשמל בכיבוי אש, ובתפקיד האחרון שלי הייתי כבאי ראשי של תחנת הכוח רוטנברג", מספר משה לוי (66) שיצא לגמלאות לפני כשנתיים. "כמה ימים אחרי שפרצה המלחמה, התקשרתי לברר אם צריך עזרה - וניסיתי להיכנס לעניינים כמה שיותר מהר".
לדברי לוי, "החבר'ה שקופצים לאירועים מאז המלחמה, הם כולם אנשים שאני הכשרתי בזמנו. כשהגעתי חזרה לתחנה, הם קיבלו אותי בשמחה ושאלו עוד שאלות כדי לרענן ולהוסיף לעצמם ידע על המערכות. אחד מהצעירים שהצטרף לא מזמן אמר לי: 'אני מרגיש בטוח כשאתה פה'. אמרתי לו שהוא צריך להיות בטוח גם בלעדיי. ובלי קשר, בעיניי הם עובדים יפה מאוד.
"האישה, הילדים והמשפחה בכלל מאוד עודדו אותי לחזור לעבוד", מצהיר לוי. "ברמה האישית זה עושה לי טוב לקום מוקדם בבוקר וללכת לעבודה - גם אם זה ליום אחד בשבוע. אני תמיד אומר לכבאים שזה מרגיש כאילו חזרנו לתקופת קום המדינה, ודווקא בגלל זה יש ערך מהותי לאחדות, לחיבור בינינו ולרוח ההתנדבות. אלו זמני מבחן, ואנחנו חייבים לעמוד בהם ביחד. את החלק שלי אני מרגיש שאני עושה".
"אשתי אמרה לי: מה שטוב לך, טוב לי"
גם דורון גוב (71) מדריך בטיחות לשעבר שיצא לגמלאות לפני כארבע שנים, הרגיש שהוא חייב להתייצב ולתרום מהידע שלו בימים קשים אלו.
"מאז תחילת הלחימה שמנו פוקוס על מיומנויות כמו עבודה תחת אש, דבר שלצערי חלק מהעובדים היו חייבים ללמוד. לדאבוננו הרב, חלק מהם נפלו בעת מילוי תפקידם; החבר'ה שלנו שעבדו בצפון היו חשופים לירי, והם נפגעו ושילמו בחייהם.
"התבקשתי על ידי מטה ההדרכה הארצי להדריך בתחום שאני בקיא בו, וכמובן שלא סירבתי", הוא משחזר. "בסך הכול מאוד שמחים על כך שאני מגיע ומדריך את הצעירים עם כל הניסיון שלי, כי זה חשוב ומציל חיים. העידוד מהחבר'ה נותן לי הרבה דרייב. ברמה האישית, אני בא בגלל אהבת המקצוע ואהבת החברה. מבחינתי זה מפעל החיים שלי, והחברה היא הבית השני שלי".
בבית, הוא מעיד, התמיכה רבה אף יותר: "המשפחה שלי רגילה לזה. יש לי אשת חיל שאמרה לי 'מה שטוב לך, טוב לי'. ארבעת הילדים וארבעת הנכדים שלי רגילים שאני איש של תרומה - אני בא ממשפחה של ניצולי שואה, וערך החיים הוא דבר מקודש עבורי והוא מגולם דרך העיסוק שלי בבטיחות", אומר גוב.
"חוץ מזה, אני גם חובש באיחוד הצלה והקמתי יחידת חילוץ ואבטחה בעיר שלי, יקנעם", הוא מוסיף ומסכם: "זה לא פשוט להעביר את התקווה לדור הצעיר, אבל אנחנו עושים את המרב".
