תומאס ואמילי הנד על הבמה בעצרת למען החטופים
(צילום: גיל משה)
יום הולדתה העשירי של אמילי הנד נראה שונה לחלוטין מיום הולדתה הקודם בעזה. שנה בדיוק חלפה מאז שחזרה בעסקה והבית בקיבוץ חצרים, קיבוץ שסיפח אליו את תושבי בארי, היה מקושט כולו ועמוס בבלונים צבעוניים כפי שכל יום הולדת נורמלי של ילדה קטנה צריך להיראות.
במוצאי שבת לפני שבועיים, בעצרת מטלטלת במיוחד בכיכר, רק שעות ספורות לאחר שחמאס שיחררו את הסרטון של החייל החטוף עידן אלכסנדר, עלה תומאס (טום) הנד על הבמה עם בתו אמילי בסיום הטקס. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברה באומץ רב מול קהל מאז חזרתה מהשבי.
11 צפייה בגלריה
המפגש הראשון בין תומאס לבתו לאחר שחרורה. "אני בר מזל גדול לקבל את אמילי שלי בחזרה"
(צילום: דובר צה"ל)
"אני בר מזל גדול לקבל את אמילי שלי בחזרה", אמר תומאס בדמעות, "אבל 101 חטופים עדיין שם, ואנחנו עדיין מחכים שביבי יעשה עסקה וישיב אותם עכשיו. אף אחד לא יודע מה עולה בגורלם כי אין ארגון הומניטרי אחד שהורשה לראות אותם, לתת להם תרופות, או חשוב לא פחות - לתת הוכחה שהם חיים. האם הארגונים האלו עושים איזה מאמץ לעזור? האם הם לוחצים על חמאס? על קטאר? על כל המדינות הערביות? אנחנו מדברים פה על תינוקות וילדים, אימהות ואבות, משפחות שלמות, נערות צעירות, חיילים, מבוגרים, פצועים וחולים שמוחזקים בתנאים מזעזעים ממש".
השנה הזו בה הפך מתומאס הנד, קיבוצניק ממוצא אירי שגר בבארי, ל"אבא של אמילי" - לא מאפשרת לו לנוח על השמרים גם זמן רב אחרי שחרורה. מיד עם חטיפתה לקח על עצמו תפקיד של דובר מטעם עצמו בהסברה של מדינת ישראל. והיכן שההסברה הישראלית כושלת - הוא מצליח. השנה הזו הפכה אותו כמעט בעל כורחו לאישיות ציבורית בינלאומית מבוקשת בעולם, והוא פועל ללא לאות ובמסירות אין קץ מול האג'נדה הפרו-פלסטינית האנטישמית העולמית.
"תעשה את העסקה עכשיו ביבי", זעק תומאס מעל הבמה בכיכר, "אל תיתן לפחד של שחרורם לעצור את עסקת החטופים הבאה מלקרות. 'מייק דה דיל', ביבי. זה כבר מאוחר מדי לחלק מהם, אל תתנו לאחרים שעדיין חיים למות שם. אנחנו רוצים אותם בחיים".
אמילי הקטנה הוסיפה: "אני יודעת איך זה לסבול שם, ואני יודעת מה עובר עליהם עכשיו. איתי סבירסקי ונועה ארגמני היו איתי בשבי. אמנם נועה חזרה, אבל איתי כבר לא יחזור. כדאי שנחזיר את החטופים".
"להחזיר אותם זו משימה מספר אחת"
המפגש הראשון אחרי השבי: אמילי הנד פוגשת את אבא תומאס
(צילום: דובר צה"ל)
אם אפשר לקדד רקע אחד מזוכך מתוך רגעים רבים שלנצח יסמלו את אירועי 7 באוקטובר, הרי שזהו הרגע של תומאס ובתו אמילי. ההנחה שנרצחה ואחרי כן שנחטפה, עצרו את הנשימה בעולם כולו. רגע השחרור המרגש של הילדה בת התשע זכה לתהודה רבה בארץ ובעולם, וסיפורם ממשיך להעסיק את אמצעי התקשורת העולמיים.
בימים אלו שבהם מציינים שנה לעסקה, תומאס מתראיין מסביב לשעון. הוא מתנסח ברהיטות ולא טורח לעצור את רגשותיו האמיתיים באופן מרענן ונוגע ללב, מה שהופך אותו לאחד המרואיינים הרגישים, העוצמתיים והנלהבים ביותר בהסברה הישראלית.
11 צפייה בגלריה
"מרגיש חובה להילחם באג'נדות אנטישמיות ולעזור לחטופים הנמקים בשבי"
(צילום: שירלי פרקש)
דווקא עכשיו, בזמן הפסקת האש בצפון, במקביל לדיבורים על עסקה מתקרבת ולהפיכה הדרמטית בסוריה, שלדבריו רק מוסיפה להיחלשותו של החמאס, הוא מוצא את עצמו הרבה יותר אופטימי.
"התקווה שלי היא שטראמפ יעשה שינוי, אבל קודם כל ביבי והחמאס חייבים להגיע לעסקה מיידית כדי להחזיר אותם, זו המשימה מספר אחת", הוא אומר בנחישות. "בפעם הקודמת זה היה שני אסירים על כל חטוף בחיים - אני אומר, בואו ניתן להם שלושה, ארבעה, חמישה - ונטפל בבעיה הזו אחר כך. לא לשחרר אותם לטורקיה או קטאר, אלא לעזה, המקום שאליו הם שייכים".
שגריר ישראלי נלהב
למעלה משנה שהוא מתראיין 24/7 ברשתות הזרות. רובן הגדול, אם לא כולן, נגועות בדיווחים פרו-פלסטינים אנטי-ציוניים. הוא לא מהסס להתמודד עם שאלות קשות ותוקף בחזרה, מעלה פוסטים פרו-ישראליים ברשתות החברתיות, שלא פעם מצונזרים, ועוקב אחר רשתות זרות במטרה לזהות דיווחים שקריים ומוסתים. במטבח בביתו, על גבי לוח ענק עמוס בפגישות ותיאומים, הוא מנהל חמ"ל שלם בעצמו, ללא שום גיבוי ממשלתי.
"אף אחד לא פנה אליי, אני עובד לבד", הוא אומר, "יש אנשים שמייעצים לי לפעמים מבחינה תקשורתית, אבל בעיקרון אני עצמאי לגמרי. אני מעדיף לתת ראיונות ב'לייב', כי בכתבות תמיד אפשר לעוות את הדברים - וזה כבר קרה".
תומאס הנד מדבר על אמילי, בזמן שהיה בטוח שהיא נרצחה
(מתוך טוויטר)
לקחת על עצמך תפקיד קשה ביותר.
"בכל פעם כשפונים אליי אני מרגיש חובה לעשות את זה, על אף המחיר הנפשי הכבד שזה גובה ממני. אני דובר אנגלית שפת אם, ולכן חשוב לי להגיב ברשתות החברתיות בכל פעם כשאני מגלה האשמות אנטישמיות ורצח עם. בשנה האחרונה אני ממש מחפש את העובדות הרלוונטיות כדי להשיב לשונאים שלנו. אני חוקר הרבה, נחשף לסרטונים ולפעולות שלהם, ולומד אותם".
הריאיון הוויראלי הראשון שפרסם אותו ואת אמילי בעולם היה ב-CNN, כשעוד חשב שאמילי נרצחה. מאותו רגע הפך הסיפור שלהם לאחד הסמלים היותר מוכרים של הטבח באוקטובר. עיתון ה"סאן" פרסם את תמונתה של אמילי - והעולם חיבק אותו ואת ישראל.
אמילי חזרה, למה אתה עדיין ממשיך בהסברה?
"הסיבה היחידה שאני ממשיך להתראיין גם אחרי שאמילי כבר חזרה, היא כדי לגעת בליבם ונפשם של אנשים בעולם, ולקבל סימפתיה ואמפתיה בנוגע לחטופים. התחלתי בזה כשהיא נחטפה כי רציתי שכל העולם יידע ויעזור לי. אחרי שהיא השתחררה, אני מרגיש חובה להילחם באג'נדות האנטישמיות ולהמשיך לעזור לחטופים שעדיין נמקים בעזה".
"אפרטהייד? אין דבר כזה, אידיוטים"
בריאיון ההיסטורי שהעניק לפירס מורגן, איש תקשורת בריטי ידוע, כשאמילי יושבת לצידו ומחבקת אותו, הוא אמר: "אתם לא מבינים שום דבר. אנחנו חיים את זה כל יום במשך 20 שנה, ואין לכם זכות בכלל לשפוט אותנו.
"האם הייתם בישראל אי פעם?", הוא המשיך ושאל: "כל מי שאומר שיש כאן תגובה לא פרופורציונלית - האם מישהו אחד הגיע לכאן לראות את ה'אפרטהייד' כביכול? אין דבר כזה, אידיוטים שכמותכם. זה פשוט לא קיים. תסתכלו על שלטי חוצות בישראל, כולם רשומים בשלוש שפות - עברית, ערבית ואנגלית. כל ההודעות באוטובוסים וברכבות, כולן בשלש שפות. מישהו היה טורח לעשות את זה אם היה כאן אפרטהייד? תיכנסו לכל בית ספר, לכל בית חולים, לכל אוניברסיטה כאן - נשים ערביות, רופאות, פרופסוריות, בכל מקום.
"אין לכם שמץ של מושג מה קורה כאן, אבל כולכם מזמרים את אותו פזמון. אתם לא יודעים כלום על היסטוריה או גאוגרפיה. אם הייתם בודקים, הייתם רואים בדיוק היכן המדינה הקטנה הזו נמצאת ומה קורה פה באמת".
מה הקפיץ אותך כל כך בריאיון הזה?
"כשהוא התחיל לדבר על 'תגובה לא פרופורציונאלית לעזה', הפיוז קפץ לי. מאד חששתי מהריאיון איתו לפני כן. לא ידעתי למה לצפות ומי הקהל שלו, אבל בדיעבד, פירס היה המראיין האנושי הטוב ביותר שראיין אותי אי פעם. הוא נתן לי להתבטא בחופשיות בלי הפרעה".
תומאס הנד בריאיון לפירס מורגן
איך אתה מסביר את השינוי הקיצוני ביחס אלינו מאז ה-7/10?
"מבחינה היסטורית ההשנאה ליהודים היא עתיקת יומין, כמעט חלק מה-DNA של האנושות. תוסיפי לזה בורות שמופצת תדיר ברשתות ומגיעה לכולם, בהן כל אחד יכול לפרסם מה שבא לו ואף אחד לא בודק את העובדות. וכל זה מתוגמל ישירות מאירן.
"הם קוראים לזה אנטישמיות, אני שונא את המילה הזו, היא עדינה מדי. מבחינתי המונח האמיתי הוא שנאת יהודים משולבת בבורות. הם עיוורים משנאה, הם לא רוצים לדעת את האמת. כולם ראו מה החמאס עשה לנו באותה שבת, ועדיין בעיניהם אנחנו התוקפים, זה בלתי נתפס".
איפה כשלה ההסברה הישראלית לדעתך?
"כל מה שקורה ונאמר אצלנו לא נראה ולא נשמע בחו"ל כי הרוב בעברית, ואין לזה טיפת השפעה או התייחסות בחוץ, במיוחד עם האג'נדה הפרו איסלמית הקיצונית, שאת ההשפעה שלה אפשר לראות ולהרגיש היטב.
"כל הדוברים שהיו לנו בשנים האחרונות, למעט איילון לוי המצוין (עיתונאי ודובר בריטי-ישראלי ששימש כדובר במערכת ההסברה הלאומית - ש"פ) שביבי העיף כי הוא נכח פעם בהפגנה בקפלן - היו אגרסיביים, עם אנגלית עלובה מאוד, ישראלים טיפוסים עם סיסמאות ידועות - 'אנחנו נשמיד אותם, אנחנו נהרוג אותם'. כל הדברים האלו נשמעים רע מאוד בחוץ ומצד שני, ההסברה הערבית תהיה תמיד על ידי אנשים משכילים מאוקספורד וקיימבריג', עם אנגלית מושלמת. אתה לא יכול להיות דובר עם אנגלית עילגת, זה פשוט לא עובד.
"אנחנו צריכים להעריך אנשים כמו נועה תשבי - שמקבלת איומים על חייה בגלל זה, כמו איילון לוי ודאגלס מארי הבריטי שבעיניי הוא גיבור ואחד הדברים הכי טובים שקרו לישראל בעולם (דַאגְלָס קיר מָארִי הוא סופר, עיתונאי ופרשן פוליטי, הידוע כמבקר קבוע של ההגירה המוסלמית לאירופה - ש"פ)".
רק לאחרונה אנחנו מתחילים להיחשף למה שבאמת קורה בעזה.
"יש הרבה דברים שלא רואים פה, אבל אני עוקב אחרי כל מה שקורה ורואה כל מה שמשדרים בחדשות, וזה נורא ואיום מה שקורה בעזה. כשאני מתראיין אני מסביר לעולם שאנחנו לא תוקפים אזרחים, אנחנו תוקפים את ארגון הטרור חמאס, ומה לעשות שהוא בוחר לנצל את האוכלוסייה בתור מגן אנושי כדי להשתמש בזה נגדנו? הם אלו שהכריזו עלינו מלחמה, ואנחנו מגיבים לזה. כל מי שנפגע מזה הוא קורבן מלחמה לכל דבר".
מאוד קשה לצפות בזה.
"זה קשה מנשוא ומכעיס מאוד, אבל מישהו חייב לעשות את זה, כי הם מעוותים ומשקרים בלי סוף ואני רוצה לדעת מה העולם שבחוץ אומר עלינו, ומה השקר הבא שהם הולכים להפיץ. אם לא תכיר את האויב שלך - לא תוכל להילחם בו. לפחות אני יודע מול מה אני נלחם ומה הצד השני חושב עלינו.
"כל ריאיון שאני נותן הוא קשה. אם זה ב'פוקס', 'סי.אן.אן', 'דה סאן', 'דיילי מייל', 'טלגרף' או ב'גרדיאן' - אני יודע שזה לא יהיה קל, אבל אני לא יכול שלא, אני חייב לעשות את זה. אני לא לבד, גם הורי החטופים עובדים קשה; תראי את אימא של הירש, איזו אישה מעוררת הערצה, אפילו אחרי שאיבדה את בנה היא לא מפסיקה לפעול למען החזרת החטופים".
BBC הם הגרועים מכולם, הוא אומר. "הייתי רוצה שעיתונאי ישראלי יחקור פעם מי עומד מאחורי הרשתות האלו ומממן אותן. לפני 7 באוקטובר, שמתי לב שפינת החזאי ב'סקיי ניוז' ממומנת על ידי חברה ערבית. ככה הם יוצרים השפעה. אם הייתי צריך לנחש - הייתי אומר שמאחורי כל זה עומד כסף ערבי, רוסי וסיני. כמה מתוך זה יוצר את מה שאנחנו רואים על המסך?".
אפשר בכלל לשכנע אותם אחרת?
"מצד אחד אין כמעט מה לעשות מול זה, הם עיוורים משנאה - ובכל זאת, אני לא יכול לוותר על ההסברה בדיוק כמו שישראל לא יכולה לוותר. זה הקרב שלנו על החיים".
"אל תדאג, אנחנו נחזיר אותה"
זמן קצר אחרי שאמילי נחטפה פנו לתומאס גורמים יהודיים, לא ממשלתיים, שאת זהותם הוא אינו מעוניין לחשוף - והציעו לו את עזרתם.
"הם אלו שדאגו ושילמו על הטיסות, המלונות והפגישות והקימו צוותים שעזרו לי גם באירלנד וגם בישראל, באמריקה ובאנגליה", הוא חושף. "אני חייב להם בגדול את חזרתה של אמילי, ולנצח אהיה אסיר תודה. הם הסיבה העיקרית שאמילי נמצאת איתי כאן היום".
11 צפייה בגלריה
מיצג יום הולדת תשע לאמילי, בזמן שהוחזקה בשבי חמאס, מחוץ למשרדי Save the Children International בלונדון
(צילום: Stuart Mitchell)
זה נכון שלממשלה האירית היה חלק גדול בשחרורה?
"הם מאד עזרו לנו. הנסיעה הראשונה שלי אחרי שהיא נחטפה הייתה לאירלנד, להיפגש עם הנשיא, עם ראש הממשלה ועם אנשים נוספים בעלי השפעה. בסוף אותו שבוע הייתי כבר במונית בדרך לנמל התעופה לארה"ב, וקיבלתי שיחת טלפון מבכיר אירי. הוא אמר לי משפט ששינה את חיי: 'אל תדאג, אנחנו נחזיר אותה'. באותו רגע במונית, בסופו של יום מפרך, ידעתי שאמילי תשוב אלי, וצדקתי. אני יודע שהיה להם חלק מאד רציני בהשבתה הביתה".
קיבוצניק אירי-קתולי-ציוני
תומאס נולד באירלנד למשפחה קתולית, בכור מבין ארבעה אחים. כשהיה בן 10 עברה המשפחה לאנגליה, שם אביו מצא עבודה. במהלך עבודתו בחברה שעסקה בשדרוג מערכות תקשורת מתקדמות של חברות טלפון באנגליה, הכיר תומאס חבר שהתנדב בקיבוץ בישראל - ונחשף לראשונה לאפשרות הזו. כשנגמר החוזה במקום עבודתו, החליט ביחד עם חבריו לתת לזה צ'אנס. בגיל 32 הוא הגיע לבארי. "הייתי המתנדב המבוגר ביותר", הוא אומר.
את הלילה הראשון בקיבוץ הוא לא ישכח. "חילקו אותנו לישון בצריפי אזבסט. אמרנו לעצמנו, מה זה החור הזה, לאיפה הגענו, איזו טעות", אבל השמש שעלתה בבוקר שינתה את המצב. "התעוררתי לשמש נפלאה, זה היה כל כך שונה מהשמיים האפורים של אנגליה. לאט-לאט התחלנו להכיר את האנשים, ואהבנו אותם". בבארי גם פגש את נרקיס, אשתו הראשונה ואם שני ילדיו הבוגרים, שנרצחה ב-7 באוקטובר.
"במשך שנים היינו סגורים בבועה שלנו בבארי, כך קראנו לזה", הוא משחזר. "אחרי שהחזרנו את הרצועה, ותושבי עזה הצביעו לחמאס, התחיל הסיוט שלנו. אפילו מקלטים לא היו לנו, שלא לדבר על ממ"דים. פשוט ברחנו לכל מקום בבית שחשבנו שהוא מוגן.
"כל השנים האלו בבארי חטפנו טילים בלי סוף, סבלנו במשך שנים והממשלה לא עשתה כלום עד שהטילים הגיעו לתל אביב. היינו אנשים נשכחים, לא ספרו אותנו". תום היה כבר גרוש אז, עם שני ילדים קטנים. "לא עלה על דעתי לעזוב את המשפחה שלי, היה ברור שאני נשאר בבארי".
הפעם הראשונה שחזר לבארי אחרי הטבח הייתה לאחר שחרורה של אמילי מהשבי. "נסעתי עם נטלי ואיידן, ילדי הבוגרים. הלכנו לבית של נרקיס שהיה הרוס לגמרי, המחבלים הציתו אותו. רצינו לראות איפה בדיוק היא נרצחה", הוא משתף, "אחרי שדיברנו בטלפון נרקיס הרגישה שהבית נשרף, היא ברחה החוצה וניסתה להגיע לבית של אמה - והם ירו בה. כתם הדם בשביל שעליו נפלה, עדיין היה שם".
הפעם השנייה בקיבוץ כבר הייתה עם אמילי. "היא ביקשה ממני להגיע לקיבוץ. היא מאוד רצתה לדעת מה קרה לבית של רעיה והילה חברתה, משם נחטפה יחד איתן, וגם לראות את הבית של נרקיס, מי שהייתה לה כאם לאחר מותה של אמה. כשאמילי נחטפה היא ראתה את כל החורבן והשריפה, וגופות של אנשים וחברים מוכרים מוטלות על הדרך".
"מעולם לא פחדתי כך על חיי, על אמילי, על נרקיס ועל כל החברים בקיבוץ. הייתי בממ"ד מהבוקר ביחד עם שני הכלבים, ההודעות האיומות התחילו לרוץ בקבוצות. ידעתי כבר שאסור לי לצאת, כי הם שורפים בתים ויורים בכולם. מתישהו פתחתי חריץ קטן בחלון כדי לעשן, לקחתי שתי שכטות והם התחילו לירות עליי מכל עבר, כמובן שסגרתי מיד. זה היה טיפשי"
הבית שלו עצמו נשאר יחסית שלם, למעט סימני הירי שעל הקירות החיצוניים. באותה שבת הוא היה שם לבדו עם ג'ונסי, כלב מתוק עם עיניים עצובות שנמצא איתו גם היום, וכלב נוסף בשם שניצל. "הייתי שם משעה 6:30 בבוקר כשהכול התחיל - עד 23:30, כשהגיעו לשחרר אותנו".
זיכרון אישי אחד שלך, מ-7 באוקטובר?
"הזיכרון המשמעותי ביותר מאותו היום הוא כמובן אימה מוחלטת. מעולם לא פחדתי כך על חיי, על אמילי, על נרקיס ועל כל החברים בקיבוץ. הייתי בממ"ד מהבוקר ביחד עם שני הכלבים, ההודעות האיומות התחילו לרוץ בקבוצות ולא ידעתי מי יחיה ומי ימות. זו זוועה איומה שאי אפשר להסביר. ידעתי כבר שאסור לי לצאת, כי הם שורפים בתים ויורים בכולם. מתישהו פתחתי חריץ קטן בחלון כדי לעשן, לקחתי שתי שכטות והם התחילו לירות עליי מכל עבר, כמובן שסגרתי מיד. זה היה טיפשי".
בשלב מסוים, החשמל באזור ביתו נפל והטלפון כבה. שניות לפני כן, הוא עוד הספיק להתקשר לנרקיס ולהזהיר אותה שתסגור את דלת הממ"ד ותחזיק חזק את הידית. "אמרתי לה להתקשר לרעיה אמה של הילה, היכן שאמילי הייתה, וזו הייתה השיחה האחרונה שלי איתם. אנחנו יודעים שהם שרפו את הבית של נרקיס והיא רצה החוצה, ושם נרצחה.
"כבר אמרו את זה מיליון פעם, כל הזעקות בקבוצות היו זהות: 'שורפים אותנו', 'איפה הצבא?'. אני יכול לנסוע מבארי לחיפה ברכב במשך שלש שעות, ולצבא לוקח יום? אי אפשר להבין את זה. אפילו שכל זה קרה לי, אני עדיין מתקשה להאמין שזה באמת קרה".
ניתוק מכאיב
הנתק אצל חלק מהציבור ובמיוחד בקרב נבחרי העם, מכאיב לו. "ביבי לא הגיע לבארי לדבר איתנו, רק סייר עם הצבא בשביל להצטלם טוב לתקשורת, זה לא ייאמן".
לפני מספר חודשים הוזמן ביחד עם הורי חטופים נוספים על ידי יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, לפגישה לקראת נסיעה לקונגרס כדי להיפגש עם יו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון, במטרה לגרום למחוקקים להפעיל לחץ על קטאר לשחרור מיידי של כל החטופים. "ראיתי שרשרת אחת וסרט צהוב אחד, וזהו, שום קשר או סימן לחטופים. עד כדי כך הם מנותקים?".
11 צפייה בגלריה
תומאס (שני מימין) עם אמיר אוחנה, מייק ג'ונסון ומשפחות חטופים
(צילום: Anang Mittal | Press Office of the Speaker of the House of Representatives)
איך אתה מגיב לפרסומים לפיהם ביבי מנע עסקה שלוש פעמים?
"אני לא באמת יודע את העובדות, אבל אם זה נכון, ברור שהאיש דואג אך ורק להישרדותו הפוליטית ולא לחטופים. אין אף אחד שהוא יכול להאשים במה שקרה חוץ ממנו, ובכל זאת הוא מפטר אנשים ומשליך עליהם את האשמה. הוא ראש הממשלה כל כך הרבה זמן, והאחריות הטוטאלית לטבח אוקטובר היא על כתפיו. עכשיו זה הצ'אנס שלו להחזיר אותם בעסקה חדשה".
כשאתה מסתכל על המצב היום, אתה יותר עצוב או יותר כועס?
"אני מאד עצוב מכל כמות הסבל והמוות מאז ה-7/10 משני הצדדים, וכמובן על החטופים שנמצאים עדיין שם וסובלים עינויים שהדעת לא סובלת. למרות שאני אסיר תודה לקיבוץ חצרים שקיבל אותנו באהבה ובזרועות פתוחות, אנחנו עדיין פליטים ללא בית משלנו.
"במקביל, אני מאוד כועס על ביבי וממשלתו וגם על הצבא, שאפשרו את הטבח, ואני לא מדבר רק על מה שקרה ב-7 באוקטובר. אני מדבר על ימים, חודשים ואפילו שנים שהובילו למתקפה. אני לא מאמין שהם לא ידעו על זה קודם, זה לא מתקבל על הדעת. המודיעין שלנו נחשב לארגון הטוב ביותר בעולם, סוכנויות ביון בעולם לומדות מאיתנו - אז להגיד שלא ידענו? בעיניי זה בלתי אפשרי".
בריאיונות הראשונים אחרי חזרתה של אמילי, הוא דיבר הרבה על פירוק החמאס בכל מחיר. היום הוא נשמע מתון יותר. "חמאס לעולם לא יתפרק מנשקו, זו מטרה לא ריאלית", הוא אומר. "אי אפשר להשמיד אותו כפי שאי אפשר להשמיד את האסלאם, אבל אפשר להחליש אותו מאוד ולבודד אותו, וזה מה שעשינו".
"אני מאוד כועס על ביבי וממשלתו וגם על הצבא, שאפשרו את הטבח, ואני לא מדבר רק על מה שקרה ב-7 באוקטובר. אני מדבר על ימים, חודשים ואפילו שנים שהובילו למתקפה. אני לא מאמין שהם לא ידעו על זה קודם, זה לא מתקבל על הדעת. המודיעין שלנו נחשב לארגון הטוב ביותר בעולם, סוכנויות ביון בעולם לומדות מאיתנו - אז להגיד שלא ידענו? זה בלתי אפשרי"
בחצרים, מקום מגוריהם החדש, גרים תושבי בארי זה לצד זה. בכל בית היה אסון, והישארותם ביחד מחזקת ונוגעת ללב. מריאנה, סבתה של אמילי שהגיעה לביקור, מעידה על תומאס כי הוא "האבא והאימא של כל ילדי בארי". הילדים, כך מתברר, אוהבים לבוא לבית הזה ולשחק עם אמילי.
"אני עדיין מאד אופטימי שהכול יגמר בעתיד הקרוב, להחזיר את החטופים זו המשימה מספר אחת", הוא אומר. "אני מאוד מקווה שאחרי זה נוכל לחזור הביתה, לבארי".
11 צפייה בגלריה
שכונה "בארי" החדשה בקיבוץ חצרים. "מקווה מאוד שאחרי זה נוכל לחזור הביתה, לבארי"
(צילום: אלדד מרקוס, דב ברנשטיין - כאן הפקות קיבוץ חצרים)
אתה באמת מתכוון לחזור לגור שם אחרי כל מה שעברתם?
"בהחלט. אני רוצה לחזור וגם אמילי רוצה, אבל הכול תלוי בפיתרון שחייבים למצוא למנהרות וגם לפיקוח בינלאומי, לא האו"ם אלא משהו יותר אפקטיבי, כדי למנוע מהם להתחזק בחזרה".
בנובה ראיתי שואה
השנה, תומאס השתתף לראשונה ב'מצעד החיים' באושוויץ. "הגעתי לשם כדי לעזור לגייס תשומת לב עולמית לנושא החטופים", הוא אומר. "עד כמה שאתה נוכח שם ומתוודע למכונת המוות המזעזעת והמפלצתית - אני מוכרח להגיד שהביקור הקשה והנורא ביותר היה דווקא במתחם הנובה ליד רעים. אתה רואה את מאות התמונות עם פניהם של נערים ונערות צעירים כל כך, יפים כל כך, שנרצחו ונטבחו באכזריות כחלק מרצח העם שעברנו".
הקשר הראשון שלו עם ההיסטוריה היהודית התחיל בספר קטן שהתגלגל לידיו. "קראו לו 'אווה' והוא סיפר על ילדה יהודייה קטנה ועל מה שעברה בשואה. הסיפור שלה שאב אותי פנימה, ואז התחלתי לקרוא ספרים נוספים על אותה תקופה ולצפות בסרטי תעודה - ומשם לא עצרתי".
איך אמילי היום, שנה אחרי השחרור מהשבי?
"כשחזרה היא בקושי דיברה, רק לחשה, והייתה חיוורת ולבנה כסיד. היא הייתה הולכת אחרי כמו צל בבית, לא נכנסת לאמבטיה בלי שאחכה בחוץ, ישנה איתי, פחדה להיכנס לבד הביתה. היום היא הולכת לבד כבר, ישנה רוב הזמן במיטה שלה, למעט לילות שבהם היא מתעוררת מחלום רע. היא מתקדמת יופי, לפעמים היא מספרת משהו, אבל אני לא לוחץ עליה. אני רוצה שהיא תתמקד בחיים החדשים שלה".
יש תוכניות לעתיד?
"קודם כל, עד שהחטופים לא חוזרים אני ממשיך במשימה שלי; מדבר בכנסים, מופיע בעולם, עוקב אחרי התקשורת העולמית ומתראיין למי שמבקש אותי. זה קשה מאוד אבל מישהו חייב לעשות את זה, ואני חייב. התקווה הכי גדולה שלי זה שהחטופים ישוחררו עכשיו, אחרי זה אני מבקש רק שקט".
