לפני 50 שנה, ב-18.12.73, נכתב בפתק באחד הקיבוצים או המושבים (מקור לא ידוע) -
"מכתב לחברות, לכל החברות אשר לבדן בבית, שלום רב. אולי כבר התרגלתן ל"מצב". אבל אנו יודעים שלפעמים קשה להסתדר. אנו רוצים למצוא דרך לתת לכן לצאת קצת מהבית, היו חברות אשר היו מוכנות (ועדיין מוכנות) לשמור על ילדיכן, אולי לא היה נעים "להירשם" בלוח ובכל זאת? אולי יש לכן דברים בבית שזקוקים לתיקון? אולי קשה לקנות הספקה קטנה? רק תגדנה דבר. נכונות יש - אבל לא תמיד יודעים איך לגשת ולשאול, ולפעמים כשכן שואלים, מתוך נימוס אתן עונות "לא, תודה, הכול בסדר".
חודשיים וחצי חלפו מאז שמדינת ישראל ציינה 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. חודשיים וחצי שבהם רובנו, אלו שהיו כאן באותה תקופה, מסתובבים בתחושת דז'ה-וו מהמלחמה הקשה ההיא: הסמיכות בין התאריכים בהפרש של חמישים שנה, אלמנט ההפתעה, עוצמת הטרגדיה, משך זמן המלחמה שסופה לא נראה באופק וכמות המילואימניקים המגויסים - כל אלו מחזירים אלינו את הטראומה מאותו יום כיפור ארור ב-6 באוקטובר 1973.
ממש כפי שקורה היום, גם במלחמה ההיא משפחות רבות התפצלו: הוא קיבל צו שמונה ונלחם כדי להגן על המדינה, היא קיבלה צו שמונה שקוף ונלחמת כדי להגן על הבית. נכון שלהבדיל מאז, היום יש משפחות שבהן האישה היא המילואימניקית שיצאה מהבית ובן זוגה הוא זה שנשאר, אבל אלו עדיין נמצאות במיעוט.
המכתב ההוא שנכתב בדצמבר 1973, מוכיח עד כמה גם לפני חמישים שנה אלו שסייעו לנשות המילואימניקים היו השכנות והשכנים, הקהילה הקרובה ובני המשפחה. והמדינה איפה? אז, ממש כמו היום, היא לא הייתה שם בשביל המשפחות שמקריבות את עצמן למענה.
לבד עם הילדים, העבודה ומשק הבית
בשבועות האחרונים ישנה התארגנות של אלפי נשות מילואימניקים שאף זכתה לשם - "נלחמות על הבית". מדובר בהתארגנות ספונטנית שמציגה את דרישתן להכרה מהמדינה בהקרבה שלהן ושל משפחתן במלחמה הנוכחית. בזמן שבני זוגן המילואימניקים זוכים להכרה חברתית וכלכלית, הן נותרות שקופות למרות שנשארו לבדן עם הילדים, העבודה ומשק הבית למשך פרק זמן ארוך שסופו אינו נראה באופק.
מתחילת המלחמה חלקן הוצאו לחל"ת, אחרות פוטרו וחלק מהן התפטרו כי לא הצליחו לעמוד בעומס של ניהול קריירה במקביל למחויבות המלאה והבלעדית על הבית והילדים. הן צריכות את ההכרה והתמיכה לא בשביל "לצאת מהבית כדי להתאוורר", אלא על מנת שיוכלו להמשיך להיות חלק משוק העבודה ושותפות בכלכלת המשפחה.
מאז 1973 קרו שני תהליכים מקבילים בחברה הישראלית - נשים רבות יותר יוצאות לעבוד, במשרות מלאות או כמעט מלאות, בתפקידי מפתח ובתפקידי משנה. החברה הישראלית היא אחת מהחברות עם אומדן העבודה הגבוה ביותר של נשים בעולם המערבי. במקביל, הגברים נמצאים יותר בבית או כפי שיש כאלו שמגדירים זאת - "מעורבים" יותר בגידול הילדים. המשפט המוכר מתוך שיר הערש - "אבא הלך לעבודה, ישוב עם צאת הלבנה", כבר לא רלוונטי בתקופה הנוכחית.
לעומת דורות קודמים, הגברים שותפים הרבה יותר בגידול הילדים: אבות אוספים את הילדים מהמסגרות, מסיעים את הילדים לחוגים ואפשר לראות אותם גם בגני המשחקים. זהו שינוי דרמטי במבנה המשפחה הישראלית, ודווקא בגלל השינוי הזה - מה שקורה במלחמה הנוכחית, שונה לחלוטין ממלחמת יום הכיפורים: ברגע ששוק העבודה הוא שוויוני יותר וכך גם החלוקה באחזקת הבית, כשבן הזוג מגויס למילואים לתקופה של עשרה שבועות ויותר - חלק מרכזי במערכת של הבית מתערער. לא מדובר כבר בתיקונים קטנים או בשמירה על הילדים פה ושם, אלא בשגרת היומיום שבה שותף אחד נעדר מהשותפות - והשותפה שהייתה רגילה לחלוק את המשא, נושאת אותו לבדה.
לעומת האימהות והסבתות שלהן, נראה שהרבה מהנשים בדור הנוכחי כבר לא עונות "תודה, הכול בסדר" כששואלים אותן מה שלומן, כי האמת היא ששום דבר לא בסדר וחודשיים וחצי מתחילת המלחמה הן כבר לא מנסות להסתיר זאת ויודעות לומר שהמלחמה הזו פגעה בהן, במשפחות שלהן, בפרנסה שלהן. בזמן שבן הזוג מקבל החזר מהמדינה על הפגיעה בקריירה שלו, הן לא זכאיות לפיצוי על הפגיעה בקריירה שלהן, למרות שהיא נפגעה לא פחות מאשר של בן זוגה. אז נכון שיש קווי דמיון רבים בין המלחמה ב-1973 למלחמה הנוכחית, אבל במהלך השנים שחלפו מאז חלו לא מעט שינויים בחברה ובתא המשפחתי בישראל, ועל המדינה להכיר בכך ולפעול בהתאם.
לשמור על ההורות השוויונית
ביום השני למלחמה, ב-8 באוקטובר, הקמנו את עמותת "עוגן למשפחות המילואים", במטרה לתמוך בבני המשפחה של אלו שגויסו לחזית ולסייע להם במטלות השגרתיות של היומיום, כמו להגיע לביקור עם מרק חם או פיצה לארוחת הערב או להתנדב לצאת עם הכלב פעמיים ביום.
לצד המטלות שבשגרה, ישנם תחומים שנמצאים באחריות המדינה והיא זו שנדרשת לתת את המענה עליהם. על משרד הביטחון והאוצר להבין את המשמעות של גיוס בן הזוג למילואים ואת הפגיעה בעבודתה של האישה, ולהתחייב בפני אזרחיה שהיא תישא חלק מהנטל המשפחתי במצבי חירום, וכן לעגן את ההבטחה הזו בחוק.
אין זה סוד שבעת מלחמה היסודות השוויוניים בין בני הזוג מתערערים, ולכן המחויבות להכיר ולתמוך בבנות הזוג בתקופות משבר היא קריטית אפילו יותר. זאת המשמרת שלנו, ועלינו לדאוג שתפיסות העולם השוויוניות וההורות השוויונית שצמחה כאן במדינה בין מלחמת כיפור ל-7 באוקטובר - לא ייאבדו לנו בתוך הכאוס שמסביב.
יעל יחיאלי היא מייסדת מיזם "5050 - שותפות ושוויון מגדרי" וממייסדות מיזם "העוגן למשפחות המילואים".
