הורים רבים לילדים על הספקטרום האוטיסטי כבר יודעים שלפעמים מספיקות כמה התאמות קלות במציאות החיים שלנו כדי להפוך את הסיוט לעונג, אך גם להיפך. מסיבה זו נמנעים רבים מהם מלקחת את ילדיהם לבילויים שנחשבים שגרתיים עבור רובנו, דוגמת צפייה בהצגות תיאטרון, ועולמם התרבותי נפגע כתוצאה מכך. ב"מקומות שמורים" הבינו את הצורך ועל ידי הנגשה של הצגות בפסטיבלי הילדים, דוגמת הפסטיבל להצגות ילדים ה-16 בתיאטרון יפו, מאפשרת העמותה לכולם לקחת בהן חלק.
צפו בסרטון שממציג את פעילות "מקומות שמורים":
(קרדיט: מקומות שמורים)
פעמים רבות כשעולה המילה "הנגשה", רובנו חושבים מיד על רמפה מיוחדת לכיסא גלגלים, על מתקן עזר שמתחבר למכשירי שמיעה או על תרגום אקטיבי לשפת הסימנים, אבל עבור למעלה מ-100,000 ילדים בישראל מדובר בהנגשה מסוג אחר לגמרי, ולכן ילדים רבים על הספקטרום האוטיסטי ומשפחותיהם נמנעים מלהגיע למקומות הומי אדם, צפופים, רועשים ועמוסי גירויים חושיים ועולמם התרבותי נפגע כתוצאה מכך. לפעמים מספיקה הערה אחת לא במקום, צקצוק לשון קל מצד הצוות או גירוי חושי עוצמתי בשביל להפוך בבת אחת את הקערה על פיה ולגרום לעוגמת נפש גדולה לילד וגם למשפחתו, שבסך הכול ביקשו לצאת יחד לבילוי משותף.
"יש לי ילד על הספקטרום וקצת אחרי האבחון שלו, בגיל 3, לקחתי אותו לתיאטרון", משתפת אור אלתרמן ברנע שברגע ההוא, לפני שש שנים, הכול השתנה עבורה. "זו הייתה חוויה כושלת לחלוטין. אם זה הרעש שהפחיד אותו, אם זה החושך - שבבת אחת מחשיכים את האולם, אם זה העובדה שהוא לא רצה לשבת על כיסא בשקט במשך 60 דקות וקם והסתובב. מצאתי את עצמי מנסה שוב ושוב, ואחרי כמה דקות מתייאשת והולכת. זו הייתה חוויה מאוד מתסכלת אבל גם מאוד מקוממת - משהו הרגיש לי לא הגיוני. זה הרי לא קשור למה שקורה על הבמה. זה קשור רק לכל מה שקורה מסביב, ולא יכול להיות שבגלל זה יימנע ממנו הדבר המדהים הזה שנקרא תיאטרון", הוסיפה.
"זה לא רק הכיסא או העניין הפיזי - התנאים לא מונגשים", מסבירה אלתרמן ברנע. "התנאים שלרובנו הם שקופים, בשבילו הם טריגרים והם דורשים ממנו להתמודד עם כל הדברים שהכי קשים לו, ואז במקום שיוכל לשבת וליהנות מההצגה, שתוכל לעזור לו לשכוח את כל הדברים האלה, הוא נדרש להתמודד עם כל כך הרבה דברים שאין סיכוי שהוא יהיה פנוי רגשית להצגה".
5 צפייה בגלריה
אור אלתרמן ברנע (מימין) ושרון גבריאלוב. "מישהו רואה את הילדים האלה ומבין שמגיע להם כמו כולם, רק בתנאים אחרים". צילום: אורית פניני
למרות האתגר, אלתרמן ברנע לא ויתרה והמשיכה לנסות להרחיב את עולמו התרבותי של בנה. "הלכתי אתו להצגה של שרון - זאת הצגה שהוא הכיר, שהייתה אצלו בגן והוא אהב אותה ואמרתי שזה הימור בטוח, אבל ברגע שנהיה חושך באולם הוא צרח 'הבייתה, הבייתה'. ככה אני ושרון בעצם התחברנו והיא חשפה אותי שיש דבר כזה 'הצגות רגישות'. חשבתי שיש את מה שיש וזהו, והלך עלינו".
"שרון סיפרה לי על הדבר הזה וזה ממש הדהים אותי. עצם זה שאנשים בכלל לוקחים את הזמן לפתח דברים כאלה ומבינים שזה חשוב ועושים את ההנגשות האלה ואת ההתאמות האלה. שמישהו רואה את הילדים האלה ומבין שמגיע להם כמו כולם, רק בתנאים אחרים. משם הכול היסטוריה".
פסטיבל שכולו רגישות
שרון גבריאלוב, היא יוצרת תיאטרון עצמאית ושותפתה של אלתרמן ברנע להקמת עמותה משותפת בשם "מקומות שמורים". "כבר ב-2014 שמעתי על כל התחום הזה של ה-Relaxed Performances, ואני חלק מקהילה בינלאומית של יוצרי תיאטרון לילדים", מסבירה גבריאלוב. "עם הזמן התחלתי להתעניין בזה, הופעתי בהרבה גני ילדים ותמיד הרגשתי שההצגות המשמעותיות ביותר הן ההצגות שהיו בגני החינוך המיוחד. זה נורא עניין אותי והמשכתי לחקור את זה. ככה הגעתי לפסטיבל בארה"ב שכל כולו היה הצגות רגישות. שם הייתה גם אפשרות של מסלולי לימוד", היא מגוללת אט-אט את סיפור הקמת העמותה.
"את אור כבר הכרתי, וכל פעם הייתי שולחת לה לינקים של דברים כאלה שקורים בחו"ל. שלחתי לה לינק לפרויקט הזה והיא אמרה 'יאללה, בואי ניסע'. לא הייתה לי אפילו ויזה לארה"ב אבל אמרתי כן. אם זה היה סרט אז הסצנה הבאה הייתה שאנחנו על המטוס, בידיעה מראש שהחיים הולכים להתחלק ל'לפני' ו'אחרי'".
"שרון עשתה את המסלול של האומנים, היוצרים, ואני את המסלול של מנהלי התרבות", מוסיפה אלתרמן ברנע. "זה כלל הרבה כיתות אומן ודובר הרבה על החוויה של הקהל – איך לתקשר את זה החוצה ומול ההורים. ראינו הצגות ודיברנו עם היוצרים ועם השחקנים – להבין את כל המהלך. זה היה מאוד אינטנסיבי וזו גם הפעם הראשונה שעשו תוכנית כזאת ב'לינקולן סנטר'". לראייה, העמותה שהקימו השתיים, "מקומות שמורים", היא היחידה בישראל שמתמחה בהנגשה קוגניטיבית וחושית של תרבות ואמנות לילדים. למעשה, העמותה מובילה מהפכה שקטה להנגשת עולם התרבות והאמנות לילדים, על ידי יצירת הפקות חדשניות ורב-חושיות לצד פסטיבל שנתי יחיד מסוגו אותו היא מפיקה.
"מקומות שמורים", שהוקמה ב-2018, נולדה מתוך האמונה שלכל ילדה וילד מגיעה גישה לתרבות איכותית, שתרחיב עבורם את המחשבה ואת הנפש ותגרום להם להרגיש שייכים. תהליך ההנגשה שמבצעת העמותה מתמקד בצרכים המיוחדים של הילדים, ביצירת חללים שוויוניים ולא שיפוטיים, ונבנה בשילוב גורמים מקצועיים-טיפוליים ומבלי להתפשר על האיכות האומנותית.
"מקומות שמורים" פועלת בליווי "העמותה לילדים בסיכון – המרכז לטיפול וחקר באוטיזם", יש לה צוות יועצים חיצוניים וועד מנהל, בהם חברים גם אנשים על הספקרטום, והיא נעזרת במערך שלם של נשות מקצוע מהתחום ובהרבה קולגות מחו"ל. בשורה התחתונה הן שואפות לשוויון זכויות ולמימוש הזכות לתרבות בתקווה שהצגות מונגשות יהפכו אט-אט לחלק מהנורמה, כך שכל ילד יוכל ליהנות ולהרוויח בצורה אופטימלית ממה שיש לעולם האמנות והתרבות להציע.
"המטרה היא להנגיש אירועי תרבות, בדגש על תיאטרון, לקהל צעיר עם מגוון נוירולוגי", מסבירה גבריאלוב. "בין השאר ובעיקר אוטיזם, אבל לא רק", היא מדגישה, וכוללת שפע של הפרעות נוירולוגיות הכוללות הפרעת קשב וריכוז, טורט ועוד. "זה נקרא 'הצגות רגישות', וזה תרגום של RELAXED PERFORMANCES", היא מפרטת. "זה משהו שקיים כבר 40 שנה, והתחיל באנגליה, ואנחנו זכינו ללמוד את זה ולהביא את זה לכאן". מאז הן פועלות בכל המרץ כדי שכמה שיותר אנשים יכירו את הדבר הזה והוא יהפוך לאירוע יומיומי.
5 צפייה בגלריה
"הורים יכולים לתת לילדים שלהם להיות מי שהם וזה מאוד משחרר ומקל". מתוך ההצגה "זוהר". צילום: אריק שרגא
"אני מחפשת בנרות הצגות, על פי הטעם האומנותי, וגם חשוב לי מאוד לקדם יצירה עצמאית. כשאני מוצאת הצגה אני לא מתערבת בתוכן האומנותי אלא לוקחת את מה שקיים ומנסה להבין איך מתוך זה אפשר להוציא אלמנטים שיהפכו את הרגעים הספציפיים בסצנה מסוימת לחושית יותר. חשוב לי לעבוד עם אנשים שליבם במקום הנכון, והם מקצועיים מספיק בשביל להתמודד עם חוויות כאלה. לפעמים אני עושה הצגה ואין לי אינדיקציה להבין אם הייתי טובה או לא, והתגובות הן שונות, אבל אני לא הנושא פה. יש ילדים שמגיעים בפעם הראשונה לראות הצגה בגיל 8 או 9, ובחיים שלהם לא היו בתיאטרון בכלל. זה בלתי נתפס בעיניי, בייחוד במדינה שיש בה כל כך הרבה הצגות ילדים".
לאור חיוניות מפעל ההנגשה שהקימו השתיים כבר זכתה העמותה בפרס "נגישות ישראל" ובתמיכת מפעל הפיס והשתיים אף נפגשו עם שר התרבות שהביע תמיכה במטרה.
פסטיבל של הנגשה
"אחרי הפסטיבל הראשון, שכל הכרטיסים אליו נמכרו תוך פחות משבוע, הבנו שיש צמא מאוד גדול וביקוש לדבר הזה. נפתח איזשהו סכר והתחלנו לקבל הרבה פניות מכל מיני משפחות מרחבי הארץ שביקשו שנבוא גם לצפון או לדרום. היינו צריכות לעשות חישוב מחדש. הבנו שזאת לא יכולה להיות פעולה חד שנתית של פסטיבל והתחלנו לייצר פעילות אומנותית שנתית, שבין השאר זה אומר הרבה שיתופי פעולה", מרחיבה גבריאלוב.
"אנחנו עובדות גם עם עיריות ברחבי הארץ, על הצגות רגישות, ובתור מנהלת אומנותית אני מחפשת לאורך כל השנה הצגות שאני יכולה לעשות להן התאמה. לא לכל הצגה אפשר. חלק משיתופי הפעולה האלה, שמתחילים להתרחב, זה פסטיבלים שמבינים שהם צריכים לפתוח דלת לקהל נוסף, שפשוט צריך את ההתאמות המיוחדות שלו. כאן אנחנו נכנסות לתמונה. בפסטיבל יפו תהיה הפקה מקורית ראשונה תחת 'מקומות שמורים', שזאת בעצם יצירה שלי שגם אני משחקת וגם ביימתי", היא מתגאה.
"החלום שלי זה לאפשר משהו שיש בארה"ב ובאנגליה – זה נקרא 'סנסורי טור' ומשפחה יכולה לבוא יום קודם למקום שבו מתקיימת ההצגה ולגעת בתפאורה. ספוילרים זה שם המשחק", היא צוחקת ואז מרצינה שוב. "זה לא חלום - זו מטרה, וזה יקרה. השאיפה היא שגם בתיאטראות ובכול מוסדות התרבות תהיה משבצת של הצגה רגישה. זה עוד פרויקט בהתהוות ומהלך גדול שאנחנו עובדות עליו. זה לוקח זמן להזיז הרים, אבל כשאתה מאמין במשהו אתה לא רואה ממטר – זה יקרה".
אבל מה זה 'הצגה רגישה'?
"הצגה רגישה בבסיסה היא קודם כל כמה שיותר חושית", מסבירה גבריאלוב. "בגלל שקהל מסוג זה מעבד אירועים ומפגשים ראשוניים בצורה חושית - כל הצגה מקבלת חומרי הכנה, שזה בעצם אומר שיש יותר מידע נגיש על ההצגה בשביל המשפחות, שיוכלו להתכונן מראש. זה עוזר להפחית חרדות וגם לשכנע את הילד, שהרבה פעמים לא רוצה בכלל לצאת מהבית", היא מוסיפה.
"באתר שלנו יש דפי עזר של חומרי הכנה – יש לנו סרגל שמפרק את הסצנות בהצגה, יש דף סיפור חברתי בו יש תמונות של השחקים, של התפאורה ושל התלבושות והרבה פעמים אנחנו גם מצלמות את המקום בו מתקיימת ההצגה ואנחנו מתמללות לפרטי פרטים סיזיפיים את החוויה שהילדים הולכים לעבור. זה מאפשר עוגנים והם מקנים לילדים את הביטחון לבוא ולהשתלב בחוויה".
אחד המופעים שעברו הנגשה רגישה הוא מופע הילדים של רננה רז, עליו מספרת גבריאלוב. "יש לה מופע ותיק לילדים שנקרא YouMake ReMake שמבוסס על סרטוני YouTube שמקבלים אינטרפרטציה. יש שם סרטון וידאו של מריונטה, והם ממחיזים את זה על הבמה עם רקדנית וחוטים. לקחנו את הקטע הזה והוספנו חוטים, כמו שיש בסצנה, ואנחנו מחלקים לילדים חוטים ומאפשרים להם לגעת". כך בעצם מרחיבה גבריאלוב את החוויה מהבמה לאולם כולו, ומגרה את סקרנותם ואת תשומת ליבם של הילדים.
"הם בעצם מודרים בעל כורכם בגלל ביקורת של הסביבה ושיפוטיות", מסבירה גבריאלוב. "יש התנהגויות מסוימות, שהן חלק מההתנהלות של הילדים האלה, שבגלל שהם לא יכולים להתאים את עצמם לסביבה, אז הסביבה צריכה להתאים את עצמה אליהם. זה מה שאנחנו חותרות אליו. יש אינספור מחקרים שמספרים כמה זה תורם ומפתח ואנחנו מנסות לעשות את זה בצורה הכי נכונה, מדויקת, איכותית ולא מזלזלת".
"פעם ראשונה שההורים יכולים לשבת ולהרגיש בנוח והם לא מרגישים שהם נזופים על ידי האנשים שסביבם והם לא צריכים לנזוף או 'ליישר' את הילד. הדבר הכי חשוב זה שהילדים לא נדרשים לכלום מלבד להיות ילדים שרואים הצגה ונמצאים שם מבחירה".
"חלק מהעניין זה שכל חוקי הישיבה התיאטרונית לא רלוונטיים. יש לנו מין דיסקליימר כזה בכל הצגה רגישה שמסביר שאתה מגיע למרחב בו כל התנהגות מתקבלת בברכה, ושאפשר לצאת ולהיכנס חופשי". לשם כך גם מקיימת העמותה סיורים מקדימים ונפגשת עם אנשי הצוות והסדרנים מראש ומדריכה אותם כיצד לפנות או לא לפנות אל הקהל. "אנחנו משתדלות שגם מחוץ לאולם שבו אנחנו מתארחות עם הצגה יהיה חדר שקט – חלל שקט שאפשר להירגע בו. הוא מתאים לכולם, אגב, לא רק לילדים. יש את זה בהרבה מקומות, פשוט לא בארץ".
"זה דורש הרבה עבודה", מסכמת גבריאלוב, "אבל זה לא מרגיש לי כמו עבודה, זאת הדרך חיים שלי. אני כבר לא יכולה אחרת".
5 צפייה בגלריה
"גם להיות רגיש, גם להיות קשוב לקהל, אבל גם להוביל את המהלך ואת הרצף של ההצגה". צילום: אורית פניני
"הם שמחים וצוחקים ורוצים לבוא עוד פעם"
"ההצגה הראשונה שהבן שלי ישב בה בחייו אי פעם הייתה ההצגה הראשונה של 'מקומות שמורים'", מתרגשת אלתרמן ברנע. "זו הייתה ההצגה הראשונה בפסטיבל הראשון שלנו והוא פשוט ישב בהצגה. כל ההצגה. כל היומיים האלה הוא היה, מהבוקר עד הערב, בכל ההצגות. הוא ישב או עמד או הסתובב והיה קשוב להצגה. הוא הרגיש בנוח לדבר ולצאת ולהסתובב ולהגיב – זה מדהים. זה מה שרצינו – לאפשר את הדבר הזה. לראות את כל הילדים וההורים עוברים את הדבר הזה, רובם המוחלט בפעם הראשונה בחייהם".
אבל עבודתן של השתיים מורכבת אף יותר, כי השינויים שהן עורכות בהצגות עלולות להשפיע גם על השחקנים. "אני בעצמי שחקנית", מצהירה גבריאלוב, "ולפעמים יש הצגות שהן ממש הארדקור והן מאוד מקשות על הריכוז ואתה צריך לחלק את הקשב שלך - גם להיות רגיש, גם להיות קשוב לקהל, אבל גם להוביל את המהלך ואת הרצף של ההצגה. לפעמים זה מאוד מאתגר", היא מתוודה, "אבל בסופו של דבר זה הכול בשביל הקהל וסביב הקהל והאגו לא עולה איתנו על הבמה".
למרות שבסוף ההצגה הקהל בדרך כלל לא נעמד על רגליו ומוחא כפיים, עדיין מדובר על חוויה שיוצאת מגדר הרגיל, עבור השחקנים וגם ההורים. "על הילדים פשוט רואים – רואים שהם משתתפים, שהם שמחים וצוחקים ורוצים לבוא עוד פעם. שהם לא רוצים ללכת בסוף, אבל גם הרבה הורים באים ואומרים שזו הפעם הראשונה של הילדים שלהם בתיאטרון, ולפעמים אלה ילדים בני 9 או בגילאים שכבר היית מצפה שיהיו בתיאטרון מזמן. זה מאוד מבאס, אבל זה גם מרגש שהם הרגישו מספיק בטוחים לסמוך עלינו ולבוא, אחרי שהם כבר חוו חוויות לא טובות. פעם ראשונה שההורים יכולים לשבת ולהרגיש בנוח והם לא מרגישים שהם נזופים על ידי האנשים שסביבם והם לא צריכים לנזוף או 'ליישר' את הילד. הם יכולים לתת לילדים שלהם להיות מי שהם וזה מאוד משחרר ומקל. הדבר הכי חשוב זה שהם לא נדרשים לכלום מלבד להיות ילדים שרואים הצגה ונמצאים שם מבחירה".
"זה פרויקט חיים", מצהירה אלתרמן ברנע ומסכמת. "עד עכשיו פנינו לקהל יחסית צעיר, אבל השנה נתחיל לפנות לכולם. גם לקהל מבוגר. כי הילדים האלה גדלים והתנאים, לא שלהם ולא של ההצגות – הם לא משתנים, וזה לא הגיוני שמוסדות התרבות טוענים שהם לכולם בזמן שיש קהל שלם שיושב בבית ולא יכול לחוות את זה בגלל דברים מאוד קטנים".
"הרעיון הוא שאם אתה אוטיסט, ואתה מאוד רוצה לראות את 'קברט' ב'קאמרי', אז ה'קאמרי' צריכים להבין שהם יכולים לפתוח הצגה עם דיסקליימר שההצגה פתוחה לכולם, ובתאריך כזה וכזה היא מציגה במרחב מכיל, והיא פתוחה לקהל עם מגוון נוירולוגי, ושכל התנהגות מתקבלת בברכה. חלק מהעבודה שלנו היא עבודת נמלים, אבל אנחנו לא מוותרות על זה. אנחנו מגיעות פיזית ועושות הדרכה, שלא יהיה מצב שילד יעשה רעש ומישהו מהסדרנים יצקצק או משהו כזה. כל דבר מטופל מכל זווית וזו עבודה סיזיפית, אבל בסופו של דבר זה מביא אותנו למציאות הרבה יותר מכילה. נשמח שכמה שיותר הורים יסמכו עלינו, ייקחו את הצ'אנס ויבואו - רוב הסיכויים שהם יופתעו לטובה".
בסוכות - הצגות בעברית, ערבית, דו-לשוניות ללא מילים ובג'יבריש
"זוהר" - ההצגה הרגישה שכתבה שרון גבריאלוב תציג בחול המועד סוכות, כחלק מפסטיבל יפו ה-16 להצגות ילדים ולכל המשפחה. הפסטיבל, שמנוהל אומנותית על ידי רביד סביל, יתקיים בימים שבת, שני ושלישי (15,17 ו-18 באוקטובר) בתיאטרון יפו ויכלול הצגות בשפה העברית, בשפה הערבית, הצגות דו-לשוניות וגם הצגות ללא מילים או בג'יבריש. הפסטיבל מציע תוכן איכותי, מהנה וסוחף במחיר שווה לכל כיס ומלבד החשיפה לעולמו של האחר והשונה, יכולים הילדים להתחבר אל סביבתם גם באמצעות צבעים וצלילים ולא רק באמצעות שפה מילולית.
בין המופעים הנוספים שיציגו בפסטיבל ניתן למצוא גם את "הבועהללה" של תמרה קובלסקי ולי נחת שלום, "סעודה אצל המלכה" של הילה פלשקס, "אגדה אדומה" של אנסמבל ג'מאעה, את "נו מד" של גלעד שבתאי ועוד. בנוסף למופעים שימכרו בכרטיס יתקיימו במסגרת הפסטיבל גם מופעי חוצות פתוחי לקהל ברחבת התיאטרון.
