"אישית זה השפיע עליי מאוד", משתף יזן גבארין (23), רכז מרחב דרום ב"שביבת אג'יק". "מבחינת אישיות, קשרים עם אנשים, עמידה מול קהל, ולא משנה מול כמה אנשים, הקמת יוזמה מתוך החברה ולעזור לאנשים, מבחינת הפחד לשאול. בחברה שלנו יש הרבה אנשים שחוששים לשאול – אם יש משהו שלא יודעים, לא שואלים. היכולת לשאול מחזקת את הביטחון העצמי וגם אותך כחלק מהחברה".
צפו בסרטון המציג את פעילות "שביבת אג'יק":
שביבת אג'יק
ארגון הנוער "שביבת אג'יק" הוקם בשנת 2014 ומאז פועל כארגון הנוער הראשון והיחיד שצמח מתוך החברה הערבית בישראל. הארגון פועל בפריסה ארצית נרחבת, בלמעלה מ-80 מוקדים ברחבי הארץ, והוא מהווה את אחד ממיזמי החינוך הבלתי פורמליים הגדולים ביותר בחברה הערבית.
"שביבת אג'יק" הוא שלוחה של ארגון "אג'יק – מכון הנגב", ארגון ערבי-יהודי שפועל לשינוי חברתי, שבו כבר לקחו חלק כ-7,000 צעירים ובני נוער, וסלימאן אלעמור, מנכ"ל שותף ב"אג'יק – מכון הנגב", מקווה שבשנים הקרובות יגדל המספר עוד ויחצה את רף 10,000 החניכים.
מטרת ארגון-העל, "אג'יק – מכון הנגב", היא להצמיח ולקדם מנהיגות ומעורבות בקרב בני נוער וצעירים בחברה הערבית, לקדם פיתוח קהילתי בקרב החברה הבדואית בנגב, וגם לקדם חיים משותפים של ערבים ויהודים בכל הארץ. פירוש המילה הערבית "אג'יק" הוא "אני בא לקראתך", וזהו גם העיקרון המניע מאחורי הארגון – לבוא האחד לקראת השני. כך הם עושים כל מה שניתן כדי להכיר, להסביר, להבין, לשלב כוחות ולהתקדם יחד אל עבר עתיד משותף טוב יותר. המילה "שביבה", מתייחסת אל הצעירים ובני הנוער.
"לחינוך הלא פורמלי יש ערכים מאוד חשובים, עד כדי כך שאני חושב לפעמים שכדאי להוריד שעת מתמטיקה שעולה המון כסף, ולהכניס במקומה שעת חינוך לא פורמלי וחינוך לערכים. בסוף, אתה לא מסתובב עם מתמטיקה, אתה מסתובב עם הערכים שלך. אתה חי עם הערכים שלך ועם הזהות שאתה מסתובב איתה ועם השייכות היישובית".
הארגון הגדול ביותר שצמח בחברה הערבית
"זה הארגון הגדול ביותר שצמח בחברה הערבית, שלוקח בחשבון גם את המסורת וגם את התרבות וגם את השפה ואת הזהות של הילדים והצעירים", משתף אלעמור, שהוא גם אחד ממייסדי הארגון. "החינוך הלא פורמלי מאוד לא מפותח בחברה הערבית, וחלק מהגישה של 'אג'יק' הייתה שאנחנו צריכים להצמיח חינוך לא פורמלי, שיהיה גם מקצועי וגם מותאם תרבותית וקהילתית", הוסיף. "על הבסיס הזה, אני ועוד כמה אנשים טובים ייסדנו את ארגון הנוער, תחת הפיקוח וההשגחה של משרד החינוך".
4 צפייה בגלריה
"חלק מהגישה של 'אג'יק' הייתה שאנחנו צריכים להצמיח חינוך לא פורמלי, שיהיה גם מקצועי וגם מותאם תרבותית וקהילתית"
"אחד הדברים שאנחנו עובדים עליהם הוא הנושא של חיזוק ההתנדבות והמעורבות החברתית, ואיך מחזקים את השייכות ואת הזהות", הוא מסביר. "בינינו, כל ילד שמשתתף בארגון הנוער של אג'יק הוא ילד שלא ישתתף באלימות, ולא יהיה חסר מעש, ולא יהיה מובטל. בסוף, לחינוך הלא פורמלי יש ערכים מאוד חשובים, עד כדי כך שאני חושב לפעמים שכדאי להוריד שעת מתמטיקה שעולה המון כסף, ולהכניס במקומה שעת חינוך לא פורמלי וחינוך לערכים. בסוף, אתה לא מסתובב עם מתמטיקה, אתה מסתובב עם הערכים שלך. אתה חי עם הערכים שלך ועם הזהות שאתה מסתובב איתה ועם השייכות היישובית".
"החלטתי 'לשחק את המשחק' בתוך משרד החינוך, כך שההשפעה תהיה על שני הצדדים", מציין אלעמור ופורס אט-אט את משנתו החינוכית. "מצד אחד, להגביר את החשיפה וההיכרות של החברה האזרחית הערבית עם החינוך הלא פורמלי, ומצד שני, אתה צריך ארגון שיודע לדבר גם עם הקהילות המוחלשות. במקרה הזה, להתחיל בנגב, זה היה מהאתגרים הגדולים ביותר. היכולת שלך לתמרן ולדבר את השפה המקצועית של משרד החינוך, ו'לשחק במשחק הגדול', של הארגונים ושל התנועות שקיימות יותר מ-100 שנה, וגם לחזור לקהילה ולדבר את השפה הקהילתית – זה דורש מאיתנו כל הזמן התאמות. זה גם דורש מאיתנו את האחריות שלקחנו על עצמנו, כי בסוף אנחנו מביאים משהו אחר".
"אתה מתעסק בתכנים לא פשוטים – מעורבות חברתית, התנדבות מקצועית ושייכות יישובית. פנאי וחיזוק הזהות. זה דברים שאתה אומר לעצמך, 'ככל שאני עובד איתם יותר היום, כך אני אחסוך את הבעיות של מחר'. ילד עסוק הוא ילד שלא מעסיק אותנו, וילד שהוא לא עסוק הוא ילד שמעסיק את כולנו, ובמקרה הזה אין הבדל בין ארגון חברתי ורשות מקומית, למשרד ממשלתי או למשטרה. היום הצעירים חסרי המעש והסיפור של האלימות קשורים קשר ישיר לזה שאין מספיק חינוך לא פורמלי ואין חינוך לערכים. אין מספיק מסגרות שמתאימות לקהילה ובמקום הזה אנחנו משלמים היום מחיר מאוד-מאוד יקר, גם קהילתי וגם חברתי, כי הצעירים האלה לא נמצאים בשום מסגרת".
אתגר מוביל לאתגר
ארגון הנוער של 'אג'יק' עובד עם הקהילה הערבית ומיועד לצעירי החברה הערבית. במסגרת הפעילות מתקיימות פעילויות דו-שבועיות בסניפים, שיכולים להיות ממוקמים במתנ"ס, בבית ספר או בכל מקום אחר בתוך היישוב, היות שדרישות משרד החינוך הן שהפעילות תתקיים בתוך היישוב עצמו, בתוך המסגרת הקרובה של הצעירים.
"זה מביא אותנו לאתגר נוסף", מציין אלעמור, "יש מחסור במבני ציבור של החינוך הלא פורמלי בחברה הערבית. פחות מועדוני נוער, פחות מתנ"סים, אז זה מביא אותנו ומחייב אותנו לעבוד בבתי הספר, ואז כל הקושי הבירוקרטי מול הרשות המקומית או מול בית הספר, ובעיקר מול הילדים עצמם שרוצים לחוות חוויה אחרת. חלק מהחוויה של ארגון נוער זה שהם שייכים למקום ורוצים להגיע אליו. אני מאוד מקווה שנקבל תקצוב, כי העלינו את הנושא הזה להרבה דרגים מקצועיים".
הפעילות של "שביבת אג'יק" החלה אמנם בישובים הבדואים שבנגב, אך מהר מאוד התרחבה והתפשטה כאש בשדה קוצים לכל הארץ. היום ניתן לקחת חלק בפעילויות הארגון בלוד, רמלה, כפר קאסם, קלנסווה, שפרעם, ערערה, מג'ד אלכרום, סחנין, נצרת ועוד". בדרך כלל הקבוצות הן קבועות, ויש להן מדריך קבוע ורכז קבוע של הסניף, כך שאנחנו עובדים כמו כל תנועת נוער אחרת", מסביר אלעמור.
"העיקר זה להביא את הבשורה שגם ארגון ערבי יכול להיות מאוד מקצועי ובעיניי מצאנו פרטנרים מדהימים בתוך משרד החינוך, שהם משתפים פעולה בצורה מצוינת ומנסים לראות כל הזמן איך מחזקים ואיך עוזרים ואיך מייעצים, דווקא לארגון בסדר גודל כזה, שמתפתח בקצב מאוד-מאוד יפה. אני מאוד שמח על השותפות ועל זה שבחרנו לעבוד תחת משרד החינוך ולא לבד כחברה אזרחית, כי אז אתה מפסיד פעמיים – אתה מפסיד את זה שבסוף אתה רוצה שהמדינה תיקח אחריות על החינוך הלא פורמלי ועל אימוץ מודלים קהילתיים טובים, וזה גם עניין של תקציבים –ככל שיהיו לך יותר תקציבים תגיע לקהל יעד גדול יותר ובסוף היעד הוא שנגיע לכמה שיותר צעירים".
"יש לנו תקציבים מאוד קטנים ממשרד החינוך, בסדר גודל של פחות מ-25 אחוז. את השאר אנחנו מגייסים מהקהילה עצמה, מפילנתרופיה בחו"ל וגם מקרנות בתוך ומחוץ לישראל. אנחנו גובים דמי רצינות מאוד נמוכים, סדר גודל של עשרות בודדות של שקלים, שמראים על רצינות ורצון גם מצד ההורים וגם מצד הילדים. יכול להיות שבמקום לבקש 50 שקל נבקש 200 שקל, וחלק לא יוכלו לשלם וזה ימנע מהם להשתתף בפעילות ואז אתה מפסיד. אני מעדיף סכומים מאוד קטנים, שמראים על רצינות ובסוף הם מחויבים לפעילות. את הכסף הגדול אנחנו מגייסים משותפים, קרנות ופדרציות בעולם".
"יש פה השתתפות יפה גם מצד ההורים, לא רק כספית, אלא שהם מאוד רתומים לפעילות הזאת. ההורים של היום רוצים שהילדים שלהם ישתלבו בחינוך הלא פורמלי – שיתקדמו, שישקיעו בעצמם וייחשפו ויצאו לסמינרים וטיולים וסיורים. זה משהו שמאוד מעניין היום, לא פחות מהחינוך הפורמלי", סיכם.
"החלום שלי זה להשפיע על החברה, אני ב'אג'יק', זו כבר השנה השלישית שלי", מכריז גבארין. "התחלתי כמדריך ואחרי שנה עברתי להיות רכז המד"צים (מדריכים צעירים) של לקיה, הכפר שבו אני גר, והיום אני רכז מרחב דרום – אחראי על כל הכפרים של המד"צים של 'שביבה', אני ועוד שותפה".
"אנחנו עובדים עם הילדים מכיתה ח' עד י"ב. אחרי בית הספר אין להם מה לעשות – אין להם מקום להוציא את האנרגיות שלהם. אנחנו עובדים איתם על רכישת כלים, ערכים, זהות ושייכות לקהילה. אנחנו גם עובדים איתם על להיות מדריכים לעתיד. השנה יש קורס מד"צים, קורס של שבעה ימים, ובסוף החניך מקבל תעודה של מדריך, מאושרת על ידי משרד החינוך ו'אג'יק'".
4 צפייה בגלריה
אנחנו רואים ילדים, כל אחד ממשפחה אחרת, יושבים באותו מקום – מדברים, עושים את היוזמות. זה מחזק את הקהילה
"אני מרגיש שכל החניכים בחברה הערבית הם האחים שלי והילדים שלי", מצהיר גבארין. "יש מחסור של כוח אדם בהדרכה, אז המקום של החניך זה לקבל את הכלים ואז להעביר את זה הלאה. המשכיות. לא מספיק שהוא מקבל את הכלים אלא גם מעביר אותם לילדים אחרים. זה תורם לתחושת השייכות למקום, לאיפה שהם חיים ועובדים". כך מנסה גבארין לעורר את הקהילה ולגרום לה לשנות את דרכה. "הרבה התנדבויות שנעשו, לא רק בכפר אחד, בכל הכפרים. עושים התנדבויות ויוזמות – לנקות את המתנ"ס, לחלק מתנות. הרבה דברים. כשיש לנו חג אז כל החניכים מחלקים דפים עם משפטים יפים ותמרים. ברמדאן אנחנו עושים ארוחה ביחד. בחברה הבדואית, אנחנו יודעים כמה סכסוכים יש בין משפחות - תמיד מדברים על זה בחדשות. אבל ב'שביבה' אנחנו רואים ילדים, כל אחד ממשפחה אחרת, יושבים באותו מקום – מדברים, עושים את היוזמות. זה מחזק את הקהילה".
גבארין מספר על שני חניכים שלו, שהמשפחות שלהם היו מסוכסכות זו עם זו זמן רב. "ישבו שניהם ואמרו –'אני ואתה, כל מה שיקרה, לא ניפרד. אנחנו נהיה ביחד'. אז, אחד החניכים הזמין את השני לביתו, ומאז הכול היסטוריה."הלכו וישבו באוהל ואכלו ביחד, למרות שיש בין המשפחות סכסוך. כל הבני דודים הסתכלו עליהם ולא הבינו איך זה קרה. בחיים של הבדואים לא קרה דבר כזה – שתי משפחות מסוכסכות, ומישהו מגיע ויושב בשקט ואוכל והכול בסדר. זה מקרב. זה משפיע", הוא מחייך.
"אנחנו רוצים לעבוד עם אנשים שהם עם ראש פתוח, שרוצים לשנות את עצמם וגם לשנות את החברה שלהם", מצהיר גבארין. אני לומד תקשורת, והחלום שלי להיות איש תקשורת ולהשפיע על החברה. לחפש את הטוב ולפרסם אותו – שאנשים יראו את הטוב ואת הצד החיובי. להשפיע לטובה. אני התחלתי כמדריך והייתי משפיע לפחות על 30 חניכים, ורציתי להתקדם. אז, בתור רכז מד"צים התחלתי להשפיע על יותר חניכים והיום אני רכז מרחב דרום, והחלום שלי, השאיפה שלי, להשפיע על כל כפר וכפר. היום אני יכול להשפיע על מעל לאלף חניכים, וזה יקרה!", הוא מסכם. "אני מאמין, אינשאללה, שאחד כמוני, בשנה הבאה, יהיה אחד מהחניכים שלמד איתי".
גבארין מבקש לנצל את הבמה ולהעביר את קולו לחברה הבדואית: "תתמכו בילדים שלכם, תגידו להם שילכו לחינוך הבלתי פורמלי. שיחזקו את עצמם ואת הביטחון העצמי שלהם. שירכשו כלים ויקבלו ערכים להציג את עצמם כמו שהם. אנחנו נעבוד על זה, אנחנו נשנה את זה ואנחנו מוכנים לקבל את כל הילדים בחברה הערבית, בשביל לשנות ולהיות במקום גבוה. הגבול בשמיים – אנחנו יכולים להגיע לכל מקום".
