אריאל יפרח (27), ירושלים
בסדיר: לוחם בגדוד רותם, חטיבת גבעתי
"רק אחרי שהשתחררתי מהשירות הסדיר, הרגשתי פספוס שלא יצאתי לקורס קצינים. עד 7 באוקטובר הייתי סמל מחלקה במילואים. בערך יומיים אחרי פרוץ המלחמה הייתה לנו היתקלות בלחימה והסמ"פ נפצע קשה. המ"מ החליף אותו ואני החלפתי את המ"מ. לאור האבדות הכבדות, מפקד הגדוד הציע לי לצאת לקורס קצינים. אמרתי לו שאני צריך את האישור של אשתי, אבל היה לי ברור שהיא תבין את גודל השעה ולא תהיה בעיה.
"הקושי הכי גדול הוא להיות בלי הילדים. לבן הגדול שלי קשה, הוא ראה אותי חוזר הביתה באפריל אחרי תקופה ארוכה של שירות, ועכשיו אני שוב חוזר למדים. הילדים הקטנים שואלים הרבה שאלות. אשתי, עולה חדשה מצרפת, היא האלופה בכל הסיפור. היא נשארת בבית עם הילדים ומאפשרת לי לעשות את הקורס. הכול בזכותה.
"אני רואה אנשים שעזבו הכול והתגייסו למילואים, וזה פשוט מטורף. אנשים עם מורל בשמיים, כולם רוצים להצליח ובאים כדי לעשות את הקורס באופן הכי טוב".
מאור מינץ (35), חולית
בסדיר: לוחם בגדוד שקד, חטיבת גבעתי
"להיות קצין זה משהו שרציתי וכיוונתי אליו תמיד. ב-7 באוקטובר הדברים השתנו וגבר הצורך בקצינים לוחמים. כשהציעו לי מיד אמרתי כן. אנחנו גרים על הגבול, במקום שבו מרגישים מה המשמעות של צבא חזק, מוכן ומיומן. אין אפשרות אחרת מבחינתי - אני שומר על הבית שלי.
"גם אשתי הכירה את השאיפה שלי, הרצון לתרום ולהשפיע כמה שיותר על המקום שבו אני חי. יש לי רצון להחזיר את האמון בצבא ובמערכת אחרי החוויה המאוד קשה של 7 באוקטובר. מבחינתי זו לא בחירה - זו החובה שלנו, אפשר לקטר על הדברים שצריכים להיות אחרת, אבל אנחנו צריכים להיות אלו שמתקנים.
"גויסתי למילואים ב-7 באוקטובר, את ההודעות על כל החברים שנהרגו קיבלתי בדרך לבסיס. מאז הייתי חצי שנה בשירות מילואים. אחרי הפסקה של חודש וחצי בבית - חזרתי לבה"ד 1. כשהבן שלי שאל אותי למה אני הולך לקורס קצינים, הסברתי לו שאני כמו המפקד של סמי הכבאי, מתאמן כדי שאוכל לעזור לאנשים אחרים לעשות יותר טוב".
עודד פטרובר (33), מיטל
בסדיר: מפקד טנק בחטיבה 7
"בשירות הסדיר לא רציתי לצאת לקורס קצינים, אבל עם הזמן התאהבתי בטנקים, וכהשתחררתי הרגשתי שעשיתי טעות כי הבנתי שיכולתי לתרום יותר. כולם סביבי ידעו שאני רוצה להיות קצין, אבל לא חשבתי שזה יתאפשר. במהלך המלחמה, ברגע שעלתה האפשרות, הצהרתי שאני מעוניין לצאת לקורס קצינים.
"ההחלטה התקבלה יחד עם אשתי דנה. היא חלק בלתי נפרד מהדבר הזה. היא באמת אלופה. אני נמצא בבה"ד, אבל היא בבית עם ארבעה ילדים, בנוסף לעבודה שלה. אנחנו בנקודת זמן קריטית כמדינה וכעם, וכל אחד צריך לראות מה הוא יכול לעשות כדי לעזור לזה לקרות. מה שנעשה עכשיו ישפיע על הילדים שלנו, ואני מאמין שבתור קצין אוכל להשפיע הרבה יותר.
"הילדים מבינים שאבא הולך למילואים, נלחם במלחמה. הם גאים בי. אני מאמין שכשילדים רואים שההורים מתאמצים בשביל העם, המדינה והחברה שלנו, זה החינוך הכי טוב. זו דוגמה אישית".
קוסטה ריסין (35), ירושלים
בסדיר: לוחם שריון בפלס"ר 401
"הרצון לצאת לקצונה תמיד היה קיים, והחל מ-7 באוקטובר מילאתי תפקיד של קצין בפועל. כשהציעו לי לצאת לקורס, מעט היססתי לעזוב שוב את הבית לתקופה ארוכה, אבל אשתי והמשפחה שלי נתנו לי את הכוח.
"הרבה אנשים פה עושים ויתורים לא פשוטים. עזבתי את הבת שלי כשהיא הייתה בת חודש וקצת, עכשיו היא בת תשעה חודשים, ואני מרגיש שהיא לא מכירה אותי מספיק. פיספסתי את השן הראשונה שצמחה לה ואת הפעם הראשונה שאמרה 'אבא', אבל אשתי דואגת לשלוח לי תמונות ועדכונים, וזה מרגש אותי ונותן לי כוח להמשיך.
"אנשים בסביבה שלי קצת מרימים גבה, כי זה לא טריוויאלי שאנשים בגילי עושים את זה. אבל אני מאמין שזה הזמן הכי נכון - זה מה שהמדינה שלנו צריכה עכשיו. אשתי שוטרת לשעבר, אז היא מבינה את השאיפה והרצון שלי לתרום למדינה. גם התחושות בבה"ד מאוד טובות. כולם הגיעו עם רצון טוב, והסגל עושה הרבה כדי לתמוך בנו. לא עושים לנו הנחות. אנחנו נזכרים מה זה להיות חיילים. יש לנו את הידע, זה טבוע בנו, אנחנו רק צריכים לרענן את הזיכרון".
